עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דודעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראית
הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה


תקציר
המאמר בוחן את אישיותו של דוד דרך ארבע קינות המיוחסות לו בספר שמואל ב, שבהם הוא נושא את דברו על מות אנשים מוכרים או קרובים לו: מות שאול ויהונתן, רצח אבנר בידי יואב, מות בנו הראשון מבת שבע, רצח בנו אבשלום בידי יואב. ארבע קינות אלה מגלות מגוון של התייחסויות של דוד לנושא המוות ולאישים שאותם הוא מספיד.



קינת דוד - הרטוריקה של האבל והשכול
מחבר: אהרן קומם


1

המלך דוד הוא אחד מגיבוריה הגדולים של ההיסטוריה: שמו הפך למושג ולסמל – לא רק בתרבות הלאומית-העברית, אלא גם במורשת האירופית-הנוצרית. אישיותו הרבגונית מצדיקה זאת. דוד מאחד בתוכו תכונות רבות, ואפילו סותרות: משורר ולוחם, פוליטיקאי ערמומי ונוגן בכינור, איש העולם הזה על כל פיתוייו ואיש בעל אמונה בלתי-מעורערת. דוד הוא מעין הגשמה מוקדמת, פריפיגורלית, של הדמות האידיאלית בראשית העידן החדש, בתקופת הרנסאנס. אולם אפילו הנסיך המלט – המתפלסף, הלוחם, השחקן, כותב הסונטות, המאהב, הבוחן הכול ומטיל ספק בכול – אפילו הוא נותן אך מושג חלקי על אישיותו המורכבת של דוד. שלא כמו הנסיך, המלך העברי לא נכנע לתככי החצר ולא לרפיפותו של הטבע האנושי, וקודם-כול שלו עצמו. דוד מתגבר על תלאות, מזימות, בגידות והפיכות ואינו נתפס על-ידי רוח רעה כלשהי, הפוקדת מלכים ונסיכים לא-פחות מאשר בני תמותה רגילים.

אכן, בתוך הסמליות העוטה אותו וכמעט מכסה עליו, וככל סמל ראוי לשמו, דוד הוא קודם-כול בשר ודם. אנו יודעים על אישיותו והביוגרפיה שלו יותר משאנו יודעים על כל דמות אחרת במקרא,1 ואולי יותר מאשר על כל דמות אחרת בספרות העולם. אנו פוגשים בו בהיותו נער תמים, ששמואל הנביא קוראו פתאום מאחרי הצאן להיות מלך על ישראל, ואנו עוקבים אחריו במעשה פלא נוסף, כלוחם אגדי בגלית; אך בעיקר אנו מתלווים אליו במסתפח בחצר שאול, וכמלך בעצמו, בדרך החתחתים לביסוס השלטון ולקיומו תוך מזימות, מעשי בגידה וקרבות קשים נעדרי פלאות, בטרם תימנע ממנו הזכות האחת שהיתה מהווה פיצוי לסבלותיו – בניית בית המקדש. כמה חיוורת לעומתו דמותו של הבן, שלמה, החכם באדם, שמזלו רב מחוכמתו. לא רק מוצאו של שלמה הוא בחטא, אלא כל חייו הם מסכת שטחית, אוריינטלית של רדיפת עושר ותענוגות ועשיית רושם אימפריאלי-פרעוני על עמו ועל כל מלכי האיזור, עד לשקיעה בתענוגות ובפריצות. ודווקא הוא זוכה לבנות את המקדש.

שלילת זכותו של דוד לבנות את בית המקדש דומה לשלילת זכותו של משה להגיע אל הארץ המובטחת. המצב האנושי מתמצה לגבי גדולי עולם: השררה העליונה היא עריצה, כמעט עריצה לשמה, ואין לגביה הבדל בין משה לדוד. שני האישים הגדולים בתולדות העם היהודי, גדולי האנושות מעולם, אינם זוכים למלא את משאלת חייהם. יהושע, יורשו של משה, היה לפחות איש מעשה פשוט וישר דרך, שזכה במשרתו לא בזכות אבות, ואילו שלמה אינו אלא בן-טובים שנשתכר (תרתי דכתיב) ממזלו הטוב. כאילו אמורים הדברים למצות את הגזירה: אם לא שאול, התם והישר במלכים, גם לא דוד, כי אם שלמה, הירוד שבשלושה.

הדמות הנחרטת בתודעתנו למקרא קורותיו של דוד היא חיה ומדויקת, מאחר ששרטוטה – בדרך הסיפור והפעולה ובדרך הדיבור והנאום – מהווה את אחד מהישגיה הגדולים של הספרות. רק פרט אחד, מרהיב כשלעצמו, נשלף מן המסכת הגדולה, ועל מסלול חייו הפתלתול של דוד מאפיל, או שמא מאיר באור מיוחד, הקרב עם גלית. זה הצית את דמיונם של אמנם ופסלים רבים, והפך למיתוס רב-לאומי, עד כי שאר קורותיו כמעט נדחו לקרן זווית. זה כוחו של מיתוס: למצות מצבי יסוד ולשקף מאוויים כמוסים בלב יחיד ועם על-פי דימוי אחד נבחר – מבלי להתחשב בפרטים היסטוריים-ביוגרפיים משניים.

