עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי
עם עובד


תקציר
תיאור הופעתה של הציונות כתנועה שנולדה כתוצאה מאכזבת המשכילים מתהליך הקידמה ומגילויי האנטישמיות. בכל שונה הציונות של פינסקר ושל הרצל מהגותם של מבשרי הציונות ששזורה בה תקווה לעתיד טוב יותר.



הופעתו של אתוס לאומי, 1881 - 1904
מחברת: אניטה שפירא


התנועה הציונית באה לעולם כתוצאה מאכזבה: החלום של המאה ה- 19, שהפרוגרס עתיד לקדם את העולם אל עתיד נאור, שבו העיוותים והאפליות של העבר ייראו כחלום בלהות שחלף, נתברר לקראת סוף המאה כעורבא פרח. במרכז אירופה הופיעה בשנות ה- 80 האנטישמיות המודרנית. החלום של השתלבות היהודי בתוך החברה הגרמנית, שהיה משאת נפשם של שלושת הדורות האחרונים, נראה רחוק מהשגה מתמיד לנוכח הופעתה של האנטישמיות הגזענית, הוירולנטית, שהפכה בן-לילה אזרחים גרמנים מדורות לזרים המטמאים את הארץ.

התופעות המפחידות באמת היו קשורות בהפיכתה של האנטישמיות לכוח פוליטי. השתתפותם של ההמונים בפוליטיקה, עם החלת זכות הבחירה הכללית, לא חשפה את הרגשות הטבעיים הנעלים של בני העם, כפי שניבאו הומניסטים שוחרי טוב, אלא נתנה דרור ליצרים ולדעות קדומות שרוסנו עד אז באמצעות ידו התקיפה של השלטון האוטוריטרי. המכנה המשותף בין השמאל והימין נמצא בשינאת היהודים. לא היתה זו עוד שינאה לזר ולשונה, אלא דווקא למי שדומה, שמתיימר להיות חלק מן האומה, ליהנות מאותן הזכויות, להתחרות על אותן עמדות, ליטול חלק בתרבות הלאומית. העיתונות והספרות הפופולרית טיפחו סטריאוטיפים של היהודי הערמומי, הלא-ישר, הפחדן, השאפתן, המכוער, שביטאו את הפחדים הכמוסים של חברה במשבר המעבר מן החברה האגררית היציבה והשמרנית אל החברה העירונית המתועשת, שבה התערערו דפוסי משפחה, הליכות חיים והשקפת עולם.1

היו יהודים רבים, שהתעלמו מחשרת העבים שהחלה מופיעה, וראו בתופעות האנטישמיות מחלות ילדות של החברה הגרמנית, שעתידות לחלוף במהרה. אלה היו, בעצם, הרוב. גרשם שלום מתאר בזכרונותיו את אביו, יהודי שראה עצמו גרמני לאומי, והתרחק מכל דבר שנדף ממנו ריח של יהודי ויהדות. עם יהודים, טען, טוב ללכת אל בית-הכנסת – אך לא מעבר לזה. אל העובדה, שגרמנים שאינם יהודים מעולם לא באו אל ביתם, סירב להתייחס. כך גם התעלם מן העובדה שנאלץ לעזוב את האגודות הגרמניות שאליהן השתייך בשל האנטישמיות הגוברת.2 התופעות הפוגעות ביותר לא היו אלה הפוליטיות, שלטווח ארוך היו המסוכנות ביותר, אלא דווקא התופעות הטריוויאליות – שהיו גם הבלתי אמצעיות – כמו מפגש אקראי בקריאת גנאי, צחוק של שיכורים, אפליה ברחוב. כאשר הרצל עושה את חשבונו עם האנטישמיות, הוא מסמל אותה בהיתקלויות יום-יומיות כאלה, הגם שהבנתו את התופעה היתה עמוקה בהרבה.3

