מזיכרונותיו של אלכסנדר מרטון על מאוטהאוזן (Mauthausen)

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

אלכסנדר מרטון נולד ב-1927 בטופליצה שברומניה. בגיל תשע עבר עם משפחתו למיירקוריה-צ'יוק, העיר הראשונה שממנה גורשו היהודים עם כניסת הצבא ההונגרי הפשיסטי ב-1941. במהלך המלחמה היה אסיר מחנות אושוויץ-בירקנאו, מאוטהאוזן, מלק ואבנזה. לאחר השואה חזר מרטון לטרנסילווניה, למד רפואה באוניברסיטאות בקלוז' ובטורגו-מורש וסיים אותן בהצטיינות ב-1951. לאחר לימודיו נשלח בהוראת המשטר הקומוניסטי לעבוד כרופא בכפר מרוחק במולדביה בשל היותו ציוני. ב-1961, לאחר כעשר שנות המתנה, קיבל אישור לצאת לארץ ישראל ועלה לארץ עם אשתו ובתו. עד לפרישתו לגמלאות היה מרטון רופא ראשי במחלקת נשים ויולדות בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. בקטע זה מתאר אלכסנדר את מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה בו נכלא כאסיר.

סמוך לעיר לינץ, במרחק של 170 קילומטרים מוינה, הוקם אותו מבצר שלמראית-עין הזכיר טירה מימי-הביניים למרות שהוא נבנה למטרה מוגדרת אחת ויחידה: לענות ולהשפיל בני-אדם. עינויים אכזריים, בנוסח האינקוויזיציה, שאדם שפוי כלל לא היה מסוגל להעלותם על דעתו, נחשבו שם כאמצעי מקובל לשבירתם ולהשפלתם של יריבי המשטר הנאצי ולחיסולם הפיזי של בני העם היהודי. אלפי בני אדם קיפחו את חייהם בהקמת מחנה זה. כל חומה שהוקמה וכל אולם שנבנה תבעו מאות רבות של קורבנות אדם.

עוד בראשית שלטונו של היטלר באוסטריה, מ-1938 ואילך, הוגלו מתנגדי המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית למקום הזה, יחד עם אסירים שנידונו לתקופות מאסר ממושכות באשמת רצח.

גם מנהיגי מפלגות האופוזיציה הוגלו למאוטהאוזן ולאחר פרוץ המלחמה נוספו אליהם גם המנהיגים האנטי-פשיסטים של הארצות הכבושות וכן רבים מבני העמים שהוגדרו על ידי האידיאולוגיה הנאצית "גזעים נחותים", כלומר "unter menschen"- תת-בני-אדם.

עד ינואר 1940 היו במחנה 2,666 אסירים, רובם גרמנים, אך עד מאי באותה שנה גדלה התפוסה ל-11,000. האסירים שהוגלו לכאן היו בני עמים וארצות שונים – פולנים, רוסים, צוענים, יוגוסלבים, צרפתים וצ'כים, אך בעיקר היו אלה יהודים תושבי כל אותן ארצות.

במשך כל תקופת השלטון הנאצי נכנסו כ- 200,000 עצירים דרך שער המחנה, אך רק 50,000 מהם יצאו ממנו.

תפקידו העיקרי של מחנה זה היה אספקת כוח עבודה לתעשיית המלחמה של הרייך הגרמני, במקומם של רבבות העובדים הפשוטים ובעלי המקצוע הצעירים שגויסו לצבא הגרמני.

שיטת התפעול הייתה: ניצול מרבי של עובדי הכפייה תמורת מינימום הוצאות עליהם. וכאשר כושר העבודה של אותם עבדים נפגם מחמת מחלות ותת-תזונה, הוציאו אותם להורג והביאו במקומם אסירים טריים.

רוב האסירים הכשירים לעבודה הופנו למה שהיה קרוי "מחנות-משנה" וגם שם הם זכו לאותו יחס סדיסטי, שהתבטא בעבודה מפרכת, מזון גרוע ובלתי מספיק, מחלות מדבקות, כינים ותאונות עבודה קטלניות. ובנוסף על כל אלה, גם אנשי האס-אס הצעירים והקאפואים למיניהם, שמטרתם העיקרית הייתה גרימת עינויים והוצאות להורג, תרמו לא מעט לסבל האסירים.

