הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות הבמהעמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > נשים בולטות במקצועות השונים
נגה : כתב עת פמיניסטי



תקציר
על נשים מוסיקאיות ומנצחות תזמורת



למנצחת שיר מזמור
מחברת: פרי רוט


כידוע, רבים התחומים בהיסטוריה האנושית שבהם לא נטלה האישה חלק. גם כשהיו נשים שהתבלטו בתקופתן, מתייחס אליהן התיעוד בקיצור נמרץ, לא אחת בשלילה מגמתית, ובאותם תחומים שאין צל של ספק, שהנשים מילאו בהם תפקיד דומינאנטי, אין הערכה לכך בתולדות התרבות. בכל דיון על יצירותיה של האישה מוצגות נחיתותה היצירתית, דלות כישוריה וכשרונותיה, אשר לעולם לא יעמדו בתחרות עם כשרונות הגבר.

אחד ממרכיבי האמנות החשובים הוא הגיוון והשוני. בוודאי שיצירותיה של האישה שונות ביסודן מאלה של הגבר וכך גם רבים מנושאיה, אך אם מהות האמנות היא בעצם תיאור מלאכותי של הטבע על כל משמעויותיו, לא ייתכן להתעלם מעולמה המיוחד והבלעדי של האישה, שרק היא, מתוקף היותה אישה, יכולה לבטא. למעשה, במקום להבין שהאמנות הנשית והגברית משלימות זו את זו ואינן עומדות בתחרות, במקום ליהנות ולהשתתף בחוויותיה היצירתיות של האישה, אשר באו לבטא עולם מזווית אנושית אחרת, בלמה אותה החברה באיסורים ובעונשים חמורים במשך אלפי שנים.

בימינו, בעידן של פתיחות יחסית, כאשר כוחה היצירתי של האישה כבר הוכיח את עצמו, והוא פורץ אט-אט לכל תחום בחיים, עדיין חזקה תחושת התחרות, החשד, הקנאה, ואולי גם הפחד מפני נשים. הטענות הקלאסיות בדבר מוגבלות הנשים עדיין נשמעות אך נוסף גם טיעון חדש, שכביכול מרבית הנשים כלל אינן מסוגלות לשנות את התייחסותן לעצמן, גם לו היה ניתן להן חופש הפעולה הרצוי. נראה שהמכריזים הכרזות אלה לא תהו ולא העמיקו די בסיבות שהובילו למצב זה. דיכוי מעשי ופסיכולוגי, במשך אלפי שנים מפתח תכונות יסוד, שאין להשתחרר מהן לא בשנות דור אחד ולא בשניים. אינני באה למעט ממאבקיו של כל יוצר באשר הוא, אולם לגבר תמיד היתה התקווה. התקווה והציפייה שיגלוהו, ושיצירתו תראה אור. לאישה לא היתה תקווה, ובשל כך גם לא ציפייה שכזו. לא היה כל סיכוי שיתייחסו בכלל ליצירתה, קל וחומר שתראה אור. להפך, במקרים שהדחף עלה על כל שיקול אחר, והאישה הסתכנה בפעילות יצירתית, היא עמדה לא אחת בהשפלות ובנידוי, ויצירותיה הושמצו בטענה, שזוהי פריצה לתחום עולמו של הגבר, או אמצעי לפיתוי מיני.

אין דוגמה מאלפת יותר לכך מאשר המשוררת סאפפו מלסבוס, שכונתה על ידי אפלטון "המוזה העשירית", מחוללתה של שירת האהבה היוונית, אשר שיריה הטביעו רישומם על משוררים קלאסיים וחדשים. סאפפו הקימה בית-ספר לבנות, לפיתוח כשרונותיהן בשירה, במוסיקה ובמחול. על פעולותיה היא עוררה את חמת עמיתיה, ונידונה לגלות. לימים הושמדו מרבית כתביה (בכייה לדורות), ושמה הושמץ. מעובדה זו אפשר אולי ללמוד, כי חוסר יצירות של נשים אינו מורה בהכרח על תוסר יצירתיות, אלא יותר מכל על חוסר התייחסות אליהן, ועל זלזול בהן. האישה היוצרת נאלצה לא אחת לתת פורקן בסתר לדחפיה היצירתיים, או להכליל את יצירותיה ביצירות של יוצר מקורב אליה, כדוגמת קלארה ויק-שומאן (אשת המלחין) או פאני מנדלסון (אחותו של המלחין) במאה ה-19.

