וייסמן טובה, ילידת קרקוב (Krakow), פולין, 1927.
בשנת 1938 ניסה אביה של העדה לעלות בעלייה בלתי-לגאלית לארץ ישראל, אך נתפס ונכלא בבית סוהר. עם פרוץ המלחמה ב-1939, כאשר נכנסו הגרמנים לקרקוב, נתפס אביה של העדה ברחוב, והוצא להורג. לאחר שהועברה העדה לגטו קרקוב, נתפסה יחד עם צעירות אחרות לעבודת ניקיון במחנה של ה"היטלר יוגנד". אחיה וסבתותיה גורשו למקום בלתי ידוע והוצאו להורג. העדה עברה בין מחנות שונים, בניהם אושוויץ-בירקנאו וברגן-בלזן, ובאפריל 1945 שוחררה ע"י הצבא האמריקאי והועברה לשלטונות הסובייטים. בשנת 1947 עלתה לארץ ישראל ובשנת 1960 היגרה לארה"ב.
...כשאנחנו יצאנו לעבודה - כבר לא חזרנו לגטו [קרקוב]. לקחו אותנו למחנה פלאשוב. אנחנו היינו מהראשונים במחנה פלאשוב.
ש. את זוכרת באיזו שנה זה היה?
ת. היה 41'. אני חושבת שהיה סוף 41'.
ש. אז התחילו להקים את המחנה, כן?
ת. כן. הם הקימו כבר את המחנה, אבל היינו הראשונים. והייתי בפלאשוב כמה חודשים, לא הרבה.
ש. איפה הייתם - בצריפים?
ת. בצריפים.
ש. מה עשיתם שם?
ת. אני הלכתי לעבודה כמו שקודם.
ש. איזו עבודה?
ת. הזאת שהלכתי, בבית חרושת הזה.
ש. אה, אז עכשיו לא מהגטו -
ת. אלא מפלאשוב. אותה הקבוצה לקחו. אנחנו היינו 150 נשים ו150- גברים.
ש. אלה ה300- עבדו באותו בית חרושת?
ת. באותו בית חרושת הלכנו כל יום לעבודה מפלאשוב במקום מהגטו.
ש. מה היה המרחק מפלאשוב?
ת. מפלאשוב זה היה רק 2 קילומטר. הלכנו ברגל. שוב אותו דבר, עם הגרמנים בצד, שומרים אותנו. ושם-
ש. כמה שעות עבדתם?
ת. 8 שעות.
ש. וחזרתם לפלאשוב?
ת. כן.
ש. איך היו החיים בפלאשוב?
ת. היינו שם במחנה, וישנו על הפריצ'ות [=דרגשים], הם קראו לזה פריצ'ה, אחת שתיים שלוש, על הקומות. ומובן מאליו, לא היה לנו מה ללבוש הרבה, כי לא נתנו לקחת הרבה. היה עוד קצת, ולא הרבה. ישנו כולנו יחד, הרבה אנשים בפריצ'ה אחת, והתנאים להתרחץ לא היו כל כך טובים. לא היה שום דבר. האוכל היה נוראי, ולא מספיק. ואסור היה להסתובב במחנה, כי אפשר היה להרוג אותך או להרביץ אותך או משהו. אז היה כל יום היו מביאים אותנו לחצר הגדולה של המחנה, במקום במחנה, וכמו ששמים את החיילים בדום וסופרים - כל יום היו סופרים אותנו.
ש. עשו אפל?
ת. כן, היו אפלים. וכל יום היו סופרים אותנו.
ש. רק פעם ביום?
ת. בבוקר. ופעם באמת - בוקר אחד, זה היה באמת הדבר הראשון שקרה: 3 בנות שקיבלו רישיון לצאת מהמחנה לא חזרו, חזרו מאוחר. כשהן חזרו מאוחר הם תלו אותם, בשביל זה שהן לא חזרו בזמן.
ש. ואתם הייתם צריכים להסתכל איך תולים אותן?
ת. והם תלו אותן, והן היו כולן בנות יותר צעירות מאשר 15, שלושתן. ועשו אפל, איפה שהם היו תולים אותן, ואנחנו היינו צריכים לעמוד ולהסתכל. וכשלא הרמנו את הראש, אז ס"ס-מאנים וס"ס-וומן, גם היו ס"ס נשים, אז הם עברו עם כזה מקל שמשתמשים לרכב על הסוסים, שוט כזה היה להן, (קנצ'יק) - היו מרימים לנו את הראש. עשו לנו: להרים את הראש ולהסתכל מה שנעשה! וילדה אחת לא יכלו לתלות. 3 פעמים היא נפלה. ואני עוד אז, כשאמרו 3 פעמים, אולי יתנו לה לחיות, כי אני זכרתי שהיה חוק כזה פעם, שאם תלו את מישהו אבל הוא קרע את עצמו 3 פעמים נותנים לו לחיות. אבל לא. 3 פעמים היא נפלה, והם ירו בה והרגו אותה. זה היה דבר נוראי. זה פעם ראשונה שאני ראיתי מוות בצורה כזו. עוד אף פעם לא ראיתי את זה. הייתי ילדה קטנה. זה עשה עלי רושם נוראי. ואחרי זה הם הלכו, קברו אותן איפה שהוא שם, ואנחנו הצטרכנו ללכת בחזרה ולחיות כמו שהיה אפשר. למחרת הלכנו לעבודה. אחרי זה, כמה פעמים שמענו שהרגו את זה והרגו את זה. מפעם לפעם תמיד היו קרבנות, בשביל מה? זה לא היה, בשביל כלום. בשביל זה שאולי יצאו מהבאראק, יצאו והסתובבו.
לקריאה נוספת:
פלשוב
קרקוב
מחנות ריכוז
באתר יד ושם:
מחנות ואתרי רצח מרכזיים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
עדויות נוספות בנושא המחנות הנאציים