בדברינו הבאים נתרכז בקטע אחד מן המירקם הביוגרפי: לא מעשיו של דוד, אלא התבטאויות מיוחדות שלו. גם מבלי להביא בחשבון את ספר תהלים המיוחס לו, כנראה לא בכדי, דוד נושא את דברו – בצורה אישית, ובנסיבות שונות, יותר מכל דמות אחרת במקרא (להוציא את איוב, וכן הנביאים, שעל חייהם ופעולותיהם אין אנו יודעים הרבה: דבריהם נשמעים, אך רוב מעשיהם סמויים). על-פי הנסיבות המשתנות מגיע המלך דוד לביטוי אישי-ייחודי בשעה שהוא מגיב על אובדן חיי אדם, כמידת קירבתו לכל איש ואיש. בתגובותיו אלו נחשף המלך באור מיוחד, ונגלים קווי אופי נבדלים: הפוליטקאי והפילוסוף, הלוחם רב-הניסיון והאב המסור מחליפים תפקידים, והם מכתיבים את דברם כל אחד בשעתו הראויה.

2

נזכיר תחילה שלוש תגובות קודמות על אובדן: של יעקב, של אהרן ושל איוב.2 אלו מציגות שלוש דרכים שונות בהתייחסות למוות – מוות שאינו כדרך הטבע – מותו של בן.

יעקב ידע הרבה ניסיונות קשים בחייו. אחד מהם הוא מות רחל. אך לגבי האשה האהובה מסתפק יעקב בהקמת מבנה מיוחד על קברה ('מצבת קברת-רחל', בר' לה, 20), ללא שום התייחסות מילולית. לעומת זאת מגיב יעקב בדברים כשמביאים לפניו את כתונת יוסף הטבולה בדם שעיר-העיזים:

כתנת בני, חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף. (בר' לז, 33)

המספר המקראי נמצא בעמדה קשה. עליו לעצב קינה דו-משמעית: מצד אחד הקינה צריכה לבטא את צערו של יעקב על מות בנו האהוב; אך בד-בבד עליה להציע נימה נגדית, אירונית, המבטלת את הקינה מניה-וביה, שכן זו צריכה להיות מעין קינה מדומה.

יעקב מזהה תחילה, כמצופה ממנו, את לבוש בנו – 'כתנת בני' – בצמצום וכמעט ללא ריגשה יתירה, ומיד אחרי זיהוי לבושו של הבן הוא חוזר בדבריו פעמיים על האירוע עצמו: 'חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף'. קשה לראות במילים אלה, המשחזרות את סיפור המעשה, תגובה של אב שכול שאיבד את בנו האהוב.3 הכתוב מתרכז ביוסף (האובייקט), ולא באב המגיב (יעקב, הסובייקט). ההרחקה מורגשת על-פי הסגנון הרטורי – המבנה התקבולתי המדויק, וכן על-פי השימוש הסתמי ב'אכלתהו', כמו גם באיזכור השם 'יוסף', ובהעדר מוחלט (אחרי השלב ה'טכני' – הזיהוי) של התייחסות אישית כלשהי. לפנינו שחזור כמעט עובדתי של מות יוסף, בהטעמה כפולה, כאילו המספר, המשקיף על המאורעות, משתמש בהזדמנות זו כדי לחזור ולתאר, מפיו של האב, את סילוקו של יוסף. כאבו של יעקב על מות בנו האהוב אינו נחשף.

מזווית-ראייה זו לפנינו קינה חסרת-אותנטיות: במבחן של ביצוע דרמטי (וזהו המבחן הנכון לכל מבטא אנושי) היא אינה מעוררת אמון, אלא מעלה חיוך; כאילו לפנינו פרא קדמון, שאינו מעכל את שאירע, והוא יכול רק לחזור על העובדות עצמן. וכן להיפך: על-פי התנסחותה מחייבת קינה זו ביצוע מוגזם, צעקני, כמעט גרוטסקי. כל הצופה בה יחוש מיד בכעין זיוף, בכישלון האב להביע את כאבו.

ברם כישלון זה של יעקב הוא הישג מיוחד של המספר המקראי: המספר מציע נימה בלתי-מהימנה כדי לרמוז, מאחורי גבו של יעקב, כי קינה זו שלו אין לה על מה לסמוך. אנו הרי יודעים מה שאין האב השכול יודע, כי יוסף חי. תחכומה של הקינה ניכר בכך שדווקא הטון הפשוט, הפרימיטיבי כמעט, מבליט את האירוניה הדרמטית – פער האינפורמציה שבידי הקורא ביחס לדמות הפועלת (יעקב). כוונתה של קינה זו אינה להביע את יעקב-האב במלוא צערו, אלא להציגו מלבר. אנו, כקוראים היודעים את האמת, ממילא איננו מזדהים עמו, כי אם צופים בו בתחושת עליונות, בחיוך מסוים. קינה אותנטית, כגון זו של דוד על אבשלום, היתה מעצימה את הפאתוס כדי מתיחות מלודרמטית קיצונית: רוב צער וכאב – לשווא.

עם זאת, אין לפנינו פארודיה על קינה. הגזמה קומית היתה הורסת את הפער האירוני, כאילו גם יעקב יודע שיוסף חי. מזווית ראייה שונה קיימת אפשרות, שהמילים המעטות – 'חיה רעה אכלתהו, טרף טרף יוסף' – בשתי צלעותיהן המקבילות, מציעות מבע מאובן, אוטומטי, של אב שדעתו נטרפת עליו לנוכח האסון. הוא יכול רק לחזור שוב ושוב על מה שסופר לו. הפוטנציה הזאת של טירוף משתמעת בעיקר בקטע האחרון: 'טרף טרף יוסף' – בליל צלילים (מעין מצלול אקספרסיבי) המצרף את האסון ואת שם הקורבן-הבן.