כשאין תקווה, בדרך כלל גם אין מוטיבאציה. כשאין קרקע פורייה, הצמחייה דלה, אך הדחפים והיכולת ממשיכים להתקיים. עם התפתחות האנתרופולוגיה התברר עד כמה השפיעה התייחסות החברה לאישה ולמוסיקה על האישה במוסיקה. אנו עדים לעובדות מפתיעות, היכולות לזרוק אור ולהוביל ליתר הבנה, פתיחות וסובלנות. אם רואים כיום במוסיקה שפה בינלאומית, היכולה לגשר בין עמים, אולי תוכל המוסיקה לשמש גשר גם בין המינים, מאחר שצמיחתה החלה במאבק קשה בין המינים.

כבר בימיה הראשונים של החברה האנושית, נקבעו חוקים ואיסורים חמורים ביותר באשר למותר ולאסור לאישה במוסיקה. עובדה זו מוכיחה בעצם עד כמה אדיר היה כוחה של המוסיקה, ומה רבה השפעתה על האדם. נראה, שהגבר האמין בכוחה המאגי, וחשש מהשילוב של המאגיות של המוסיקה עם המאגיות של האישה על מעגלי חייה המסתוריים, וסת, הריון, לידה, שמא יביאו לעליונותה ולשלטונה עליו. אלן לומקס מזכיר בספרו "גישה לאנתרופולוגיה של המוסיקה" איסורים על פעילות מוסיקאלית של נשים בתרבויות פרימיטיביות. על נשות שבט הנבאהו הוטל איסור מוחלט לשיר בכל טקס דתי, עד הגיען לתקופת הבלות. לנשות שבט הקאראג'ה בברזיל אסור בכלל לשיר, ורק הגבר ראוי לתואר התרבותי והנכבד "זמר".

בחלק מהתרבויות יש איסורים מוחלטים באשר לחלוקת הכלים בין המינים. העונש המרבי על שבירת טאבו זה הוטל על נשים. בשבט הטקונה, אחד משבטי האינדיאנים בדרום אמריקה, ניגנו בכלים המוסיקאליים גברים בלבד, והכלים שימשו כמכשיר להפחיד את הנשים והילדים. על אלה האחרונים נאסר אפילו להסתכל בכלים. טקס טקונאי מספר על נערה שעברה על איסור זה וריגלה אחר החלילים. כנקמה הוצאה להורג, ובותרה, בשרה עושן ונאכל בחגיגה המונית בכפר ואמה ואחותה חויבו להשתתף. אגדה של שבט גיופרי, "המצאת החצוצרות הקדושות", משמשת בטקס מורכב באזור האמזונות. לפי אגדה זו היו בתחילה הכלים המוסיקאליים בידי הנשים, שהסתירום במקום שבו יכלו לנגן בהיחבא. מחמת מסירותן לנגינה, הפקירו את תפקידיהן הנשיים, והגברים נאלצו לקושש עצים ולשאוב מים, עד אשר קם גיבורם קואי, גזל בכוח את החצוצרות מן הנשים ונתן אותן לגברים, בהזהירו את הנשים לבל תנסינה לקחתן בחזרה. מאז נאסר על הנשים להביט או לנגן בחצוצרות הקדושות.

הדברים נראים קיצוניים, אך עובדה היא שבצורה זו או אחרת קיימת התופעה בכל התרבויות, ומניעיה זהים. אולי אין זה מקרי, שבתרבות המערבית מתקשרת המוסיקה עם המוזות. המוזה היא אלת המוסיקה בעלת הכוחות העליונים והמסתוריים, אשר בכוחה לתת השראה, והיא חלקה מחסדיה גם לנשים. לעולם לא נדע מי שר את השיר הראשון. האם היה זה שיר אהבה של אדם לחווה, או שמא חוה לאדם, או שיר ערש לקין בכורם, ואלי שיר הלל של שניהם לבורא?

