מטלון (אקוניס) פלורה, ילידת סלוניקי (Thessaloniki), יוון, 1922.
בשנת 1940 נתקלה העדה לראשונה בגילויים אנטישמיים בעבודתה בבית חרושת לטבק. עם כניסת הגרמנים ליוון בשנת 1941, היא פוטרה מעבודתה ונכנסה לגטו "הברון הירש" בסלוניקי. היא נכלאה בבית-סוהר לאחר שהגרמנים טענו שניסתה לברוח מהגטו. במרס 1943 נשלחה בטרנספורט למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, עבדה בהריסת צריפים, וחלתה במלריה. בינואר 1945 השתתפה העדה בצעדת מוות, ניסתה לברוח, אך נתפסה. ב- 6/5/1945 היא שוחררה על ידי הצבא האדום וביוני אותה שנה חזרה לסלוניקי. עלתה ארצה בספינת המעפילים "חביבה רייך".
ש. מ- 1941 מכניסת הגרמנים, במה השתנו חייכם? חייך השתנו במשהו?
ת. השתנו שאני הייתי הולכת לכפרים להתפרנס. לא היתה עבודה, לא היה בית חרושת. היה שינוי שלא יכולנו ללכת לאף מקום חוץ מהבית, לא היתה עבודה, היו לוקחים את החנויות, היו לוקחים את המפתחות מהיהודים, היו לוקחים את כל הדברים שלהם. היה שינוי, בטח שהיה שינוי. אבל לא הרביצו לנו. בסוף התחילו להרביץ ולהרוג יהודים. עד שלקחו אותנו, אמרתי, הטרנספורט הראשון. עשו גטו.
ש. מה היה שם הגטו?
ת. שם הגטו הברון הירש. היתה תחנת רכבת על יד זה, בשביל זה עשו שם גטו.
ש. באיזו שנה נכנסתם לגטו?
ת.בתחילת 1943. לקחו אותנו במרס, והיינו איזה חודש בגטו. בבתים שלנו, אבל לא יכולנו לצאת, לא יכולנו ללכת לקנות. זה היה תמיד עוצר, רק איזה רבע שעה היינו חופשיים, היו מביאים אוכל עם עגלה.
ש. מי היה מביא?
ת. הגרמנים.
ש. מה הם היו נותנים לכם?
ת. מרק, זהו.
ש. ספרי לי על סדר היום בגטו. קמת בבוקר, מה היית עושה?
ת. היינו חודש, אמרתי, בגטו. אחרי שאח שלי מת אני כבר הייתי חולה, הייתי בבית חולים. היה לי טיפוס שנהייתי הכל עם כינים. וכמה שהיינו אוכלים, היה חוסר ויטמינים. היינו מחכים שיהיה טוב. היות ולא יכולנו ללכת באף מקום, היית קם בבוקר, מה שהיה אמא היתה מבשלת והיו אוכלים.
ש. אבל אמרת שהגרמנים חילקו אוכל.
ת. כן, הם היו מביאים עם עגלה איזה מרק תפוחי אדמה, מרק שהם היו עושים. זה היה מספיק לכל היום?
ש. עם מי גרתם בבית? הכניסו לכם עוד אנשים?
ת. לא, עד שלא לקחו אותנו, לא הכניסו. כשלקחו אותנו, העבירו ממקומות אחרים, משכונות אחרות, היו מביאים לשם את היהודים, היו נשארים יום יומיים, עד שלקחו אותם.
ש. היית קמה בבוקר, ואז?
ת. לא היינו עושים שום דבר. היינו יושבים כולם, לדעת מה יהיה ומה לא יהיה.
ש. מי זה כולם? מי חי בבית?
ת. אני. היו שכנות, זה הכל בתים כמו [בשיכוני עוני], בתים חד-קומתיים. למה שלא יכולנו לצאת, היינו מדברים בינינו, מה יהיה, מה לא יהיה. אמרו שלא תהיה מלחמה, כל אחד אמר את שלו. אז הבנו שלא טוב, אבל לא חשבתי שיהיה דבר כזה שיקחו אותנו.
ש. אמא שלך הסבירה לך משהו?
ת. לא, מה היא ידעה? היא לא ידעה. מה ידעו האמהות? כשאמא שלי הלכה למחנה היתה בת חמישים וחמש. אני אומרת לך, את השנים שהיינו עם ההורים, כשהייתי בת שש-עשרה עד שמונה-עשרה, אז הייתי עם החברים והחברות. יותר חיים טוב אנחנו עושים ועשינו ממה שהיינו חיים שם. פה עשינו את החיים שלנו, מ- 1946, מי יודע עד מתי.
ש. את אומרת שקמתם בבוקר ולא הייתם עושים כלום. ואז?
ת. היינו יושבים, לא היה עבודות לעשות. איזה עבודות? אין מכולת, אין שום דבר.
ש. באיזה שעה הגרמנים היו מביאים לכם את האוכל?
ת. בשתים-עשרה בצהרים.
ש. איך היה היחס? איך הם התייחסו אליכם הגרמנים?
ת. לא טוב. לדוגמא, אם מישהו לא היה עושה משהו שהיה בא להם, היו מרביצים וזה. ראינו דברים כאלה. אבל לא חשבנו שיהיה כל כך גרוע. לא הכרנו את החיילים מי הם ומה האוכלוסיה הגרמנית. לא ידענו. אני אומרת לך, לא היו עיתונים, לא היינו קוראים, לא רדיו ולא טלוויזיה. לא ידענו. עכשיו יודעים מכל מקום.
ש. מה עשו כדי שזה יהיה גטו, שמו קרשים?
ת. כן, סגרו. סגרו והיה חייל שומר. היו הרבה כניסות לשכונה. אז סגרו הכל עם קרשים. כל הזמן היה עוצר, אסור לצאת החוצה.
לקריאה נוספת:
סלוניקי
אודות יהודי יוון בשואה
חובת רישום, הקמת יודנדראט והגבלות על יהודי יוון
באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד
מבחר חומרים בנושא גטו ובידוד
