א. ומי לא ישתומם לדברים האמורים על תבונת הרומאים, כי לימדו את עבדיהם לא רק לשרת אותם לצרכי חייהם, כי-אם גם להועיל להם בעת מלחמה. ואם יתבונן איש ליתר טכסיסי צבאותיהם, יבין וידע, כי רק בתבונת כפיהם עשו להם הרומאים את הממשלה הגדולה הזאת ולא קבלו אותה במתנה ממזלם.
כי אינם מחכים לעת מלחמה לאחוז את החרב, ולא רק בשעת דחקם הם שולחים ידיהם לקראת נשק, למען אסוף אותן בזמן שלום, כי-אם דמיונם כאנשים אשר נולדו עם כלי מלחמתם יחד, וכל הימים אינם שובתים מלשאת את משמרת עבודת המלחמה, ואינם חוסכים את חרבם לשעת הכשר. אימוני-המלחמה אשר להם אינם שונים ממלחמת-אמת, וכל אחד מאנשי-הצבא מתרגל בעבודת המלחמה מדי יום ביומו בכל אות-נפשו כבעת צאתו לקרב, ועל-כן נקל להם להפליא גבורה במלחמה. ואין מבוכה שולטת במערכותיהם, אשר הסכינו לסדרים, ואין פחד לנגד עיניהם, ואין יגיע המלחמה אוכל את כחם; על-כן הניצחון רודף אחריהם תמיד, כי אין דומה להם בדרכיהם אלה, ואמנם לא ישגה אדם בקראו לאימוני-מלחמתם בשם מלחמה בלי שפך-דם ואת מעשיהם בעת הקרב בשם שעשועי-מלחמה עם שפך-דם. וגם בהגיח עליהם האויב פתאום לא יקל בידו להפילם תחתיו. כי הרומאים הפורצים בגבול האויב אינם נגשים למלחמה בטרם יבצרו את מחנם בחומה, וגם אינם שמים את מחנם בכל מקום או בלי סדרים, וגם לא כולם שולחים ידם במלאכה הזאת בערבוביה, כי במצאם מקום עקוב (לא ישר) הם הופכים אותו לראשונה למישור, ואחרי-כן הם מודדים את מקום המחנה כתבנית רבוע, ולאחרונה באים עושי המלאכה עם כל כלי עבודתם.
 |
מבנה המחנה |
ב. ואת הכיכר אשר מבית למצודת המחנה הם חולקים לאוהלי הצבא. וחל-המצודה מחוץ הוא כמראה חומה, שעליה מתנוססים מגדלים ברווחים שווים. ובין המגדלים האלה הם מקימים את
כלי-הקלע המהירים ואת זורקי-החצים (הקטפולטות) ואת הבליסטראות (רומי-האבנים, הבליסטות) ואת יתר מכונות הקלע, וכל הכלים האלה ערוכים לירות בהם. וארבעה שערים הם מקימים בחומת המחנה לכל רוחות השמים, והשערים מרווחים מאד, למען יוכלו לעבור בהם עם בהמות-הסבל, ורחבים כדי יכולת אנשי-הצבא להגיח מהם במהרה (על האויב). ואת חלל המחנה מבית הם מחלקים למגרשים וביניהם הם תוקעים את אוהלי שרי-החיילים ובטבור המחנה הם שמים את אוהל המצביא הראש כדמות היכל, עד כי דמות המחנה כמראה עיר כמעט, עם שוק ומקום קבוע לבעלי-המלאכות וכסאות למושב המשנים וראשי-הגדודים, השופטים בכל דברי הריב בין אנשי-הצבא. עושי-המלאכה הרבים משלימים את בנין המצודה וכל אשר בקרבה בחיפזון נשגב מכוח בינת אדם. ויש אשר הם מקיפים את המחנה בחריץ, אשר מדת עמקו ורחבו היא ארבע אמות.
|
שיגרת החיים ותנועה |
ג. ואחרי כלות אנשי-הצבא את המלאכה הזאת הם חונים במנוחה ובמשטר איש על דגלו. ואת כל הדברים הם ממלאים בסדר ובבטחה, וככה הם מביאים את העצים ואת הצידה הדרושה להם וגם את המים על-ידי משמרות קבועים, כי אסור לכל אחד לאכול את סעודת היום (הערב) או פת-שחרית בעת אשר ימצא חפצו בדבר, רק כולם אוכלים בבת-אחת, והחצוצרה נותנת להם אות לישון את שנתם או לעמוד על המשמר או להשכים ממשכבם, ואין הם עושים דבר מבלי פקדה. וכעלות השחר נגשים אנשי-הצבא אל שרי-המאות לברכם, ושרי-המאות הולכים לקדם בברכת-הבקר את פני שרי-האלפים, ואחריהם כל שרי החיילים מתאספים לברך את המפקד הראשי. והוא נותן להם את הסימן כחוק היום ומוסר בידם את יתר הפקדות, למען ימסור אותן כל איש לאנשי-הצבא העומדים למשמעתו. וכן הם עושים גם במערכות הקרב, וממהרים לפנות אל המקום הדרוש, וכאיש אחד הם יוצאים למלחמה ואוספים את ידיהם לאות הפקדה.