קוריוז שקשה שלא להזכירו בהקשר זה הוא גילוי מעניין במחקר של שירת הציפורים. מתוך התבוננות והאזנה לציפור השיר הקוסיפה הגליני שבקניה, התברר, שאצל ציפורים אלה, המנהלות אורח חיים מונוגמי, הזכר בלבד שר, ושירתו מורכבת מאוד ומחולקת לשירי עליית השחר, השקיעה, חיזור וכד'. רק עם מות הזכר פוצחת הנקבה בקינה, ומעתה היא ממשיכה לזמר אותו רפרטואר בדיוק מופתי. נטילת חופש הפעולה ובלימת כישוריה של האישה (ואם תרצו, אף של נקבת הציפור) קיימים לא רק בשבטים רחוקים, ולא רק בימיה הראשונים של החברה האנושית.

בערב חב"ד שהתקיים לא מכבר במלון סיני בתל-אביב בנושא "חיי המשפחה" הופרדו הנשים והגברים, כנהוג, וכשהתחילה התזמורת לנגן, הצטרפו הגברים בשירה, בעוד הנשים מוחאות כפיים בלבד. ומדוע? כי הכתוב פוסק, ש"קול באשה ערווה", כלומר, הנשים אסורות בשירה מחמת הצניעות. זוהי גם הסיבה שחברי אגו"י קמו כאיש אחד ויצאו לזמן מה מהאולם שבו התקיים טקס השבעת הנשיא החדש. בטקס השתתפה מקהלת רינת, ששרות בה גם נשים. ברם, בסופו של הטקס נאלצו האגודאים בכל זאת להאזין ל"טריפה". המקהלה שרה את התקווה, ועזיבתם היתה מתפרשת כהפגנה כנגד ההמנון הלאומי. כבוד ההמנון הלאומי, שלא ככבוד הנשים, נשמר.

אחד מחשובי האנתרופולוגים והביו-סוציולוגים של ימינו, אשלי מונטגיו, מקדיש בספרו "עליונותה הטבעית של האישה" פרק רציני לאישה וליצירתיות, ובו הוא מנתח את הנושא על כל היבטיו ההיסטוריים והפסיכולוגיים. מונטגיו עוקב אחר דיכוי הנשים באומנויות, ומביא תימוכין לדבריו מהתנ"ך ומהברית החדשה : "והוא ימשל בך" (בראשית) או "על כל אישה להתבייש בעצם המחשבה שהיא אישה" (ציטטה מאבות הכנסייה, גירסה אחרת ל"ברוך שלא עשאני אשה"). בימים אלה, כשניתוחים פסיכולוגיים הפכו כמעט נחלת הכלל, אין צורך לפרט את ההשלכות הנפשיות שמנטאליות מסוג זה גורמת. הארת תפיסה זו היא התשובה היחידה הקיימת לטיעון החוזר הלילה והמסיים כל דיון, שנושאו "נחיתותה היצירתית של האישה", היינו, מדוע אין נשים בין האומנים הדגולים. שדה המוסיקה משמש דוגמה מובהקת לכך, כשהטענה המושמעת היא שאין בהיסטוריה מלחינות בעלות שיעור קומה. העובדה לכשעצמה נכונה במסגרת הספרות ההיסטורית-מוסיקאלית הקלאסית, השמה את האישה בצל, אך לא די בה להוכיח את נחיתותה הטבעית ביצירתיות, או את חוסר כישוריה של האישה במוסיקה.