לפנינו פסוק אחד – ושני מסרים מנוגדים. המספר המקראי מעצב באותה הקינה עצמה כפל פנים: את כאבו של האב בד-בבד עם ידיעת הקורא, כי לקינה זו אין בסיס.4 ככזאת חוזרת ומאשרת הקינה המדומה של יעקב את הבטחת המספר לקורא, כי עוד נתכנו עלילות לאב ולבן כאחד.

כנגד הקינה של יעקב, ששזורה בה נימה אירונית (הקורא שומר על עמדת יתרון ביחס לדמות הפועלת: הוא יודע את טעותה, ומנוע מהזדהות מלאה אתה), מובא במקרא הביטוי המוחלט של הצער על-פי דמותו של אהרן: כאשר שני בניו נענשים בעונש מוות על חטאם, חטא פולחני גרידא ('ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה") מצדיק האח-הדוד, משה, את הדין:

ויאמר משה אל-אהרן: 'הוא אשר-דבר ה' לאמר – 'בקרבי אקדש ועל-פני כל-העם אכבד". וידם אהרן. (ויק' י, 3-2).

הכתוב אינו מפרש אם מגודל צערו נהג כך אהרן, או משום שבעומק לבו ידע, כי אמנם חטאו הבנים; או אולי הגיב כך מיראת הכבוד למשה, הממהר להביא את נימוקיה השרירותיים של השררה (כאילו רצה להקדים רפואה למכה ולמנוע מאהרן הטחת דברים חריפים). אך תגובתו האילמת של אהרן היא כה טעונה, שאין צורך לפרשה. היא מבטלת, כמעט מגחכת את הרציונליזציה הסמכותית והבלתי-אישית של משה (כולל ההדגש האסוננטי – 'אקדש [--] אכבד'). שתיקת אהרן ראויה להיזכר בין פרקי השירה והגבורה הנעלים ביותר.5 לראשונה בתולדות התרבות המערבית התגובה על מוות היא איפוק ודממה גמורה,6 למעלה מכל קינה ומחאה והתרסה.

משלימה את שלוש הקינות המקדימות את דוד תגובתו של איוב – 'ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מברך' – זו המתעלמת לגמרי מן ההיבט האנושי והאישי: לא המתים (הבנים) חשובים, ולא תחושת האב הנותר חי אחריהם, אלא ההיבט המטא-הומניסטי, השררה העליונה. איוב משתיק את קולו שלו, מסלק את זכרם של הבנים מן התגובה וההתדיינות ועורך את חשבונו (אכן, חשבון) עם נקודת הראות האלוהית. אך תרגום אובדן חיי אנוש, ובנים בפרט, למונחי מיקח וממכר, כמעט אמרנו בורסה, לאמור – יצאתי נקי, הפסדתי רק מה שהרווחתי, תרגום זה הוא מוטעה. קבלת עולו של האל במנותק מכל רגש מחאה ספונטני, כתביעת 'האשה', צידוק הדין לעת אסון נורא, ומות בנים בפרט, מכניעים וכופפים את התגובה האישית בשם היגיון על-אנושי: אם נתן, למה לקח? ואם התכוון לקחת, למה נתן?

3

שלא כמו האחרים נאלץ דוד להגיב על מוות יותר מפעם אחת. דוד אינו נתפס לנוסח אחיד: הקינות על בני אדם שונים שמתו, שונות הן זו מזו במתכונתן ובאופיין. הן מגלות עמדות שונות לנוכח המוות בהתאם לנסיבות האישיות והפוליטיות.

מלבד ארבע התגובות המילוליות קיימת תגובה אחת מוצנעת, המפגישה את שתי הקצוות – אבל מדומה יחד עם שתיקה גמורה לנוכח האסון, מעין יעקב ואהרן בכפיפה אחת. כוונתנו לתגובת דוד על מות אמנון, שנרצח על-ידי אבשלום. בבהלת המנוסה שלאחר הרצח מגיעה לדוד 'השמעה' כי 'הכה אבשלום את-כל-בני המלך ולא-נותר מהם אחד.' שמועה זו – הקורא יודע כי היא מופרכת – למרות ממדיה, מזכירה את הודעת השווא על מות יוסף; אולם שלא כיעקב, תגובת דוד היא הלם מוחלט, ללא הגה, כאהרן בשעתו: 'ויקם המלך ויקרע את-בגדיו וישכב ארצה' – כשכל עבדיו ניצבים עליו (יג, 31-30).7

דוד משתחרר מן האלם והשיתוק הגמור ונושא את קולו בבכי, שהוא לבדו משמש לו פורקן, רק לאחר שהוא רואה במו עיניו את כל בני-המלך ונוכח כי 'אמנון לבדו מת'. זוהי תגובה דחויה – לא רק על מות אמנון, אלא גם על ההסתבכות הרגשית עקב האסון הגדול יותר, מות הבנים כולם; מעין צער בגין תחושת ההקלה, שאין ממנה מנוס: רק אמנון מת... כך נרקחת תערובת מוזרה, בגבול ההומור השחור: רגש הקלה מזה, ואבל מר על בן שנרצח מזה, כדי יצירת אפקט טרגי-קומי נדיר. כל זאת מבלי שדוד יפצה את פיו.

בארבע הזדמנויות נושא דוד את דברו על מות אנשים מוכרים או קרובים לו:

  1. מות המלך שאול ובנו יהונתן בשדה הקרב (א, 27-17);
  2. רצח אבנר בידי ראש צבאו יואב (ג, 34-33);
  3. מות בנו הראשון מבת-שבע (יב, 23-21);
  4. רצח בנו אבשלום בידי יואב (יט, 3-1).