אותם מחנות-משנה לא היו, למעשה, מחנות עבודה של ממש אלא מחנות המתה שבהם נוצלו האסירים-העבדים עד תום, עד שמתו מאפיסת כוחות.

באותה עת כיהן קולונל האס-אס פרנץ זיירייס (Franz Zieries) כמפקד המחנה המרכזי של מאוטהאוזן. הקולונל הזמין את בנו בן ה16- מברלין, וכמתנה ליום הולדתו וגם כדי להוכיח את סמכותו האבסולוטית לעיני בנו, הציג הקולונל לפני בנו שעשוע בלתי-רגיל: הוא העמיד אל הקיר 40 אסירים יהודים, טען את אקדחו האוטומטי ונתן אותו לבנו בתוספת הוראה לירות במטרות החיות האלה ממרחק של 15 מטרים. כך נרצחו 40 צעירים חפים מפשע כדי לגרום עונג לנער מפונק בן 16, מבני גזע האדונים, שפעל לפי הוראות אביו.

רוצחים אלה, האב והבן גם יחד, נלכדו לאחר השחרור ונתלו זה לצד זה.

להלן מספר נתונים סטטיסטיים מתוך מסמכים שנמצאו בגנזכים ממחנה ההשמדה מאוטהאוזן על לאומיות הקורבנות שמתו מסיבות שונות במחנה:

15,000 הונגרים
35,000 רוסים ואוקראינים
7,000 ספרדים
15,000 יוגוסלבים
5,000 צ'כים
6,000 איטלקים
1,300 אוסטרים
5,000 יוונים
1,600 גרמנים
800 בלגים
2,500 צוענים
10,000 צרפתים
31,000 פולנים

סטטיסטיקה זו אינה כוללת מאות אחדות של גולים, בני לאומים שונים, כמו מהארצות הסקנדינביות ומלוקסמבורג, וגם לא את קבוצות הפרטיזנים שנשבו והוצאו להורג מיד עם הגיעם למחנה. כמו-כן לא נלקחו בחשבון קורבנות מבני המדינות בעלות-הברית, נתיני אנגליה וארצות-הברית.

דייקנות הסטטיסטיקה לקויה גם בשל העובדה שבעשרת הימים האחרונים שלפני השחרור, דווקא בתקופה שהתמותה הייתה גבוהה במיוחד, אפילו הגרמנים, הדייקנים בדרך כלל, הפסיקו לרשום את הקורבנות בקרב מפוני מחנות-המשנה שמתו בדרך, וכמובן אין נתונים על מספר הנפטרים בזמן השחרור או זמן קצר לאחריו.

יש לציין שכ- 85 אחוזים מהקורבנות בקרב בני האומות שצוינו לעיל, היו יהודים! הרשימה לעיל יכולה לתת מושג קלוש בלבד על מעשי הזוועה שבוצעו בין חומות מאוטהאוזן, מה רב היה הדם שנשפך וכמה בני אדם חפים מפשע קיפחו את חייהם בידי המרצחים הנאצים חסרי הרחמים.

בין חומות אלה התנדפו כלא היו מאות מנהיגים אנטי-פשיסטים, בני אומות שונות, ביניהם סופרים דמוקרטים מפורסמים, שרי ממשלה ואנשי מדע נודעים. על כל אלה לא דיווחו ואין שום נתון רשום על אודותם. התיקים נעלמו יחד עם הקורבנות והעולם למד על קורותיהם רק מפי אותם מעטים שהיו בגיהנום הזה ושרדו. אותם מחנות, בגדלים שונים, שנקראו מחנות עבודה, כמו מלק, איבנסה, גושן ווינר-נוישטט ועוד 46 המחנות האחרים שהיו פזורים על פני אוסטריה כולה, היו כולם סניפים של מאוטהאוזן וכפופים לו בכל הנוגע למנהל ולאספקת כוח-אדם.

גם במחנות-משנה אלה הגיעה התמותה ל- 70 אחוזים, כשבמחנה הארטהימיין, למשל, לא נותר אפילו ניצול אחד, כי מי שנותר בחיים עד היום האחרון הוצא להורג בידי כנופיות האס-אס הנסוגות.