מאז הומצא כתב התווים נחלקת המוסיקה למוסיקה שבכתב, המוסיקה האינטלקטואלית, ולמוסיקה שבעל-פה-הפולקלור. כמובן, הפולקלור קדם למוסיקה הכתובה וזו ניזונה מהמוסיקה שבעל-פה. האישה השפיעה על שתיהן, אלא שהאסמכתות לכך לוקות בחסר. המלודיות והשירים הראשונים ששומעים התינוק והילד, היו והינם במרבית המקרים שירים ששרות אמו וחברותיה - שירי ערש, עבודה, שימחה, דאגה, משחק ועוד. בתחום זה מצאה האישה כלי ביטוי ליצירותיה הפואטיות, המלודיות והאינטרפרטאטיביות. ואמנם, האישה ידועה במסורת כ-songstress (מחברת ומזמרת שירים).

בספרה "מוסיקה ונשים" מסבירה סופי דרינקר מדוע האישה לא הלחינה ולא בלטה בהופעותיה המוסיקאליות הפומביות. ההשכלה והתרבות המערבית היו קשורות בתחילתן כדת. מאחר שהדת החרימה את האישה ומנעה ממנה כל השתתפות בטקסים דתיים, באופן אוטומאטי נמנע ממנה המקור שסיפק השראה למוסיקאים. אמנם ידוע על נזירות שחיברו מוסיקה ליתורגית, והמפורסמת בהן היא הילדגרד בון בינגן (1179-1098), שיסדה מנזר נשים בנדיקטי בגרמניה ועמדה בראשו. היא ניסתה לעקוף את גזירות הכנסייה, וכל התפילות במנזרה היו מושרות בפי הנזירות. היא גם חיברה כמה ספרים של שירים ליתורגיים ומחזה מוסיקאלי.

גם כשיצאה המוסיקה משלטונה הבלעדי של הכנסייה, והמוסיקה החילונית (המלומדת) החלה להתעורר, המשיכה הכנסייה להיות בדרך זו או אחרת גורם מרכזי בחיי המוסיקה; גם החינוך המוסיקאלי בעיקרו היה נתון עדיין בידיה. הממסד הגברי סיפק את אנשי המקצוע, ולא היה צורך מעשי במיומנותה של האישה.
מעתה ציפו ממנה רק להיות הפטרונית של המוסיקה, ולבצע מוסיקה שחיברו גברים. מובן, שקשה לפרוץ דפוסים ותכתיבים חברתיים, אך היו נשים כאלה. בימי-הביניים אנו מוצאים נשים יוצרות במנזרים ובקרב אותן נשים בעלות רכוש וזכויות ירושה, כמו הטרובדוריות של דרום צרפת. בתקופת הבארוק הנשים שעסקו במוסיקה היו בעיקר בנות מוסיקאים מקצועיים, ששימשו שוליות לאביהן, ונשים שחיו במנזרים או בנות אצולה.

במאה ה-18 בולטת דמותה של מריה אנטוניה וולפורגה, בתו של אלקטור בוואריה, שהיתה מלחינה בעלת מעמד נכבד, וחברה באקדמיה הארקאדית של רומא. היא כתבה שתי אופרות שבוצעו בפני פרידריך הגדול, מלך פרוסיה. דוגמה מייצגת להרבה ממה שנאמר לעיל היא הראשונה בזמרות גרמניה - גרטרוד אליזבט מארה מדרזדן במאה ה-18. מיד לאחר הולדתה מתה עליה אמה. אביה היה מוסיקאי עני, והוא נהג לקשור אותה לכורסה, כאשר היה יוצא לעיסוקיו. כתוצאה מכך סבלה מרככת קשה כל חייה. מאחר שהוא עסק גם בתיקון כלי-נגינה, נטלה כבר בגיל ארבע כינור לידיה, למרות איסוריו ועונשיו של אביה. דחפיה היו כה חזקים וכשרונה כה בולט, שהאב לא יכול היה לעצור בעדה, בייחוד כשהתגלתה כילדת פלא. עד מהרה החל להופיע עמה, ועם הצלחותיה הגדולות הופנתה אליה תשומת לב האצולה והמלוכה, שלקחוה תחת חסותם, ודאגו לחינוכה המוסיקאלי המעולה. ברם הילדה נתברכה גם בקול נפלא. יש לציין שעם התפתחות המוסיקה הכלית ועמה גם סגנון האופרה, החלו להזדקק גם לתכונות הקוליות המיוחדות, המאפיינות את קול האישה. מאחר שנגינה בכינור נחשבה לעיסוק בלתי נשי, למרות פרסומה הרבה של הכנרית הגדולה מאדלנה לומברדיני, לחצו על מריה לפנות לזמרה.

