|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > ה"פיתרון הסופי" |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אוה שלוס נולדה בוינה ב-1929. לאחר סיפוח אוסטריה, נמלטה המשפחה לבלגיה ומשם לאמסטרדם שבהולנד. כנערה צעירה באמסטרדם, התגוררה בשכנות לאנה פרנק שהיתה בת גילה. לאחר כניסת הגרמנים להולנד והחרפת הצעדים נגד היהודים משפחתה של אוה נכנסה למסתור. לאחר זמן מה המשפחה נתפסה בידי הגרמנים וגורשה לאושוויץ, היא ואמה שרדו אך אחיה ואביה נספו. לאחר המלחמה נישאה אמה של אוה לאוטו פרנק, אביה של אנה. צעדנו לעבר פסי הרכבת בתוך קהל של מאות אנשים. בעוד אנו צועדות לכיוון קרונות הבקר, נושאות את מטלטלינו ונתקלות זו בזו, הופיעו לפתע לידינו פאפי והיינץ. חיפשתי סביבי את פרנצי אך היא נעלמה בתוך ההמון. עם התקרבותנו לרכבת ראינו שהקרונות הראשונים כבר מלאו צוענים - גברים מוזנחים, לבושי סחבות, ונשים נושאות תינוקות ועוללים, כשילדים גדולים יותר נאחזים בשמלותיהן. פאפי, מוטי, היינץ ואני גם אנחנו אחזנו בחוזקה זה בזה כדי שלא יפרידו בינינו. ללא גינוני טקס משכנו ודחפנו איש את רעהו אל תוך הקרון, והעלינו עמנו גם את המזוודות והשמיכות. הרכבת הייתה דחוסה מאוד ולא הצלחנו למצוא מקום ישיבה. עמדנו מכווצים יחד בפינת הקרון . פאפי כרך את זרועותיו סביבי, ומוטי החזיקה בהיינץ. נחמתנו היחידה היתה שאנו עדיין יחד. כשהבטתי למעלה ראיתי שני אשנבים זעירים ומסורגים סמוך לתקרת הקרון. הבחנתי גם בשני דליי ברזל שעמדו בפינה מרוחקת. אלה היו התנאים בהם נסענו. רבים מעצירי מחנה וסטרבורק באו להיפרד מעלינו ולעודד אותנו. המתנו כשעה, עד שנשמעה הפקודה. הדלתות נטרקו וננעלו מבחוץ. בפנים הקרון היה חשוך כל כך עד שבקושי יכולנו להבחין בפני שכנינו. הרגשנו כאילו אנו צונחים לתוך התופת. הקרונות הטלטלו והרכבת החלה לנוע. במהלך הנסיעה, התחלפו ביניהם הנוסעים, כדי שלאחרים יהיה מעט יותר מקום ויוכלו להשתטח על הרצפה. עשינו מה שיכולנו כדי לעזור איש לרעהו, אך היה כה מעט שניתן היה לעשות. פעם ביום פתחו את הדלתות, החליפו את הדליים, וזרקו לנו מעט לחם לתוך הקרון - כפי שמאכילים חיות בכלוב. היו נוסעים שהקיאו והדבר אך הוסיף לסירחון ולמתח ששררו בקרון. היתה בינינו אישה הרה שנתקפה חרדה: מה יהיה אם יתקפוה צירי לידה במשך הנסיעה, מי יעזור לה? בכל פעם שנפתחו הדלתות ניסינו לתקשר עם השומרים, התחננו שירחמו עלינו ויעזרו לנו, אך כל בקשותינו נתקלו בפנים המאובנות והחתומות של אנשי הס"ס. כלבים אכזריים נבחו לעברנו והרובים כוונו לתוך הקרונות. הדחף לנסות לברוח היה חזק מאוד, אבל ידענו שסיכויי ההצלחה מזעריים. היינו אזרחים בלתי חמושים וחסרי כל הגנה, וידענו שהם יירו בנו אם ננסה להימלט. כאשר ניסינו לומר דבר מה לשובינו, המילים היחידות שפלטו לעברנו בגרמנית היו: "האלט דאס מאול, סאו יודן". ("סתמו את הפה , יהודים מזוהמים".) באחת העצירות ראינו עם היפתח הדלתות את המקלעים המכוונים לעבר הקרונות. השומרים צעקו עלינו ואמרו לנו למסור לידיהם את כל התכשיטים ודברי הערך שעדיין היו ברשותנו, כולל טבעות נישואין ושעונים. הם איימו להרוג כל מי שיסרב להיענות לדרישה. אחרי עצירה זו לא ידענו עוד מה השעה... הרכבת המשיכה בנסיעתה. הימים והלילות התערבבו אלה באלה. עברו יומיים, שלושה של נסיעה מקוטעת. לעתים חשנו שהרכבת עוצרת במסילה צדדית ועומדת שם במשך כמה שעות. כאשר הרכבת לא זזה, החום והמחנק הפכו לבלתי נסבלים. הצחנה שעלתה מהדליים היתה איומה, ואנשים רבים חשו ברע.
לקריאה נוספת:
באתר יד ושם: אל האסופה המחנות הנאציים3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