ד. והחצוצרה נותנת להם את האות להסיע את מחנם בעת הצורך. ואין איש נשאר במנוחה, כי לקול האות ממהרים הם כהרף-עין לפרק את אוהליהם ולתקן את הכל למסע, ועוד הפעם נותנת להם החצוצרה אות להתכונן והם טוענים בחיפזון את כל הכבודה על העיירים ויתר בהמות המשא, ועומדים נכונים ומצפים כרצים מתחרים לפני מחיצת המעגל (הכוונה באצטדיון או באמפיתיאטרון - קרקס בעת המרוץ על מנת לקבל פרס). ואחרי זאת הם שולחים אש במצודת מחנם, בדעתם כי נקל יהיה להם להקימה מחדש במקום הזה וביראם פן ימצאו שונאיהם בה חפץ. והחצוצרות נותנות להם אות שלישי, להתחיל את מסעם, ומעירות את האנשים, אשר פגרו מסיבת-מה, להחיש את מעשיהם, לבל יפקד איש מכל הצבא, והכרוז העומד לימין ראש-הצבא שואל אותם שלש פעמים בלשון הרומית, אם הם מוכנים למסע, והם עונים שלש פעמים בקול רם ובלבב שלם, כי הם נכונים, ויש אשר הם מקדימים את פי השואל ומרימים ברוח מלחמה את קולם ונושאים למעלה את יד ימינם.
ה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכולם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארכה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכה. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי-הצבא מזינים ברמחים ובשלטים ארכים (רבועים), וכל איש נושא משור וסל, מעדר וגרזן, רצועות ומגל-יד. וצדה לשלשה ימים, וכמעט לא נבדל איש-הצבא הרגלי מבהמת-משא. הרוכבים נושאים חרב ארכה על ירק ימינם ובידם חנית ארכה, ושלט איך נטוי על צלע הסוס, ובאשפת הרוכבים כשלשה או כארבעה כידונים בעלי להבים רחבים ואינם קטנים במידתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר-הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.
ו. אלה משפטי הרומאים בעת מסעיהם ובעת חנותם, וכלי-נשקם השונים. והם אינם יוצאים למלחמה בלי עצה (ישוב-הדעת) ובמקרה (באקראי), כי כל דבר נעשה תמיד במחשבה ולעת גזרם דבר הם ממלאים אותו מיד. על-כן כמעט אין הם שוגים במעשיהם, וכאשר ייכשלו פעם, יתקנו את המעות על-נקלה. והם חושבים, כי טוב להם אם יקרה אותם פגע בעשותם דברם במועצות ודעת מאשר תבוא עליהם טובה במקרה (בהסחת הדעת), כי הטוב אשר הגיע לאדם פתאום משיא אותו לעשות דבריו בקלות-ראש. ולעמת-זאת תלמד בחינת השכל את האדם - הבוש מתוחלתו – לבקש עצה ותחבולה לבל ישנה הדבר עוד פעם, כי הטוב הבא לאדם מבלי דעתו אינו פעל ידיו של המקבל, אולם בהתגולל עליו צרה בדבר הנעשה בהשכל ובדעת מצא ימצא תנחומים, בהכירו כי מלא את דברו בכבד-ראש.
ז. ובאימוני-המלחמה הרומאים מחזקים לא רק את גופם, כי-אם גם את רוחם. וגם האימה מועילה להם בדבר הזה. ואף כי חוקיהם חוקקים עונש-מות לא על המנוסה מן המחנה לבד, כי-אם גם על עברות קלות מזו, - הנה אימת שרי-הצבא גדולה עוד ממורא החוקים על פניהם. ורק בתתם כבוד רב לאנשי-הצבא המשבחים, המפקדים
שומרים על עצמם לבל יחשבו כרשעים אכזרים בעשותם שפטים בחייבים. וכה חזקה משמעת שרי-הצבא על-פני הרומאים, עד כי בעת שלום מראם נהדר מאד, ובמערכה כל אנשי-הצבא הם כבשר אחד. שורותיהם מה נצמדו יחד, תנועותיהם מה קלות, אוזניהם מה נטויות להקשיב את הפקדה, והעיניים מה לטושות להביט אל האותות, והידיים מה נכונות לקראת המעשה! ובהגיע שעת עלילה הם קצרי-רוח ובעת סבל הם ארכי-אפים, ובעמדם במערכה לא ייכשלו לעולם מפני תחבולות שונאיהם ולא מפני מעצורי המקום וגם לא מפני גזרת הגורל, כי רצון הניצחון מתגבר בקרבם על פגעי הגורל. היפלא אפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה - הרחיב את גבולות ממשלתו עד נהר פרת במזרח וים אוקינוס במערב ועד משמני ארץ לוב בדרום והנהרות איסטרוס (דונה) ורינוס בצפון? הן כמעט יאמר האומר, כי אין הקניין שווה בקונהו.
ח. את כל הדברים האלה דרשתי פה, ויותר אשר רציתי להלל בהם את הרומאים אמרתי לנחם בהם את המנצחים ולהשיב את אוהבי המרד מדרכיהם. ואולי יוסיף ציור הליכות הרומאים דעת לאוהבי חכמה, אשר נעלם מהם הדבר, ועתה אשוב אל הדברים, אשר נטיתי מהם הצדה למען זאת.