התפתחות האופרה, שהלכה ותפסה מקום מרכזי בחיים המוסיקאליים, סללה אפיק מקצועי-מוסיקאלי מכובד בפני נשים, שבו הן יכלו להתבטא ולהתפתח. הזמרת האופראית מצאה לעצמה אפשרות לנצל ולהקרין מכישוריה ומקסמיה, ואף להגיע למעמד שווה לזה של הגבר. היא גם שיצרה את המושג, המוזכר לא אחת דווקא בקונוטאציות שליליות - הפרימדונה. מלבה, גאלי קורצ'י, מריה קאלאס הן רק אחדות מרשימה ארוכה. שילוב קולה של האישה במוסיקה הפך טבעי עד כדי כך שרבים לא היו מעלים על דעתם כיום שהיו ועדיין קיימים איסורים על השתתפות נשים בזמרה בחברות מסוימות. בימינו נזכיר רק את קאתי ברביריאן שנפטרה זה מכבר, אשר קולה הפך במרוצת השנים לחלק אינטגרלי במוסיקה בת-זמננו, ולא אחת הועדף על כלי-נגינה.

מאחר שהתפתחותה של האישה היתה תלויה בממסד הגברי, חייבים לציין שכמעט בכל תקופה קמו גברים נאורים, שההתעלמות הכללית מיכולתה של האישה לתחום האמנות הטריד אותם מאוד. הזכרתי כבר את אפלטון, אזכיר גם את פיתאגורס, שהקים את בית-הספר הראשון המעורב, שבו למדו מדעים, מוסיקה וספורט. מבית-ספרו יצאו משכילות יוון העתיקה. המלחין החשוב אנטוניו ויוואלדי (1741-1685), שהיה גם כנר גדול וכומר, יסד קונסרבטוריון לבנות יתומות, ואף שימש בו כמורה. גם בימינו אנו עדים לאותה תופעה: לפני מספר חודשים חל קרע בין תזמורת ברלין לבין מנצחה הדגול זה 44 שנה, פון קאראיאן. פון קאראיאן ביקש לצרף לתזמורת הפילהרמונית נגנית קלרניט, אישה שנייה לתזמורת, שרובה ככולה על טוהרת המין הגברי. התזמורת הטילה וטו על החלטתו, ובעקבות זה ביטל המנצח את מרבית הופעותיו עם התזמורת (אגב, יש כמה תזמורות בעולם, כמו התזמורת הסימפונית של לונדון, שאינן מעסיקות נשים כמדיניות!).

עם התפתחות התרבות מחוץ לממסד של הכנסייה, הלך מצבה של האישה והשתפר, כמובן, במשפחות שהיו מודעות לכך, ושהיה להן הבסיס הכלכלי לכך. יותר ויותר דואגים להשכלתה, ובמאה ה-19 מתחילה הדינאמיות היצירתית בעיקר בספרות, עם ג'ורג' אליוט וז'ורז' סאנד (שתיהן אימצו לעצמן שמות גברים), האחיות ברונטה ועוד. גם במוסיקה החלו לגלות את דבר קיומן. אם בספרות נאלצו הנשים לאמץ שמות של גברים, הרי שבמוסיקה נכללו יצירותיהן של המלחינות במכלול היצירות של הגברים המקורבים אליהן, כדוגמת פאני מנדלסון, מלחינה מוכשרת בזכות עצמה, וקלארה ויק-שומאן, אשת המלחין ואחת הפסנתרניות הגדולות, שקבעה נורמות חדשות באמנות הביצוע, ושימשה מקור השראה לשומאן בעלה ומדריכה רוחנית לבראהמס. היא היתה בתו של מוסיקאי, ונחשבה לאחת הדמויות הבולטות בעולם המוסיקה בתקופה הרומאנטית. מעניין שהיום נשמעים קולות בממסד המוסיקאלי, הכופרים בהשפעתה החיובית, ומאשימים אותה באי-דיוקים חמורים בעריכת כתבי שומאן.

פולין ויאדרוט גרסיאה, אחת השחקניות והזמרות הדגולות של המאה ה-19, היתה בתו של טנור ומורה גדול. כל בני המשפחה היו ברוכי כשרונות מוסיקאליים, והם התבלטו מאוד בשעתם. גרסיאה הרבתה בהוראה ובהלחנה, ואף הלחינה אופרטות לטקסטים שכתב טורגנייב, והועלו בעיקר בתיאטרון הפרטי שלה בוויימאר ובריגה. היא גם פרסמה אוספי שירים ועיבודים ווקאליים למזורקות של שופן, שזכו לפרסום על-ידי בתה, הזמרת ג'ני לינד. קאמיל שאמינד, שהתבלטה כפסנתרנית, התחילה להלחין כבר בגיל שמונה. יצירותיה רבות ומקיפות כמעט את כל טכניקות ההלחנה. הממסד המוסיקאלי מייחס להן חשיבות סלונית בלבד. תרזה קארנו מוונצואלה, אשר בנוסף להיותה זמרת אופרה מכובדת יש הרואים בה את גדולת הפסנתרניות במאה ה-19, היתה אף היא מלחינה, וזכתה לפופולאריות רבה. היא גם חיברה את ההמנון של ונצואלה.

שתי דמויות דומינאנטיות בממסד המוסיקאלי בצרפת נולדו בשלהי המאה ה-19 . הפסנתרנית מארגרט לונג, והמלחינה והמנצחת שהפכה לכוהנת הגדולה של הקומפוזיציה - נדיה בולנז'ה. מארגרט לונג היתה מקורבת מאוד לכמה מגדולי המלחינים בצרפת, והם הפקידו בידיה את האישה לשמש כדגם נכון לאינטרפרטאציה של יצירותיהם. את הוראותיהם הישירות הנציחה בשלושה ספרי מופת - "בפסנתר עם פורה", "בפסנתר עם דביוסי", ו"יחד בפסנתר עם דביוסי". דביוסי, אגב, הזמינה במיוחד, כשידע כי מותו קרב. מארגרט לונג נחשבה גם לאחת הפדגוגיות הגדולות בדורה. גם כאן כבר נשמעים קולות, המטילים ספק בתרומת ספריה ובמהימנותם.

נדיה בולנז'ה (1979-1887) הטביעה את חותמה מעבר לגבולות צרפת, והיתה לאחת הדמויות הקובעות בהתפתחות הקומפוזיציה במאה ה-20. אמה היתה זמרת, אביה - מלחין ומורה לכינור. אחותה, הכנרית המבטיחה, שהיתה גם מלחינה מוכשרת, נפטרה בדמי ימיה, ובולז'ה לקחה על עצמה להמשיך את מפעל חייה של אחותה. ב-1908 קיבלה את פרס רומא היוקרתי עבור יצירתה "בתולת הים". היא היתה מנצחת מכובדת, תחום כמעט סגור לנשים עד עצם היום הזה, מילאה תפקיד חשוב בהחייאת המוסיקה של מונטוורדי האיטלקי, והיתה חלוצה בביצוע מוסיקה צרפתית של הבארוק והרנסאנס. היא היתה האישה הראשונה שניצחה על תזמורת סימפונית בלונדון ב-1937 . היא ניצחה על בכורות של סטראווינסקי, ועל ידיה יצקו מים קופלנד, פסטון, מרקביץ, פרנסואה, ליפאטי ורבים מן המי-ומי במוסיקה של המאה הנוכחית. כמו כן היתה בוחנת בתחרויות בינלאומיות לקומפוזיציה, ואף הקימה בית-ספר בפונטנבלו, שהיה מקום עלייה לרגל עד ליומה האחרון.

