פסל זה מורכב מאבן בזלת מלוטשת ומיושרת מכל צדדיה, גלעיני זיתים הטמונים בנקבוביות האבן, חלק של מגרפה ששיניה מכופפות וצבועות בכחול, וצינור ברזל. אבן הבזלת הכהה והקשה אינה מזכירה בצבעה אדמה, וגלעיני הזיתים בוודאי לא יוכלו להצמיח בתוכה עץ. האובייקט הניצב במרכז האבן נתפס בעיני הצופה לרגעים כמגרפה (האובייקט בתפקודו המקורי) ולרגעים כעץ (שנוצר באמצעות הצבת המגרפה כשהיא הפוכה וכיפוף שיניה). המגרפה אינה יכולה לבצע את עבודת האדמה לה היא נועדה משום ששיניה כפופות והיא מחוברת לבסיס (או נטועה באדמה). העץ אינו טבעי, אלא עשוי ממתכת. רבינוביץ יצר בפסל זה נוף מלאכותי, קשה ולא טבעי. ניתן לפרש את הפסל כמציג ניגוד בין שני מצבים אפשריים: לכאורה העץ, המגרפה והזרעים הטמונים ב"אדמה" רומזים לצמיחה, נטיעה ועבודת אדמה, אך למעשה החומרים בהם משתמש רבינוביץ מצביעים על ההיפך הגמור, על חוסר אפשרות לצמיחה.
כותרת היצירה, הלקוחה מקהלת, פרק ג', פסוקים ב' ו-ה', מעמידה ניגוד בין שני סוגי פעולות: נטיעה – עשייה חיובית, והשלכת אבנים – עשייה הרסנית. עץ הזית הוא אחד הגידולים האופייניים לארץ ישראל, והוא מסמל מצב של שלום ואת סיומה של פורענות (וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ, כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ – בראשית, ח', י"א). אבל בפסל שיצר רבינוביץ גלעיני הזיתים הופכים בעינינו, בעקבות כותרת היצירה, גם לאבנים מושלכות. ייתכן שעץ הזית המלאכותי וגרעיני הזיתים / האבנים נועדו לומר משהו על מציאות חיינו כאן ועכשיו, מציאות של עימות מתמיד. כמו המגרפה, כך גם גלעיני הזיתים נתפסים בעינינו לרגע כאבנים, ואז הם בעלי קונוטציה ברורה להשלכת אבנים או לאלימות כלשהי, ולרגע כגלעיני זיתים (האובייקט המקורי), ורומזים לחוסר אפשרות של צמיחה. בהקשר האקטואלי, עץ הזית קשור קשר הדוק לעימות ולמחלוקות הקשות בין ישראלים לפלשתינאים בארץ הזו, לעימותים הקשים והאלימים המתחוללים בתקופת מסיק הזיתים. שלוש הנקודות המופיעות אחרי המילים "עֵת לָטַעַת" רומזות על המשך הפסוק: "וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (רמז לעקירת עצי זית?); אך לעומת זאת, שלוש הנקודות אחרי המילים "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים" רומזות לאפשרות אופטימית, לאפשרות שבארץ שסועה זו נוכל להוביל לפתיחתה של תקופה אחרת, טובה יותר: "וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים".
