הסכם טאיף שנחתם ב-22 באוקטובר 1989, בעיר טאיף שבערב הסעודית, הביא לסיומה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בלבנון בין השנים 1975 עד 1989. ההסכם הושג בעקבות לחץ סורי כבד, כאשר מנהיגי העדות הגיעו למסקנה שאף צד אינו יכול להכריע במאבק הכוחות בלבנון. זאת לאחר ששנתיים קודם לכן נרצח ראש ממשלת לבנון ראשיד כראמה, והאנרכיה במדינה הגיעה לשיאים. במסגרת ההסכם יושמו בלבנון רפורמות פוליטיות, ופורקו מרבית המיליציות החמושות.
עיקרי ההסכם:
- לבנון היא מדינה ריבונית, חופשית ועצמאית, בעלת שייכות וזהות ערבית.
- מספר זהה של צירים נוצרים וצירים מוסלמים יכהנו בפרלמנט (עד אז, 55 אחוזים מן הצירים היו מוסלמים). מתבטל הרוב המוחלט שהיה לנוצרים בהכתבת מהלכי המדינה ותקציביה.
- חלוקת סמכויות השלטון בין הנשיא הנוצרי ובין ראש הממשלה המוסלמי-סוני, כאשר בידי הנשיא הנוצרי ממשיכות להיות סמכויות נרחבות יותר.
- פירוק כל המיליציות הצבאיות הלבנוניות והלא לבנוניות, מסירת נשקן לרשויות המדינה תוך שישה חודשים מחתימת ההסכם, והשבת הריבונות לממשלת לבנון.
- בין לבנון ובין סוריה יכוננו יחסים מיוחדים, שעל בסיסם יחתמו שתי המדינות על הסכמי תיאום פעולה ושיתוף פעולה ביניהן. סוריה תסייע ללבנון במשך שנתיים, ולאחר מכן תרכז את כוחותיה הצבאיים במחנות קבועים בבקעת הלבנון.
בפועל, למרות החלוקה מחדש של הכוח הפוליטי, נשארה הבכורה וההשפעה בלבנון בידי הנוצרים, למרות שמאז שנות החמישים של המאה העשרים הם מיעוט במדינה. נוסף על כך, ההסכם הפך את לבנון בפועל למדינת חסות של סוריה, וכפה עליה "סדר סורי" חדש. בהשפעת הסורים פורקו מנשקן רק המיליציות הצבאיות האנטי-סוריות, בעוד שהארגונים הפלסטינים וארגון החיזבאללה שמרו על נשקם. גם לתפקידי הנשיא הלבנוני וראש הממשלה הלבנוני מונו אישים פרו- סוריים.
במאי 1991 נחתם בין סוריה ובין לבנון הסכם "אחווה ושיתוף פעולה", המכונה גם הסכם טאיף 2. ההסכם הזה מסדיר את מעמדה של סוריה בלבנון ומעניק לגיטימיות לנוכחותה באזור.
לאחר יציאת ישראל מלבנון, בשנת 2000, האופוזיציה בלבנון, שראתה את הקושי שטמון בהסכם טאיף, מבחינתה, נאחזה בכך שתמו הנימוקים להמשך שהותם של הכוחות הסוריים בלבנון: ישראל נסוגה, ואין עוד סכנה למלחמת אזרחים. תומכי סוריה, מצדם, גרסו כי המשך הנוכחות הסורית היא שמנעה את התפרצותה של מלחמת אזרחים מחודשת, וכי ישראל עדיין לא נסוגה מחוות שבעא.