בארה"ב - ערש לתרבות חדשה - מופיע שמה של איימי מרסי צ'ני ביץ' במקום בולט בגלריית המלחינים של יבשת זו. צ'ני ביץ' נולדה ב-1867 . היא היתה פסנתרנית מכובדת. רשימת יצירותיה מרשימה, וכמה מהן בוצעו על-ידי התזמורות הגדולות בבירות העולם. כמותה איזבלה ביטון ורות קרופורד סיגר, שהיתה האישה הראשונה שקיבלה מלגת הלחנה מקרן גוגנהיים והיא נמנית, לצד צ'ארלס אייבס וקרל רגלרס, עם הדמויות המרכזיות באוואנגארד של המאה ה-20. נוסף להיותה מלחינה קלאסית, הקדישה חלק ניכר מזמנה וממרצה לפולקלור האמריקאי, תחום שבו יש לאישה מקום בולט, ואזכיר רק מספר שמות כמו ג'ון באייז, אלה פיצג'ראלד, שלבי פלינט, דולי פרטון ועוד. גם באמנות הביצוע בולטות נשים, ונציין רק את ואנדה לאנדובסקה, פסנתרנית ואומנית צ'מבלו דגולה, דיים מיירה הס, פסנתרנית שזכתה בתואר אצולה בריטי, רוזלין טורק, ג'ינה באכאואר, אני פישר, קלארה האסקיל, אף הן פסנתרניות. ג'קלין דה-פרה, צ'לנית, אידה הנדל, כנרית ועוד... הרשימה ארוכה מאד.

גם אם קשה היה לחברה להסתגל לרעיון, שנשים מסוגלות ליצור ולהשתתף באופן פעיל בכל תחומי המוסיקה, באו מלחמות העולם ויצרו תנאי מצוקה, שחייבו להיעזר בשירותיהן. וכך אנו מוצאים בתזמורות הצבאיות מציאות המנוגדת לכל תפיסה מקובלת. בימי מלחמת העולם השנייה נוסדה תזמורת צבאית של נשים, ומאז משתתפות נשים בתזמורות צבאיות. הודות לכך נפתח בפניהן עולם כלי-הנשיפה.

סימני הסובלנות והפתיחות ניכרים בעולם החדש. המנצח אישלט סלומון, שהיה הראשון שניצח על תזמורת סימפונית של נשים, הצהיר, ש"זוהי שטות לקבוע שנשים נחותות מגברים בעולם המוסיקה... נשים יותר רגישות, ויש להן תחושה מיוחדת לפיסוק" (ניו-יורק - טיימס, 29.9.1940 ). באותו עיתון, באוקטובר 1946, הצהיר הנס קינצלר, כי "מוסיקאיות, ביכולתן ובהתלהבותן, מוסיפות ממד וגורם מעורר לתזמורת... הן היו ברכה למרבית המנצחים במשך שנות המלחמה." ליאופולד סטוקובסקי אמר: "אני מוצא, כי נשים שוות בכשרונותיהן לגברים". לעומתו, סיר תומאס ביצ'ם היה ידוע כהצהרותיו, ש"הנשים הורסות את המוסיקה". חוזה איטורבי, כשהיה ממונה על התזמורת הסימפונית של רוצ'סטר, סירב לקבל לתזמורת בוגרות של קולג' איסטמן למוסיקה, אחד המוסדות היוקרתיים למוסיקה, מאחר שלדבריו, "נשים אינן מסוגלות להיות מוסיקאיות דגולות".

בהשוואה לגבר, ניצבת האישה עדיין בפני קשיים חמורים. עדיין מעדיפים שהיא תגביל את עצמה לכלים מסוימים כגון פסנתר, נבל, ואולי עוגב. דונל הנהן (וניו–יורק-טיימס, ינואר השנה) מתייחס לתופעה שהוא מכנה "גינפוביה" (חרדה מפני נשים) בתזמורת הסימפונית, שאמנם חלפה כבר בארה"ב, אך קיימת עדיין בהרבה תזמורות אירופאיות חשובות. היות שמרבית המנצחים על התזמורות הסימפוניות החשובות בארה"ב הם אירופאים, סובלות מכך האמריקאיות בכל זאת (ראו טבלה). ואם אנו באמריקה, חייבים להזכיר את הכוכב העליון בעולם האופרה שם - המוסיקאית והמנצחת שרה קולדוול, שהיתה האישה השנייה, לאחר נדיה בולנז'ה שניצחה על הפילהרמונית הניו-יורקית. קולדוול יסדה ב-1967 בית אופרה בבוסטון, שהיה לאחד מבתי האופרה המעולים בעולם (כידוע, הוזמנה קולדוול ארצה לא מכבר, כדי לעזור בהקמת מוסד האופרה מחדש).