במקביל לכך, במזרח אירופה, בקיסרות הרוסית הגדולה, נכזבה התקווה שהתיקונים של אלכסנדר השני ביחס ליהודים, שפתחו לפני אליטה יהודית את הדרך אל המוסדות להשכלה גבוהה, ישמשו אות לתיקונים נוספים בעתיד. במקומם באו "סופות בנגב", סידרת הפרעות ביהודים בדרום רוסיה, שפגעו בעשרות ערים ועיירות. היה זה גל הפרעות הגדול בהיקפו מאז גזרות ת"ח-ת"ט (1648/9). השלטונות, שנחשדו על-ידי היהודים בעשיית יד אחת עם הפורעים, הפעילו אחריהן את מה שכונה "הפוגרום הקר": הם גילו את דעתם, שהפרעות נבעו מן העושק שהיהודים עושקים את המוני העם הרוסי, וחוקקו שורת חוקים (חוקי מאי), שהגבילו את "תחום המושב" של היהודים ברוסיה מעבר למה שהוגבל בעבר, וצימצמו עד לכדי מינימום את אפשרויות הלימוד שלהם במוסדות להשכלה גבוהה. ברוסיה היתה האנטישמיות של הרחוב חלק בלתי נפרד מהווי החיים והיא לא הפתיעה את היהודי. אבל תופעת הריאקציה, כלומר הנסיגה ממסלול הפרוגרס, פגעה ביותר. ההמונים היהודים הגיבו בבריחה מארץ הדמים: הם היגרו בהמוניהם אל ארצות המערב ובמיוחד אל ארצות-הברית, "ארץ הזהב" שמעבר לים. הם מעולם לא ציפו לדבר מן השלטונות ולכן לא התאכזבו: צעדיהם היו מכוונים להבטחת שלום משפחותיהם. אך האינטליגנציה היהודית, שהתפתחה בימי הצאר אלכסנדר השני, זו נכזבה תוחלתה: החלום הגדול של התקרבות לעם הרוסי ובמיוחד לשכבות המשכילות בקרבו נמוג בעשן שעלה מן העיירות היהודיות השרופות: המשכילים הרוסים לא הרימו את קולם להגנת היהודים, ובקרב המהפכנים, היו שראו בהתפרצות פרעות אות לטובה, המבשר את התעוררותו של העם הרוסי, ואפילו פירסמו כרוז בשבחן.4 בתודעת המשכיל היהודי ברוסיה הצטרפו גילויים אלה לתופעות האנטישמיות המודרנית בגרמניה והביאוהו לכלל הכרה שהפרוגרס הכזיב. דוגמה טובה לתפנית זו משמשת דמותו של יהודה לייב פינסקר.

התופעה של "האוהב הדחוי" חזרה על עצמה, בנסיבות היסטוריות שונות, ואף בשלבים שונים של התקרבות היהודים לעם הארץ, במזרחה של אירופה כמו במרכזה. התעוררות הרגש הלאומי היהודי האקטיבי (שכן הזדהות לאומית אינסטינקטיבית, שאיננה זקוקה להגדרה או לראיה, היתה קיימת בקרב יהודי מזרח אירופה, ובמידה מסוימת גם אצל יהודי גרמניה, גם לפני כן) היתה מלווה ברגש עלבון עמוק, של מי שביקש להיות חלק מן האומה המקומית – ונמצא דחוי. מי שקורא את אוטו-אמנסיפציה של פינסקר, או את יומנו של הרצל, לא יכול שלא לחוש בתחושת העלבון העמוקה, עתים, כמו אצל פינסקר – מלווה בתחושת זעם נורא וכאב מתפרץ, עתים – כמו אצל הרצל – סמויה יותר.5

לא דרך זוהרת הביאה יהודים אל הרעיון הציוני. האכזבה והעלבון, הזעם ותחושת הדחייה, והבושה, המלווה תדיר את העלבון והדחייה, היו הקורים הדקים שמהם נטווה הרעיון: אם הם לא רוצים אותנו – אנחנו לא צריכים אותם. אמנם, במחצית הראשונה של המאה ה- 19, הוגים כמו יהודה אלקלעי וצבי הירש קאלישר, ובראש ובראשונה משה הס, טוו את חלומם לגבי התחדשות חיים לאומיים יהודיים בארץ-ישראל סביב תקוות גדולות לקידמת האנושות, לצעידת העולם כולו לקראת עתיד טוב יותר. הס ראה את הפתרון "הציוני" שלו כצעד אחרון במסלול של גאולה אוניברסלית. בעיני מבשרי הציונות ההווה נראה מבטיח אך טוב לעולם ולעם היהודי. לפיכך, הרעיון הציוני שלהם היה כרוך באופטימיזם רב לגבי יצר לב האדם הטוב מנעוריו, לגבי נכונותן של אומות העולם לסייע לישראל לקומם הריסותיו, לגבי ההבנה של עולם נאור בצורך של העם היהודי בביטוי לאומי משלו. בתקופה שבה תנועות לאומיות חתרו לשלב בין הפרטיקולרי לבין הכללי, בין הלאומיות לבין סדר עולמי מתוקן, בין ייעוד לאומי לבין ייעוד אוניברסלי, נראו הגיגיהם של שלושת הפרוטו-ציונים, ובמיוחד הס, כמבטאים את רוח התקופה.6

