גלעדי כתבה שפסל זה הוא "אוסף של דמעותיה של רחל. רחל מתה כבר לפני כמעט 3,000 שנה, אבל היא נחשבת לזו שדואגת לילדי ישראל. ירמיהו הנביא נתן לה את תפקיד הקריאה לאלוהים כדי להחזיר את עם ישראל מבבל." בירמיהו ל"א, 14 כתוב: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ." שקיות המים נראות כדמעות עצומות בגודלן, או כמכילות כמות גדולה של דמעות בתוכן. הדמעות ארוזות בשקיות, בחומר פלסטי מודרני ותעשייתי. הנחת השקיות בתוך קופסה, וארגונן זו לצד זו, מעלים בזיכרון מעבדת מחקר. גלעדי יוצרת ניגוד בין הכותרת, וההקשר המקראי הרגשי שלה, לבין האובייקט האמנותי שנדמה כאובייקט תעשייתי, מחקרי ומנוכר. האם היא רוצה לומר דבר מה על הסיבה לכך שרחל ממשיכה גם היום לבכות על בניה? האם על חייהם בעולם מנוכר היא בוכה? האם על ריחוקם של בניה מהטבע ומרגשות טבעיים? האם על החיים הצרכניים, שבהם גם דמעות הופכות לאובייקט עובר לסוחר שניתן לארוז בשקיות פלסטיק? ואולי רוצה גלעדי לומר משהו על השימוש בחפצים חד-פעמיים מפלסטיק (שקיות) שפוגעים בסביבה?