מעל שער הכניסה הראשית למחנה מאוטהאוזן התנוסס פסל ברונזה של נשר ענק פרוש-כנפיים, ומתחתיו צלב קרס גדול, סמל הרייך הנאצי.

בצד הפנימי של השער התנוססה כתובת באותיות ענקיות, מאירות עיניים, בזו הלשון: "אתם, הנכנסים בשער זה, אבדה תקוותכם!"

בראותנו את הכתובת הזאת, ציטוט אכזרי מתוך "התופת" של דנטה, הבנו שאין זה מחנה עבודה רגיל; למעשה זה אושוויץ מספר 2 וגם כאן, כמו שם, עושים סלקציות.

מאחר שאושוויץ היה כבר מלא עד אפס מקום ולא היה עוד מסוגל לקלוט את הטרנספורטים הרבים, רובם יהודים מהונגריה, חלק מהרכבות הופנו ישירות לכאן. וכך, בנוסף לנו, ה- 3,000 שהועברו מאושוויץ, הגיעו גם 13,322 יהודים שגורשו לכאן ישירות מהונגריה. כל האסירים האלה עברו כאן את תהליך הסלקציה והעבדים שנמצאו כשירים לעבודה הופרדו בכוח מבני משפחותיהם שנדחסו בברוטליות, לפעמים אפילו מבלי לפשוט את בגדיהם, לתאי הגזים ומשם למשרפות.

צוותי האס-אס והקאפואים התייחסו כאן אל הנקלטים החדשים בפחות עדינות אפילו מעמיתיהם באושוויץ. מתוך משלוח של 13,322 האסירים החדשים, 5,430 גברים ו- 540 נשים נמצאו כשירים לעבודה; כל השאר – ילדים, נשים, גברים מבוגרים, תינוקות ונשים הרות, עלו כולם בעשן והיו לעפר ואפר. הגברים שנמצאו כשירים לעבודה הועברו בתוך זמן קצר למחנות-משנה שהיו פזורים על פני אוסטריה כולה, כדי למלא את מקומם של עובדי הכפייה שהגיעו לאפיסת כוחות.

את הנשים שנמצאו מתאימות לעבודה העבירו למחנות מיוחדים לנשים, שהנודע בהם היה מחנה הנשים בנירנברג, בו הועסקו רוב האסירות במפעלי האלקטרוניקה של "סימנס" וזכו לתנאים טובים יחסית.

כוח העבודה הגברי נוצל לבניית מפעלי נשק ותחמושת תת-קרקעיים. הייתה זו עבודת כרייה מתישה שבמהלכה נהרגו אלפי עובדי-כפייה, בעיקר כתוצאה מתאונות-עבודה קטלניות.

את מקום החללים מילאו מיד משלוחי עצירים נוספים ממאוטהאוזן, כי שם היו עדיין עתודות של כוח-אדם.

מאחר שגם מחנה זה כבר היה דחוס, הוקם עבור השבויים הרוסיים והפרטיזנים מחנה אוהלים גדול מחוץ לגדר המחושמלת. שבויים אלה הועסקו בתנאי עבודה תת-אנושיים במכרות האבן המקומיים ורק מעטים מהם נותרו בחיים.

186 מדרגות חצובות באבן הפרידו בין המכרה לבין העולם החיצון והאסירים נאלצו לעלות את כל המדרגות האלה, שזכו לכינוי "מדרגות המוות", לאחר עבודה מפרכת של שמונה שעות במכרה. מי שלא עמד בו הכוח לטפס במדרגות נורה במקום בידי השומרים. לאחר שחרור המחנה מצאו החיילים המשחררים בקרבת המשרפות קבר-אחים גדול ובו 10,000 גוויות, שרובן היו של העובדים הרוסים מקומנדו המכרות.

המשרפות, שפעלו יומם ולילה, לא הספיקו לשרוף את כל המתים שמספרם עלה וגאה מיום ליום.

_ _ _ _ _

לאחר שהסתדרנו בשורות, כל אנשי הטרנספורט של 3,000 העצירים שהועברו מאושוויץ, ספרו אותנו ורק לאחר מכן הורשינו לעבור על פני משמר אנשי האס-אס שמעבר לשער הראשי בדרכנו אל ה"אפל-פלאץ", שדמה לחצר ענקית. משטח זה הוקף בחומת אבן שגובהה ארבעה מטרים ובארבע הפינות ניצבו מגדלי שמירה. אנשי אס-אס, חמושים בנשק אוטומטי, איישו את המגדלים שעל החומה והפעילו זרקורים מסתובבים.

חיילי אס-אס צעירים בני 17-16 דחפו אותנו בגסות והורו לנו לשבת על רצפת הבטון; מראה האנשים, שישבו מסודרים בשורות צפופות, הזכיר את בטן הספינות הישנות, בהן חתרו עבדים אסירים. גבו של כל אחד מאיתנו נדחף אל בין ירכיו הפשוקות של היושב מאחוריו. במצב זה כמעט שלא היה אפשר להניע אבר.

לאורך החומה שהקיפה את החצר פטרלו הקאפואים הפולנים והאוקראינים עם אלות בידיהם; כך הם שמרו על הסדר. מי שזז או ניסה לקום, חלילה, מיד נחתה אלה על גבו ועל ראשו החבולים. היינו כה דחוסים, שאם מישהו מאיתנו קיבל רשות מהקאפו ללכת לעשות את צרכיו, רק כשדרך על חבריו הצליח להגיע למחראות.

אחרי הגשם שירד בשעות המוקדמות של הבוקר, יצאה סוף-סוף השמש החמה מבין העננים ושימחה את לבנו מאוד, כי עכשיו יכלו להתייבש הבגדים הרטובים על גופינו הרועדים מקור.

את ארוחת-הבוקר היה עלינו לאכול כשאנו יושבים בצורה המתוארת לעיל, כמעט דבוקים זה לזה. כל אדם רביעי קיבל לידיו קערת פח ובה מרק עדשים סמיך, אותה היה צריך להעביר בין ארבעת אנשי הצוות, וכל אחד הורשה ללגום חמש לגימות. היו שני סבבים וכך לגם כל אחד מאיתנו עשר לגימות מהמרק. נוסף על המרק קיבל כל אחד גם פרוסת לחם יבשה.

ארבע שעות המתנו מבלי להניע איבר ונמנמנו מעט בחום השמש, עד שצרחות הקאפואים העירו אותנו: "לקום!" זעקו בקולי קולות, "להסתדר לאפל!"

שוב ספרו אותנו ואז הופיעה חבורת "שרייברים" (רשמים) בלוויית קצין אס-אס ואלה עברו בין שורות האסירים, ניגשו לכל אחד ואחד ורשמו את מספר האסיר שלו בספר. המספר הזה נרשם בטוש שחור על הפסים הצהובים שעל מכנסיו, חולצתו וכובעו של האסיר.

מרגע זה, לאיש מאיתנו לא היה עוד שם, כולנו נהפכנו למספרים!

כשסיימו השרייברים את עבודתם, עבר הקצין על פני האסירים ובדק שהמספר על בגדיו של כל אחד אכן זהה למספר שנרשם בספר.

אני קיבלתי את המספר 71005 ושני המספרים שלפניי היו של אבי ושל אחי. בכל פנייה ובכל התקשרות, בין אם זה נעשה בין האסירים לבין עצמם ובין אם הייתה פנייה אל הקאפו או כל גורם אחר, היינו מחויבים להשתמש אך ורק במספרים אלה. את שמותינו האנושיים כפו עלינו לשכוח, בפקודה!

היה עלינו להמתין שעות ארוכות בעמידה באפל-פלאץ, עד שאחרון האסירים קיבל את מספרו האישי, ואז הוקצבה לנו שעה כדי לתרגל בינינו את האופן הנכון לפנייה אל מישהו. "הפטליג 71005 מתייצב (או מודיע, לפי הנסיבות) בהכנעה" וכו' וכו'. וכל זאת בעמידת דום מתוחה, כשהכובע מוחזק ביד שמאל בצורה שתאפשר לבן-השיחה לראות את המספר הרשום עליו.

לקול הפקודה, שניתנה מאחד ממגדלי השמירה, שוב היה עלינו להתיישב על הארץ, בשורות צפופות. כך עבר עלינו הלילה הראשון במאוטהאוזן, במצב של ישיבה צפופה, כולנו צמודים, כמעט דבוקים איש לרעהו. בצריפים במחנה לא היה מקום לשינה.