האמת ניתנה להיאמר, שהציונות איחרה להופיע, שכן כאשר הופיע ספרו של הס רומי וירושלים ב- 1862, הגל הלאומי שהיה בברית עם התנועות הדמוקרטיות כנגד שלטון עריצים כבר שקע, לאחר כשלונו הצורב בעת מהפכות 1848. אירופה כבר הסיקה את המסקנות: שחרור איטליה ואיחודה, שמהם שאב הס את השראתו, כבר נתרחשו בסגנון החדש של תנועה לאומית, המשתלטת מלמעלה, בכוח הזרוע, סגנון שאיחוד גרמניה על-ידי ביסמרק הפך אותו לדגם. כאשר הופיעה התנועה הציונית, ולו גם בהתחלותיה הצנועות בשנות ה- 80 של המאה, כבר נעלמו כל התקוות והאשליות. תורות לאומיות, המבקשות להתחבר לתורות אוניברסליות ומחפשות צידוק ויעוד מטא-היסטורי, איבדו את כוחן המושך. את מקומן תפסה תורת "הדם והברזל", אשר צידוקה נמצא באינטרס הלאומי האגואיסטי. אליה נתלוותה מערכת רעיונות שהתאימה לה: רוח של פסימיזם ירדה על אירופה של סוף המאה. התקוות הגדולות שהפיחה המהפכה הצרפתית בראשית המאה נמצאו מתבדות בסופה. האמונה ביצר הטוב של האדם ואף בזה של האומות איבדה את כוח השפעתה. תורתו של דארווין מצאה לה יישומים בתחום יחסי האנוש והאומות, והתפיסה בדבר עליונות גזעית החרתה החזיקה אחריה.7 הגותם של ארתור שופנהאור, פרידריך ניטשה, אוסוואלד שפנגלר ומכס נורדאו, שהיתה רוויה חוסר אמון בעתידה של הציוויליזציה האירופית, וצפתה את שקיעתו של המוסר היהודי-נוצרי, ביטאה את רוח התקופה.

הציונות היתה בת זמנה. משפט זה, שלכאורה מובן מאליו, עשוי לעורר ויכוחים מייגעים לגבי השאלה, מהי הציונות, ומהם מקורותיה. לענייננו כאן נאמר רק, שבמושג "ציונות" אנו מתכוונים לתנועה שביקשה לחדש בפעולותיה את חייו הלאומיים של העם היהודי בארץ-ישראל ובסופו של דבר להקים בה יישות יהודית עצמאית. הציונות היתה בת זמנה בשני מובנים: היא יכלה ליהפך מרעיון שהיה מוקד ערגתם של כמה "משוגעים לדבר" לתנועה של ממש דווקא בתקופה זו ולא בתקופה אחרת; היא ספגה לתוכה רעיונות והלכי-רוח, נטיות ודפוסי פעולה, האופייניים לאותה התקופה. הקשר בין כשלונו של הפרוגרס לפתור את בעיית היהודים, בטווח הזמן הנראה לעין, בין הופעת האנטישמיות המודרנית לבין הופעת הרעיון הציוני, הוא ברור למדי. אין זה אומר, כמובן, שלציונות לא היו מניעים נוספים, שמקורם בהתפתחות התרבותית הפנימית של היהודים במזרח אירופה (שאף היא, כמובן, הושפעה מרוחות הזמן). אולם כאשר תיאר הרצל את המצוקה היהודית שמקורה באנטישמיות ככוח הקיטור שידחוף להקמתה של מדינת היהודים, הוא הצביע על המניע, אשר בכוחו להפוך אידיאה המרחפת בחלל לממשות פוליטית.8

לחלק נוסף של המאמר:
הופעתו של אתוס לאומי, 1904-1881 : ד. הגנה עצמית

הערות שוליים:

  1. George Mosse, Germans and Jews, New York, 1970, pp 61-76 להלן Mosse.
  2. גרשם שלום, "עם גרשם שלום", דברים בגו, תל-אביב, עמ' 16-11.
  3. תיאודור הרצל, היומן, א, תל-אביב תש"ך, עמ' 14-11.
  4. יונתן פרנקל, נבואה ופוליטיקה: סוציאליזם, לאומיות ויהודי רוסיה 1917-1862, תל-אביב תשמ"ט.
  5. יהודה-ליב פינסקר, אוטומאנסיפציה – קול קורא אל בני יהודי רוסי (עברית: אחד-העם), תל-אביב תשי"ז; הרצל,היומן, שם; וכן ראה, הרצל, מדינת היהודים, ירושלים תשל"ג עמ' 10-8.
  6. ראה משה הס, רומי וירושלים, ירושלים 1983, עמ' 25 ואילך וכן ראה מאמרו של יעקב כ"ץ, "לבירור המושג, מבשרי הציונות" שיבת ציון, א, ירושלים 1950, עמ' 105-91.
  7. ראה Mosse עמ' 33-3, שמואל אלמוג, ציונות והסטוריה, 1982, עמ' 13, יהויקים דורון, "הציונות המרכז-אירופית אידיאולוגיות גרמניות בין השנים 1914-1885", עבודת דוקטור אוניברסיטת תל-אביב, יוני 1977, עמ' 14.
  8. הרצל, מדינת היהודים, עמ' 2.
  9. בעניין זה ראה Mosse, עמ' 115-77;דורון, עמ' 12 ואילך;אלמוג עמ' 14 ואילך.
ביבליוגרפיה:
כותר: הופעתו של אתוס לאומי, 1881 - 1904
מחברת: שפירא, אניטה
שם  הספר: חרב היונה : הציונות והכוח 1948-1881
מחברת: שפירא, אניטה
תאריך: תשנ"ב-1992
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: 1. הדפסה חמישית, תשס"ג 2002.
2. ספרית אפקים.
הערות לפריט זה: 1. מתוך הפרק הראשון בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית