מעדותו של זליג ליברמן על הגעתו למחנה גרוס- רוזן ולמאוטהאוזן

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

ליברמן זליג, יליד צ'נסטוכובה (Czestochowa), פולין, 1923.
הגרמנים כבשו את פולין בספטמבר 1939. העד נלקח לעבודת פרך ביער ליד לובלין. תוך כדי ניסיון מנוסתו משם, הוא נפצע ברגלו קיבל טיפול מרופא פולני והסתתר אצל איכר בכפר. כשהחלים עבר אל אחיותיו לבנדין (Bedzin), משם גורש למחנה הריכוז גרוס-רוזן (Gross-Rosen) והועסק בכפייה בעבודות בנייה. החל משנת 1943 התגלגל בין מחנות ריכוז ועבודה שונים. בשנת 1945 שוחרר העד על ידי חיילי הצבא האמריקאי. הוא טופל על ידי הג'וינט והצלב האדום, הצטרף להכשרה של תנועת "דרור" ועלה ארצה.

בפינף טייכן נתנו לנו יום אחד קופסאות של בשר, לכל אחד נתנו קופסה. כל אחד היה רעב. אנחנו כבר לא יצאנו לעבודה. ישבנו במחנה וחיכינו לעזוב את המחנה הזה. כל אחד פתח את הקופסה והתחיל לאכול. זה היה מלוח הבשר הזה. אני גם אכלתי. גמרתי את כל הקופסה, זרקתי את הקופסה. הייתי מבסוט. אמרו לנו שעוד שעה אנחנו יוצאים לדרך. היינו צריכים ללכת לתחנת הרכבת. עברה חצי שעה, עברה שעה, והיינו עוד במחנה. היה במחנה מים וכל אחד שתה מים ועוד מים. מתחילים ללכת ברגל לתחנת הרכבת. הולכים לתחנת הרכבת, הלכנו שלוש שעות והגענו לתחנת הרכבת. כולם עולים על הרכב.. זאת היתה רכבת בלי גגון, ככה פתוח. הכניסו כמה שנכנס. היינו הרבה שם. אני לא יודע כמה, אבל הרבה. הרכבת ארוכה והכל מלא. כל הס"ס יחד עם אוקראינים שהיו שם, עמדו למעלה על הקרונות ושמרו עם רובים.

ככה נסענו שבוע ימים ברכבת. לא נתנו לנו לא לאכול ולא לשתות. אם מישהו היה מספר לי שאפשר להחזיק מעמד בדבר כזה, הייתי אומר שאני לא מאמין לזה. בשום אופן לא. זה שקר. אבל תארו לכם שאני עברתי את זה.

היינו צמאים. הבשר המלוח הזה שאכלנו זה שרף אותנו. כהשלג ירד כל אחד פתח את הפה שייכנס לו השלג לפה ולקח בידיים. אל תשאלו כמה סבלנו. מי שמת – מת. על המתים אני כבר לא מדבר, כי הרבה מתו מקור, מרעב, מצמא מתו.

הגענו וירדנו מהרכבת למחנה גרוֹס רוֹזן. זה היה גם מחנה גדול, מחנה ריכוז. כולם יחד, אוקראינים, פולנים, גרמנים, כל השודדים גם שם היו.

איך שנכנסנו התחילו להרביץ. אני לא יודע למה, אבל הרביצו. אחר כך חלקו אותנו לצריפים כאלה. אוכל קיבלנו רק בלילה, קצת מים. אל תחשבו שזה אוכל. היה קצת תרד בפנים וכשאכלנו את זה הרגשנו את החול מתחת לשיניים. אבל לא חשוב, זה היה טוב. הלכנו לישון וב-4 בבוקר, קור, שלג, הוציאו אותנו.

שכחתי להגיד לכם כשבאנו למחנה הריכוז פינף טייכן כבר קיבלנו פיג'מות. כשהיינו ביוּדנלאגר, רק יהודים, הלכנו כל אחד עוד בבגדים שלנו. אבל איך שעברנו למחנה הריכוז של כולם, שם כבר לקחו לנו את כל הבגדים שהיו לנו ונתנו לנו פיג'מות, בלי גופיה, בלי שום דבר, רק פיג'מה, מכנסיים וז'קט. וקיבלנו נעלי עץ. זה היה כבר בפינף טייכן. עם זה כבר באנו למחנה גרוֹס רוֹזן. זה היה גם מחנה ריכוז. חלק הלכו לעבודה. גם אנחנו עבדנו. לקחו אותנו לנקות שלג. לקחו אותנו לנקות פסי רכבת, והיינו צריכים ללכת קילומטרים ברגל ולנקות את המסילות ברזל. גם בכבישים בכפר שהיה מלא שלג.

היינו שם כ-3 שבועות. אחר כך עוד פעם עוזבים פה ונוסעים למאוּטהאוזן. זה גם היה מחנה מוות. באנו לשם גם לפנות ערב.

קודם שלחו אותנו להתרחץ. היו מקלחות עם מים קרים. מי שלא רצה להכנס למים הקרים קיבל מכות. אחר כך שמו על הגוף פליט (חומר חיטוי) וזה שרף את הגוף, שאין לכם מושג. למה? כי כינים לא חסרו. תארו לכם כמה כינים שם היו.

אחר כך קיבלנו טיפה מרק ושמו אותנו בצריפים. מה זה צריפים? בלי מיטות. תאמינו לי שמי שתפס מקום לשכב – תפס. אבל לא היה בשביל כולם בצריף. זה היה ארוך וגדול אבל לא היה בשביל כולם. אנשים עמדו, אנשים נפלו אחד על השני. אחד לשני הרביץ מכות. אי אפשר לתאר את הלילות האלה שאנחנו היינו במאוטהאוזן.

הייתי במאוטהאוזן שבוע או עשרה ימים. עם צרות. כל יום בבוקר לעמוד מוקדם. גשם, שלג, לא היה איכפת להם. החזיקו אותנו באפּל. זה מיסדר שבו ספרו אותנו. החזיקו אותנו מלפנות בוקר, כשהיה עוד חושך עד שעה 7-8. ככה יום-יום. או שעשו את זה בכוונה. הרבה נפלו, הרבה מתו.

לקריאה נוספת:
מאוטהאוזן
מזיכרונותיו של אלכסנדר מרטון על מאוטהאוזן (Mauthausen) - מחנה ריכוז
מחנות ריכוז

באתר יד ושם:
מחנות ואתרי רצח מרכזיים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
לעדויות נוספות בנושא המחנות הנאציים