אף בישראל יש ייצוג למלחינות : ורדינה שלונסקי, שרה פייגין, ירדנה אלוטין, שלומית רנד (יושבת באמריקה), מאגי ברסטון (ממייסדות קיבוץ סאסא, יושבת בקנדה), ג'ון וויליאמס. במסגרת המוסיקה העממית בולטת המשוררת והמלחינה נעמי שמר שהפכה כבר לקלאסיקה ולנכס לאומי. בשדה החינוך המוסיקאלי יש לציין את המצאתה המהפכנית לרישום תווים של יעל בוקשפן (מבכירי הפדגוגים בשטח החינוך המוסיקאלי), שגם במוסדות אקדמיים בעולם מגלים בה עניין רב. הגינפוביה עדיין גורמת לכך שהניצוח הוא אחד התחומים הקשים ביותר לפריצה. המנצחת הישראלית דליה אטלס קובלת על כך שלמרות הצלחותיה (בעיקר בחו"ל), עדיין מתייחסים לעצם היותה אישה, אף ש"מה שעושה מנצח טוב הוא לא המין שלו, אלא הנשמה שלו".
לג'יזל בוקה בן-דור יהיה אולי קל יותר. זובין מאהטה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית אפשרו למנצחת הצעירה לפרוץ את הטאבו המקודש, והיא נטלה חלק בסדנת המנצחים בימי "נס חנוכה" השנה. בוקה בן-דור השתתפה בקונצרט פומבי בהיכל-התרבות, בהיותה בחודש השמיני להריונה. היא ניצחה בכשרון רב על "הקורבן" מתוך פולחן האביב של סטראווינסקי. מאורע זה חשוב הן למוסיקה והן לנשים. אולי נגיע סוף-סוף למצב, שכל ענפי המוסיקה ייפתחו בפני הנשים, והיא תהיה שייכת לשני המינים בהתאם לצרכיה ולצורכי כל המשתייך על המין האנושי, ללא דעות קדומות?



רשימה זו יכולה לשמש רק כהקדמה לנושא, שאך לפני שנים מעטות החלו להתייחס אליו במסגרת לימודי נשים, או כנושא צדדי במוסיקולוגיה ובסוציולוגיה של המוסיקה. החומר המאורגן עדיין מועט, אך כל המתעניין יבחין שהנושא רציני, רחב יריעה וחשוב להיסטוריה האנושית: גלגוליו השונים הם תוצר מובהק של מתחים רגשיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומיתיים, הקיימים בחברה האנושית. התפתחותה של האישה במוסיקה היתה תלויה בגורמים חיצוניים, שאפשרו או מנעו ממנה גישה למוסיקה. לפיכך כל מה שקשור בהתפתחות המוסיקה והאישה קשור באופן ישיר ליחס התרבויות השונות בהיסטוריה לאישה ולכל מה שהיא מייצגת. מהמחקרים מתברר, שככל שהחברה מדכאת יותר את האישה, כן פרימיטיבית יותר רמת התפתחותה המוסיקאלית, וככל שהחברה מכבדת יותר את מעמדה של האישה, כן מורכבת ומפותחת יותר רמתה המוסיקאלית.

*פרי רוט היא ילידת הארץ, בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים, בעבר תלמידתו של מינדרו כץ ז"ל. שימשה בעבר כחברת ועד באיגוד המורים והאומנים למוסיקה. עובדת כמורה לפסנתר ולמוסיקה.

ביבליוגרפיה:
כותר: למנצחת שיר מזמור
מחברת: רוט, פרי
תאריך: קיץ 1983 , גליון 7
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית