יעקובסון חינה, ילידת קובנו (Kaunas), ליטא, 1925.
מאוגוסט 1941 שהתה העדה עם רוב בני משפחתה בגטו קובנה, ולאחר האקציה הגדולה באוקטובר אותה שנה, נותרה שם לבדה עם שלושת אחיה. באוקטובר 1943 גורשה לאסטוניה למחנה עבודה, ובתחילת שנת 1944 הגיעה למחנה שטוטהוף (Stutthof) ליד דנציג, להמבורג ולברגן-בלזן (Bergen-Belsen) שבגרמניה. במאי 1945 הגיעה לשוודיה. שם נודע לה שאחד מאחיה ניצל ונמצא בשוויץ. ב-1946 התחתנה ועברה להתגורר עם בעלה בארצות הברית, שם נולדו לה ילדיה. ב-1962 עלתה המשפחה לישראל.
עמדנו בטאלין, זה אני זוכרת, שעבר שם צבא והשתוללו. נורא פחדנו בתוך הקרונות. אבל לא נגעו, לא נתנו להם גם. ואז הביאו אותנו לוואיווארה Vaivara. זה היה באסטוניה. זה היה ה- .K.Z [=מחנה ריכוז], זה לא היה מחנה עבודה. זה היה Concentration Camp של אסטוניה, וואיווארה.
ושם היינו בבאראקים. מה שאני זוכרת שהיה תמיד חושך. ראשית כול כשקמנו היה תמיד חושך. באפלים כשעמדנו, כשהוציאו אותנו לעבודה, זה היה מאוד קר. נתנו לנו שם - ישנו על ה... שלוש קומות. לא היו שמיכות או משהו. נתנו לנו מנייר, אני זוכרת, נתנו ניירות כאלה להלביש, שזה יחזיק חם. אולי זה היה טיפה יותר חם, אבל כשקמנו בבוקר, הדלי עם המים היה קפוא, היה קרח.
בבוקר היינו מקבלים טיפונת קפה. נגיד שזה היה קפה. אז הרבה השתמשו בזה כדי לרחוץ את הפנים. ואז הוציאו אותנו גם לעבודה. אני לא זוכרת בדיוק איזו עבודה, מפני שהדרכים - זה היה תמיד רטוב, ובוץ גדול. איבדו את הנעליים בתוך הבוץ, מפני שלא יכלו להוציא רגל. וכשחזרנו היו עוד פעם האפלים האלה, שעמדו ועמדו. היה המטבח, אלה שהיו במטבח כמובן היה להם מה לאכול. היה ה Entlausung- [=סילוק], כן, כל שבוע. אני לא זוכרת אם זה היה כל שבוע, אבל היו לוקחים אותנו ל... ואני זוכרת, היו ערימות של בגדים. הלא כולם לקחו משהו מהבית. היו שם ערימות, אז כל אחד לקח עוד משהו, איכשהו עוד משהו להיות חם.
אני אפילו לא זוכרת אור יום שם. זה נורא מעניין. כמעט ולא זוכרת אור יום, רק זרקורים והתיל. והיו למשל שנתנו עונש למישהו, אז היו המכות שהיו נותנים להם - וכולנו הצטרכנו לעמוד ולראות. ושעות עמדו שם כשנתנו את המכות, ונשארו. 20 או 25 - כולם הצטרכו לעמוד שם.
ואחר כך אני זוכרת - יש כאלה שהיינו יחד, יש בתל אביב, שמחזיקים יחד, כמו אחיות לצרה, אחיות לשמחה. ומה שאנחנו קראנו - הנשים הזקנות זה לא היו באמת זקנות. הן היו 40 או 45, לא יותר. ואנחנו קראנו להן 'הנשים הזקנות'. והיה כל כך קר, וכל כך רעב, אז אנחנו היינו שוכבות על הקרשים האלה ושרות. ואם אנחנו היינו מפסיקות אז הנשים היו מבקשות: הוי קינדערלאך, זינגט נוך, זינגט נוך [=ילדים, המשיכו לשיר]... כאשר כבר לא היה כוח ממש לשיר, אז עוד היינו שרים.
מה עוד אני יכולה להגיד לך על שם? זה לילה אחד גדול. אבל אז - אז חליתי בטיפוס.
ש. הלכתם לעבודה? זו היתה עבודה יעילה?
ת. לא, לא. למשל, אני לא יודעת אם זה היה בדיוק בוואיוואר. אני זוכרת שלמשל - הלא הגרמנים רצו שלא יקחו אותם לחזית, כן? אלה ששמרו עלינו, אם לא היה עבודה, אם הם לא היו שומרים, היו לוקחים אותם לחזית. אז הם כבר ביימו עבודה. למשל, יום אחד היינו לוקחים אבנים, שתי נשים על כאלה, שתי ידיות, שתיים, אבנים גדולות, מפינה אחת היינו מעבירים את זה לאיזה מקום שאמרו לנו, כן? גמרנו את העבודה הזאת, אחרי שבוע היו נותנים לנו את אותה עבודה, לקחת את אותן האבנים מהמקום הזה למקום איפה שהיה, או למקום אחר... היתה הרבה עבודה יזומה סתם.
לקריאה נוספת:
מחנות ריכוז
מחנות השמדה
באתר יד ושם:
מחנות ואתרי רצח מרכזיים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
עדויות נוספות בנושא המחנות הנאציים