התעוררנו לקול צרחות הקאפואים. שוב היה עלינו להסתדר ל"אפל". אחד מקציני האס-אס, מלווה בשני קאפואים גרמנים, סקר מחדש את שורות האסירים וניפה את כל מי שנראה לו צעיר מדי או מבוגר מדי. בנו בן ה17- של אחד מאנשי הקבוצה שלנו היה נמוך-קומה, כמעט גמד, אך אביו הצליח איכשהו להשיג שתי לבנים, אותן הוא תחב, בעת כל אפל, מתחת לכפות רגליו של בנו, וכך נראה הנער גבוה מכפי שהיה באמת. המכנסיים הארוכים מדי הסתירו היטב את הלבנים וכך הצליח אותו נער לעבור בשלום סלקציות אחדות. איש לא הצליח לנחש היכן הוחבאו אותן לבנים במהלך יום העבודה, אך עובדה היא שבמהלך כל אפל הן היו במקום הנכון.

לאחר האפל הצטמק אותו נער בכעשרה ס"מ ואז היה עליו לקפל את שולי מכנסיו. כך הוא הצליח לשרוד במשך שלושה חודשים, עד אשר באחד הימים, בדרך חזרה מהעבודה, החליט אחד מקציני האס-אס לערוך חיפוש על גופם של העובדים, בטרם יורשו להיכנס דרך השער.

במהלך אותו חיפוש נתגלו הלבנים כשסרט גומי רחב מצמיד אותן לישבנו של האב. הוא הוצא מיד להורג בירייה ברקתו ואילו הבן חלה כעבור שבועיים בטיפוס ונפטר.

באסירים שעברו בהצלחה את הסלקציה השנייה במאוטהאוזן קועקע מספר האסיר – שהוטבע גם בבגדים ובכובע – בחלק הפנימי של אמת-היד, למען ישמש מזכרת-נצח לכך שהאיש היה אסיר במאוטהאוזן.

רק אלה ששובצו לעבודה במקום קועקעו. רובם נשלחו לעבודה במפעלי ייצור התחמושת או הגומי הסינטטי שפעלו אז במאוטהאוזן. במפעלים אלה התייחסו אל האסירים בגסות ובברוטליות. רבים חלו, בעיקר בטיפוס, ואחרים נהרגו בתאונות עבודה או נרצחו בידי שומריהם.

מי שלא הועבר למחנה עבודה אחר, קלושים היו סיכוייו לשרוד יותר מ- 3-2 חודשים. רק מעטים מאנשי קבוצות אלה נראו בחיים לאחר השחרור.

שאר האסירים הכשירים לעבודה נשלחו למקלחות, לשם חיטוי, ובצאתם משם היה עליהם להתייצב באפל-פלאץ כשהם מסודרים בחמישיות, לקבלת מזון. כל איש קיבל ליטר אחד של נוזל מפוקפק, שנקרא משום מה "קפה ציקוריה", 250 גרם לחם ו- 20 גרם מרגרינה.

הייתה זו לנו הפעם הראשונה, מאז שעזבנו את הגטו, שאכלנו לשובע ולא חשנו רעב.

לאחר ששבנו והסתדרנו בחמישיות, הוליכו אותנו לתחנת-הרכבת ודחסו אותנו לתוך קרונות משא ששימשו להובלת בהמות. היינו דחוסים 150 איש בקרון אחד במצב ישיבה, איש על ברכיו של חברו.

הנסיעה למרחק 100 קילומטרים נמשכה עשר שעות, כי עשינו את דרכנו בקו הראשי בין וינה ללינץ. בקו זה הייתה התנועה צפופה מאוד ועל כן שהתה הרכבת שלנו על מסילות צדדיות במשך שעות ארוכות, עד שהקו יתפנה.

הישיבה הצפופה, ללא אפשרות תנועה, הרדימה את איברי גופינו, עד שבקושי יכולנו לנשום.

כך הגענו בשעת בוקר מוקדמת לעיירה מלק על גדת הדנובה.

לקריאה נוספת:
מחנות ריכוז
מחנות השמדה

באתר יד ושם:
המוזיאון החדש : היהודים האחרונים עולם המחנות, צעדות המוות והשחרור
יומנים נוספים בנושא המחנות הנאציים
מחנות ואתרי רצח נאציים מרכזיים