זהו הסדר הכרונולוגי של האירועים, אך ניכר גם סדר אחר: בשני המקרים הראשונים, האישים (שאול ויהונתן, וכן אבנר) שדוד נושא עליהם קינה אינם בני משפחתו; עם זאת, מותם מערב את דוד בנסיבות פוליטיות רוויות תמורה. לעומת זאת, בשני המקרים האחרונים מדובר בבנין: האחד רך שעוד לא נימול, והאחר בן בוגר, אהוב מכל, ומורד בסמכותו. על-פי סדר אחר, מסורג – שאול ויהונתן, וכן בנה של בת-שבע, מתו בנסיבות שלדוד אין עליהן שליטה, ואילו אבנר ואבשלום מצאו את מותם בידי אותו האיש – יואב שר צבאו של דוד (וממילא באחריותו של דוד).

אנו נלך בסדר אחר, על-פי השיקול הספרותי – מן הטקסט הפשוט והמגולה אל המכוסה והמורכב: נתחיל בקינה על רצח אבנר בידי יואב; נמשיך בתגובת דוד על מות בנו הראשון מבת-שבע; נעבור לקינה על אבשלום, ונסיים בקינה על שאול ויהונתן.

4

הקינה על אבנר: מכל קינות דוד, הקינה על רצח אבנר היא הבלתי-אישית ביותר, ואולי גם הפשוטה ביותר. זוהי קינה מינימלית, מעין יציאת ידי חובה. אך היא כרוכה בנסיבות פוליטיות מורכבות, רוויות מתחים.

ביסוס שלטונו של דוד מעבר לשבט יהודה, בקרב כל שבטי ישראל, נמשך שנים ארוכות, והוא עקוב התנגשויות שבטיות ומאבקים אישיים. שבטו שלו – 'בית יהודה היו אחרי דוד', אך עדיין אבנר ממליך את איש-בושת, בן אחר של שאול, 'על-ישראל כלה' (ב, 10-8). והנה, לרגל קרע (בגין אשה...) בין איש-בושת לבין אבנר שר צבאו, חל מפנה בלתי-צפוי במאבק על ההגמוניה: אבנר פונה אל דוד בהצעה לכרות עמו ברית, תוך שהוא מחניף לו בביטוי נפלא – 'למי-ארץ?'8 – כאילו המאבק על השלטון כבר הוכרע. אבנר מבטיח לדוד 'להסב (אליו) את-כל-ישראל' (ג, 12), ודוד מקבל הבטחה זו, אך מציג לשיתוף הפעולה תנאי אישי כאבן-בוחן: החזרת מיכל בת-שאול אליו. אבנר עומד בתנאי זה בלי קושי9 ומפעיל מיד את השפעתו כדי להטות את לב זקני ישראל לטובת דוד. בפנייתו אליהם נוקט אבנר שוב ניסוח רטורי מבריק:

גם-תמול גם-שלשם הייתם מבקשים את-דוד למלך עליכם (ג, 17).

כלומר, אבנר מזכיר לזקני ישראל, כי מאז ומעולם רצו, בעצם, בשלטונו של דוד... הוא אינו הולך בדרך של שכנוע ודיון – הצגת יתרון ההתקשרות עם דוד על פני מפיבושת, אלא הופך את מטרת דבריו – הכרה במעלתו של דוד – לנתון. ראשוני, מוסכם ומובן מאליו. אבנר, אכן, אינו רק לוחם גדול, כי אם גם רטוריקן בחסד.10

גישושי ההתקרבות בין אבנר לדוד מתקדמים לשביעות רצונם של השניים, עד שלתוך התמונה נכנס יואב, שהוא, אולי יותר מאכילס, או קוריולנוס, האב-טיפוס של חייל-לוחם ללא חת וללא מעצור. יואב רואה מסביבו רק תככים ומזימות. לגבי דידו לא בא אבנר אלא כדי להערים על דוד. והנה, בטחונו העצמי של יואב הוא כה רב, שהוא מרשה לעצמו לגעור בפירוט במלך ('כי לפתתך בא ולדעת את-מוצאך ואת-מובאך ולדעת את כל-אשר אתה עשה'); אין זאת כי דוד, שאינו מגיב על גערתו, חושש ממנו, או תלוי בו – כמעט כמו איש-בושת באבנר (האנלוגיה היא מאלפת: בשני קרעי הממלכה שולטים בפועל לא המלכים, אלא שרי הצבא שלהם).11 מכאן, אליבא דיואב, קצרה הדרך: אחרי שהכניע את דוד לרצונו הוא מחסל את אבנר – לא בקרב הוגן, שווה-הזדמנויות, כי אם בעורמה. היה לו ליואב תירוץ למעשהו: לא חלילה החשש שאבנר יתפוס את מקומו בראש ההירארכיה הצבאית של דוד (זוהי סיבה אפשרית, אך אין לה רמז בכתובים);12 נימוקו הגלוי של יואב הוא משפחתי-משפטי: 'בדם עשהאל אחיו' (ג, 27).

זהו אחד מסימני גדולתו של המספר המקראי. בפרקים אלה כל חוליה קשורה באחיותיה ביותר מקשר אחד. יש ליואב שלושה נימוקים לחיסולו של אבנר: נקמת דם (כדלעיל); נימוק אישי-פוליטי – החשש שאבנר יתפוס את מקומו; ונימוק שלישי, מדיני-כללי: דאגה לגורל מלכות דוד. המספר משתמש בסמכותו כדי לחשוף רק את המניע הראשון.13 ברם הנסיבות עצמן טעונות במניעים ברורים נוספים, עד שאין לדעת מהו המניע העיקרי ואיזהו המניע המשני.

