אדלר ברוך ברנרד, יליד דובובק (Dubovec), קרפטורוס, צ'כוסלובקיה, 1922.
אביו של העד היה סוחר והעד עצמו התחנך בחדר ובישיבה. בשנת 1939 השתלטו ההונגרים על עיר מגוריו של העד ויהודי העיר סבלו לראשונה מחוקי הגזע ומאפליה. בשנת 1944 החלו הגרמנים וההונגרים לרכז את יהודי גרמניה לקראת גירושם להשמדה. העד ברח לפרטיזנים אך נתפס לאחר שלושה שבועות על ידי המשטרה ההונגרית והועבר לגטו קשאו (Kashau). בשנת 1944, לאחר חיסול הגטו, הוא נשלח לאושוויץ ומשם הועבר למחנה דכאו לעבודות כפייה ברכבות. בשנת 1945 שוחרר העד על ידי הצבא האמריקאי ונשלח להבראה בשוויץ. בשנת 1947 עלה באוניית מעפילים, נתפס ע"י הבריטים והועבר למחנות בקפריסין, לאחר שנה הוא עלה לארץ ישראל.
ש. נסעתם מאושוויץ לדכאו במשאיות?
ת. כן.
ש. באיזה חודש זה היה?
ת. נניח במאי, בערך.
ש. כמה זמן נסעתם?
ת. 24 שעות, קצת יותר, בערך. אוכל שקבלנו היה מספיק עד שבאנו לדכאו.
ש. הגעתם לשערים של דכאו - מה ראית?
ת. בבוקר השכם לקחו אותנו לעבודה. היה בית מרחץ. נתנו לנו בגדים נקיים. בבוקר אכלנו, נתנו לנו צידה לדרך בבוקר, זה ברודצייט אצל הגרמנים, נתנו לאיזה ילד קטן או בן אדם חלש, ואמרו: יהודי מקולל, בוא, תקבל את האוכל, תאכל - כמו כלב. פארפלוכטה יודה [=יהודי מלוכלך].
ש. לאן הכניסו אתכם?
ת. לצריפים. היו שם צריפים. ... האוכל היה שם יותר מסודר. כל אחד קבל כלי כמו שאוכלים בצבא, כפית, ספל אני חושב שלא קבלנו.
ש. כמה אנשים היו בצריף, בערך?
ת. 200-300 אנשים.
ש. מי שמר עליכם?
ת. קאפו, ס"ס.
ש. מי היה הקאפו אצלכם בצריף?
ת. גרמנים. אחר כך היו אוקראינים. קראנו לזה מחנה קנול. היה אחד שטנדלאר.
ש. מתי לקחו אתכם לעבודה, אחרי היום הראשון?
ת. ביום הראשון. בערב עשו לנו מסדר ואמרו: מחר אתם יוצאים לעבודה. אם ראינו בדרך תפוח אדמה - היו גבעות של תפוחי אדמה, כיסו את זה עם קש. אנחנו תפסנו את כל התפוח אדמה - היה סלק של בהמות. כשבאנו "הביתה" בערב, היה מסדר, ואלה שמצאו אצלם סלק או תפוח אדמה הרביצו להם. גם אני קבלתי 25 מלקות. היה כסא קטן, היה צריך להכניס שם את הרגליים, הידיים "ככה" ועומד על ידך רופא לבדוק אם אני יכול עוד פעם לקבל.
ש. מי זה היה שהרביץ?
ת. גרמני, קאפו.
ש. איפה תפסו אותך?
ת. בדרך, כשהלכנו הביתה מהעבודה.
ש. את המכות קבלת כבר בעבודה?
ת. כן, ב-12 בלילה הוציאו את כל האנשים ונתנו 25, ועמד רופא שאמר אם הוא יכול עוד. היה מזל שהיה לנו אחד, ילד קטנצ'יק, היום הוא באמריקה, הוא הציל הרבה אנשים. הוא עבד במטבח, וכל פעם בערב כשהוא הלך לישון הוא הביא אוכל קצת.
ש. אתה זוכר את השם שלו?
ת. פסח אדלר.
ש. גם שמו אדלר?
ת. כן, זה משפחה, הם היו קצבים.
ש. והוא היה מדי פעם עוזר לך?
ת. כן, בזכותו אני יכול להגיד שאני נשארתי חי.
לקריאה נוספת:
דכאו
מחנות ריכוז
מחנות השמדה
באתר יד ושם:
לעדויות נוספות בנושא המחנות הנאציים
המוזיאון החדש – עולם המחנות
מחנות ואתרי רצח מרכזיים