רצח אבנר מציג את דוד בסיטואציה קשה. עליו להסיר כל חשד כי אורחו הומת בידי יואב שר צבאו על-פי מהלך מחושב, בידיעתו ובהסכמתו שלו. דוד מכריז על אי-מעורבותו ברצח, והוא מטיל את כל האחריות, תוך גינוי חריף, על 'בית יואב' (ג, 29-28). דוד מצווה על אבל כללי, והוא נושא קינה וצם כל אותו היום.

הקינה עצמה פשוטה וקצרה:

ויקנן14 המלך אל-אבנר ויאמר:
'הכמות נבל ימות אבנר?
ידך לא-אסרות, ורגליך לא-לנחשתים הגשו.
כנפול לפני בני-עולה נפלת'.
ויספו כל-העם לבכות עליו. (ג 34-33)

בארבעה טקטים (כששניים מהם – 'ידך [--] רגליך', הם תקבולתיים ורצופים) מעורר דוד את העם, מציין את מעלתו של אבנר וקובע את שפלותם של אלה שפגעו בו. משפט פותח ומשפט מסיים מקיפים את הקינה ומסמנים את גבולותיה ואת השפעתה.

לפנינו קינה פוליטית אופיינית: דוד אינו מציג את יחסו האישי לנרצח, אלא פונה אל קהלו. כדי לרכוש את תשומת הלב הוא מציג קודם-כול את השאלה – 'הכמות נבל ימות אבנר?' – כשהתשובה משתמעת מן השאלה עצמה, וביותר במעבר לפנייה ישירה אל הנרצח: 'ידך [--] רגליך [--] נפלת'; דוד מציין על דרך השלילה ('לא [--] לא [--]') את חירותו של אבנר, שלא נוצח בקרב, לא נשבה והושם באזיקים, אלא, כמשתמע, הומת בעורמה, כ'נבל', מבלי שיוכל להתנגד ולהילחם;15 לבסוף מצביע דוד על מעלתם הירודה של אלה שפגעו באבנר – מבלי להזכיר במפורש את שמותיהם (פסוק סמוך [ג, 30] מציין כי לא יואב לבדו, אלא הוא ואבישי נקמו באבנר את דם עשהאל אחיהם).16 לבסוף, הביטוי הנלווה לקינה – 'ויספו כל-העם לבכות עליו', מגלה, כי דברי דוד אכן נתקבלו.

לא כן המספר. הקינה הפשוטה אינה משביעה לכאורה את רצונו. הוא חוזר ומגונן על דוד ומעניק לו גיבוי למפרע ובדיעבד, כאילו אין הוא בטוח שאי-מעורבותו נעלה מכול ספק. אחרי ככלות הכול מציין המספר – 'וישמע דוד [על הרצח] מאחרי כן', אך בינתיים הוא חוזר ומדגיש: 'וישלח דוד את אבנר, וילך בשלום [--] ואבנר איננו עם-דוד [--] כי שלחו וילך בשלום'; ושוב באותו הביטוי, כשמספרים ליואב על ביקורו של אבנר – 'וישלחהו [המלך], וילך בשלום' (ג, 23-21). הדגשה משולשת מעין זו אינה שכיחה במקרא. התקיימותה כאן באה לסוכך על דוד בפני כל טענה והאשמה. וכאילו כדי להסיר כל ספק מצרף המספר קביעה נוספת, כפולה: 'ודוד לא ידע', וכתום הפרשה – 'וידעו17 כל-העם וכל-ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את-אבנר בן-נר' (ג,26; 37).

ההכחשות הרצופות לחשד מגלות את דאגתו של המספר לדימויו של המלך דוד, ברם ריבויין מעבר לכל שיעור מעבה צל של חשד. סוף סוף חשבונו של דוד עם בית שאול נשאר פתוח, והוא מתמצה רק אחרי שנים רבות. סילוקו של אבנר, גם אם חלקו של דוד בו היה אך הסכמה שבשתיקה, או אי-מיצוי הדין בדיעבד, מחוויר אל מול אחת הפרשיות החמורות ביותר שחושף המקרא: האכזריות שבה חוסלו הצאצאים האחרונים לבית שאול – בני מיכל ורצפה בת איה. החשבון עם בית שאול נחתם אחרי שנים רבות תוך הפרה גסה של כל נורמה דתית ומוסרית.18

הוא הדין בסיומה של פרשת אבנר: כמין אפילוג לקינה ולביטוי צערו של המלך נמסרים דברים שאמר דוד 'אל עבדיו', דהיינו לא קבל עם ועדה: 'הלוא תדעו כי-שר וגדול נפל היום הזה בישראל'; לכאורה זהו ביטוי נוסף של צער, אך בעצם זוהי רק הכנה להסבר מדוע אין הוא נוקט, כתבקש, שום צעד נגד יואב ואבישי:

ואנכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני. ישלם ה' לעשה הרעה כרעתו. (ג, 39)

כלומר, רק אלוהים יכול לנקום את רצח אבנר. המלך עצמו אין בכוחו לפעול נגד יואב ואבישי. תלותו בהם היא מוחלטת. הטון האפולוגטי הרופס אינו מבשר טובות. בחולשתו זו מזמין דוד מבלי משים מעשים שרירותיים נוספים מצד בני צרויה.

אופיה הפוליטי של הקינה על אבנר ניכר בכך שהיא באה לשרת פונקציה שלטונית אקטואלית – תוך פנייה אל דעת הקהל ביהודה ובישראל, כדי למנוע לזות שפתיים מן המלך בראשית צעדיו. אך בה במידה שאין בה נימה אישית, אפילו לא לכאורה, היא גם אינה מובילה למסקנה מעשית כלשהי. אין שינוי בסדרי השלטון: בני צרויה נשארים על כנם ואינם נענשים. קינה היא ותהי לקינה, ותו לא.

5

קינת דוד על מות בנו הראשון מבת-שבע: בעוד הקינה על אבנר היא בלתי-אישית, עשויה כעל-פי תבנית מוכנה כדי למלא צורך פוליטי מיידי, מגלה דוד את דעתו ואת לבו בתגובותיו על מות שני בניו. שתי התגובות שונות מן הקצה אל הקצה: האחת, על בנו הראשון מבת-שבע, היא פילוסופית-ארגומנטטיבית; האחרת, על אבשלום, היא רגשית-טוטלית: תחושת האובדן היא כל הקינה כולה.

הנה תגובתו של דוד על מות בנו הראשון מבת-שבע:

ויאמרו עבדיו אליו: 'מה-הדבר הזה אשר עשיתה?
בעבור הילד חי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם?'
ויאמר: 'בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי – מי יודע, וחנני ה' וחי הילד. ועתה מת, למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד? אני הלך אליו והוא לא-ישוב אלי.' (יב, 23-121)

דוד, היודע מראש, מפי נתן הנביא, כי הילד ימות, מנסה באבלו להסיר את רוע הגזרה; אך משמת הבן הוא מתנער כלאחר-יד. דוד מנתח את מקרה המוות הזה כמתבונן במשקפת הפוכה, כאילו מדובר במישהו זר ורחוק, ולא בבנו.19 תגובתו היא רציונלית-פילוסופית, ללא שום נימה רגשית. השינוי המפתיע בהתנהגותו – הפסקת האבל והצום עם מותו של הילד – מנומק בהיגיון רב, כתשובה לשאלתם הכפולה של עבדיו.20 לכאורה מגלה דוד חוכמה נעלה, חוכמת מלך-פילוסוף, המבטל את ההיגיון הארצי של "עבדיו" (הפער החברתי כמשקף פער אינטלקטואלי); אבל לאמיתו של דבר הגיונה של הקינה הוא הגיונו של מי שאינו מעורב במתרחש. כל מלה בדברי דוד היא נכונה, אך האדם אינו נוהג תמיד על-פי ההיגיון. בוודאי לא במקרה של מות נפש קרובה לו.

תגובת דוד מלמדת על יחסו הקר אל הבן שנולד לו מבת-שבע. דבריו אינם נוגעים במת, או בבת-שבע, או בחטא הכבד הקשור בהולדתו ומותו של התינוק שלא חטא. דוד מנמק את התנהגותו שלו סביב מות התינוק מנקודת-הקפה אולימפית. הלוגיקה חוגגת, המעורבות הרגשית נדחקת, והטבע האנושי מגלה פנים מפתיעות.

הקינה על מות אבשלום: מות אבשלום הוא המכה הקשה ביותר שניחתה על דוד בחייו רבי המסות. בעוד שעל בנו השני מבת-שבע [שלמה] נאמר, למן הולדתו: 'וה' אהבו' (יב, 24), אין ספק שדוד אהב את אבשלום יותר מכל בניו. אהבת ה' לשלמה מציינת הצלחה ומזל, רווחה ועושר; אהבת דוד לאבשלום כרוכה במתיחויות ובמאבקים קשים. ככל שאבשלום השביעו מרורים, דוד לא חיסר ממנו את אהבתו. זהו דגם מיוחד של יחסי אב-בן: אהבה, דאגה וחרדה מול יהירות ומרידה.21

כך, למשל, אחרי שהעניש את אבשלום והגלהו בשל רצח אמנון, דוד אינו יכול לשאת את הפירוד הממושך. יואב, שר הצבא הנאמן, מבחין, 'כי לב המלך על אבשלום' (יד, 1), והוא עושה כל שביכולתו כדי לפייס בין השניים. יואב מוצא 'אשה חכמה' מתקוע,22 וזו מצליחה, תוך שידול נמרץ והמחשה דרמטית של הקרע, לרכך את לב המלך.23 אכן, זו הפעם דוד משלים עם מזימתו של שר צבאו.24

והנה, אבשלום אינו אסיר תודה ליואב. אצה לו הדרך, והוא מבקש רהביליטציה גמורה (אבשלום מוחזר לירושלים, אך מבלי שיוכל לראות את פני המלך). את תביעתו מציג אבשלום מבלי להשתדל או להתרפס, לא לפני המלך, ובוודאי שלא לפני יואב. אבשלום מפעיל לחץ כבד, בלתי-צפוי, על יואב. הוא אינו מניח ליואב להיות שבע רצון מהצלחת השתדלותו כמות שהיא (יד, 24-22), והוא מצווה על עבדיו לשרוף את שדהו של יואב (יד, 32-30).

התגרות זו, שנועדה לעורר את יואב להשלים את מעשה התיווך, מסיגה, למרבה הפלא, את יעדה – בטווח הקצר בוודאי: יואב, החייל הקשוח, שאינו מוותר אפילו למלך, נענה זו הפעם ללא תנאי, ומבלי להגיב על לחצו של אבשלום הוא משלים את הפיוס בינו לבין המלך. את אשר החל מרצונו החופשי, יותר מדאגה למלך מאשר מאהדה לאבשלום, הוא מסיים כאנוס על-פי ידו הקשה של אבשלום.

בין כה וכה ניתנת ליואב הזדמנות לתהות על קנקנו של אבשלום: נסיך המעמיד את עצמו כיורש נמרץ של כל המלכה. קוצר רוחו ונכונותו להשתמש בכל אמצעי כדי להגיע לעמדת הכוח העליונה ניכרים הרבה לפני שהניף את נס המרד. לא איש כיואב ישכח זאת. ואולי חש יואב כבר בשלב זה, שמול אבשלום התקיף והנמהר מעמדו לעולם לא ידמה למעמד שביסס לו במשך שנים רבות אצל דוד.

כך קושר המספר המקראי פרשה בפרשה – כעין דרמה גדולה במספר מערכות: תחילה סצינה של סקס אלים – פיתוי תמר ואינוסה על-ידי אמנון; אין זו אפיזודה נבדלת, אלא כעין פרולוג: האונס מוביל, אף כי שנתיים אחר-כך, לרצח אמנון; נקמת אבשלום באמנון מגלה מסכת יחסים מיוחדת בין אבשלום ליואב: אלמלא השתדלותו של יואב, ספק אם אבשלום היה מצליח לחזור אל מרכז הכוח הממלכתי; בינתיים מכיר יואב, עוד לפני המרד, את אופיו השאפתני של אבשלום. בהורגו את אבשלום, יואב יודע את אשר הוא עושה. אין פירוש הדבר שהוא עושה כן בלב קל. הוא, שטרח רבות כדי לפייס בין דוד לאבשלום, הורג את אבשלום מפני שהוא יודע שאין אפשרות נוספת לפיוס.

זהו הרקע הפוליטי והאישי למרד אבשלום. המרד אינו בנוי על מוטיב יחידי – בן המורד באביו – אלא על סבך יחסים ומקרים ודמויות: בריתות נהרסות, חדשות מתבססות, והנפשות הפועלות כולן, כשנדרשת מהן הכרעה, נתונות ללחצים אישיים מורכבים.

ייחודה של הקינה על אבשלום כרוך אפוא בנסיבות חד-פעמיות של הסיטואציה והנפשות המעורבות, מלבד האב והבן. אך זו הפעם המספר מוסיף עליהן בימוי מקורי ובלתי-שגרתי: סצינת הבשורה על מות אבשלום (יח, 32-19) היא אחת המרהיבות בספרות העולם.25

המספר המקראי פורש בפנינו מרחב פנוראמי-סינמסקופי: דוד, הדרוך ומתוח לקראת הידיעות מן המערכה, אינו ספון בחדר בארמון, כי אם נמצא בחוץ, 'בין-שני השערים' של החומה, כשבינו לבין המתרחש ממצע 'צפה'; זה, כדי להיטיב לראות את הרצים הבאים משדה הקרב, ניצב על 'גג השער'. אך בכך לא די: ההתרחשות מועתקת למקום אחר, מקום ההתארגנות של הרצים אל המלך, והללו, בריצתם, מקשרים בין שני המקומות – זירת הקרב ומקומו של המלך. גבולות במת האירועים הם לפיכך הנרחבים ביותר שניתן להעלות על הדעת בתנאי אותם הימים.26 כך נוצר תואם מטונימי בין היקפה המרשים של זירת ההתרחשות לבין עוצמתה של הדרמה, עד לרגע שבו נמסרת לדוד הידיעה על מות אבשלום.

לא רק את הבמה מיטיב המספר לעצב, אלא גם את מהלך ההתרחשות – אופן מסירת הידיעה לדוד על מות אבשלום. זו מוצגת לא במהלך יחיד, כי אם בתיזמור סימפוני, עם דיגרסיות לכלים משניים, או, אם להעדיף כאן מונח צבאי, תוך איגוף מזהיר: בטרם יגיע אל השיא הדרמטי, תגובת דוד – מקדים המספר דרמה אחרת, משנית, זו של הרצים המביאים את הידיעה.

שני רצים יוצאים לדרך: הכושי, שהוא חייל מקצועי, ללא נגיעה אישית במתרחש, ואחימעץ בן צדוק, המעורב בעלילה זה מכבר.27 מלכתחילה מבקש אחימעץ להביא לדוד את הבשורה 'כי שפטו ה' מיד איביו' (יח, 19), אך יואב, היודע את נפש אדוניו, מנסה להניאו מכך: מוטב שמישהו אחר יביא ידיעה מעין זו לדוד. אחימעץ מסכים ומוותר, אך כצאת הרץ הכושי הוא מתחרט, מפציר שוב ביואב ומשיג את הסכמתו המאולצת. ואמנם אחימעץ קרוב להגשים את משאלתו – לזכות בכבוד המבשר. בריצתו הוא מקדים את הכושי.

ברם המספר אינו מזדרז. עין המצלמה עוברת ביעף משדה המערכה אל מקומו של המלך. הרצים יצאו לדרך, ודוד, הדרוך לקראת הידיעות מן המערכה, מנסה לנחש את תוכנן על-פי הרצים וריצתם: כיוון שהצופה מודיע על רץ בודד – ברור לדוד כי 'בשורה בפיו' (יח, 25); כאשר הצופה שלו מודיע על עוד רץ, דוד מתחזק בדעתו, וכשמודיע הצופה כי 'מרוצת [הרץ] הראשון כמרצת אחימעץ בן-צדוק', דוד, הזוכר את מסירותו של הלה, בטוח עתה: 'איש-טוב זה ואל בשורה טובה יבוא' (יח, 27).28 דוד כה חרד ומתוח, שהוא מתאים את המציאות לציפיותיו. זוהי דוגמה מצוינת, מלכותית, למשאלת לב, המתבדה מניה-וביה.

כך צוברת הסיטואציה פאתוס אירוני לפני רגע העימות. בטרם משבר, לפני ההתפרצות האמוציונלית, חוזר המספר ומפעיל את עמדת היתרון לשם האירוניה הדרמטית: לנגד עינינו נלכד המלך באשליה, ואנו צופים בו במתיחות בטרם יתפכח.

לאחר דחייה והשהיה מגיעה עתה הדרמה לאחד מרגעיה הגדולים, שיא קומי-אירוני המקדים את השיא הדרמטי-טרגי: אחימעץ מגיע אל המלך, והוא משתוקק למסור את הודעתו; אך הוא רק פוצה את פיו ביחס לניצחון ('ברוך ה' אלהיך אשר סגר את-האנשים אשר-נשאו את-ידם באדני המלך', יח, 28), והמלך מציג לו שאלה: "שלום לנער, לאבשלום?'; (כל החרדה של אב בכפל המלים 'שלום'). בבת אחת מוצא עצמו אחימעץ בלחץ נסיבות אדיר. תשוקתו לספר את סיפור הקרב נתגלתה בוויכוחו הנמשך עם יואב, והיא הומרצה תוך כדי מרוצתו ועקיפתו את הרץ האחר, הכושי; והנה פונה אליו המלך בשאלה בלתי-צפויה. בו במקום תופש אחימעץ כי דוד אינו מתעניין בתוצאות הקרב, אלא בגורל בנו. באותו רגע מגלה אחימעץ תושיה נדירה:

ראיתי ההמון הגדול לשלח את-עבד המלך יואב ואת-עבדך ולא ידעתי מה. [יח, 29]

לאמור: היתה שם מהומה גדולה ביחס לשליח, ואני אינני יודע דבר. מעין ni vu ni connu. אחימעץ מבין פתאום את עצת יואב: יבשר את הבשורה הזאת לדוד מישהו אחר. למזלו, דוד כה חרד לאבשלום, עד שאינו חוקר את אחימעץ. דוד אך מצווה עליו להתייצב בצד, עד בא 'עבד המלך' הכושי.

מעטים הם הרגעים שבתוקף נסיבות משתנות, על חודו של רגע, מגלה האדם כושר הכרעה מיוחד כל כך.29 כהרף-עין נחלץ אחימעץ מסבך השליחות שכה חשק בה – להיות מבשר הבשורה. כמה קטנונית יומרתו אל מול הכאב והשכול של המלך. אכן, את הידיעה על מות הבן האהוב יביא לא אחד ממקורבי דוד, כי אם העבד הכושי. מבחינת העלילה לא מוסר הידיעה חשוב אלא הידיעה עצמה, ותגובת האב עליה. דרך האפיזודה המשני מתגלה עוצמת העיצוב הדרמטי – עיכוב והשהיה עד למשבר בשיאה של הדרמה.

כך מעוצבים השלושה: אחימעץ בתושייתו, הכושי באטימותו, והמלך בחרדתו ובשברונו. בניגוד לקודמו (אכן, עיצוב אנלוגי למופת), העבד הכושי אינו יורד לנבכי נפשו של המלך. כאשר אחרי הידיעה על הניצחון, דוד מפנה אליו את אותה השאלה: 'השלום לנער, לאבשלום?', הכושי מוסר מבלי-דעת את הידיעה המרה:

'יהיו כנער איבי אדני המלך וכל אשר-קמו עליך לרעה'.

ודוד מגיב:

וירגז המלך ויעל על-עלית השער ויבך, וכה אמר בלכתו:
'בני אבשלום, בני בני אבשלום, מי-יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני.'
ותהי התשעה ביום ההוא לאבל לכל-העם [--]
והמלך לאט את-פניו, ויזעק המלך קול גדול:
'בני אבשלום, אבשלום בני בני'. (יט, 5-1)

דוד מבטא את כאבו ללא סממנים רטוריים – דימויים או השאלות – פרי דמיונו הפיוטי של המספר, המנסה לרומם את התבטאות גיבורו. בעצם דוד אינו אומר דבר, מלבד המשפט היחיד שבו מתחייב כל מי ששיכל את יקירו: 'מי יתן מותי אני תחתיך'. להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. דוד, הנזכר כאן רק על-פי תוארו, 'המלך', מתייחד ללא הציצה עם כאבו. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב והשכול. שלא כבקינה על יואב, ובעצם בכל קינה שהיא, 'המלך' אינו מתייחס לנסיבות כלשהן. הוא אינו מזכיר את מבצע הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא האב שבו מביע את כאבו המוחלט תוך חזרה חדלת-סבר. אמנם ניתן לסמן סדר מסוים, במיוחד בתחילתו של כל חלק ובסיומו, אך בעיקר נשמע בקינה ערבול צלילים, גמגום קשה של מי שאינו מוצא מילים לכאבו.

הנה הסכמה של הקינה בשני חלקיה (יט, 1; 5: ב' – בני; א' = אבשלום):

(1)

ב', א'
ב', ב', א
א', ב', ב'

[הכפלה אנפורית ותוספת המשפט: 'מי יתן מותי'...]
[היפוך כיאסטי]

(2)

ב', א'
א', ב', ב'

[החלק השני הוא חזרה מקוצרת, חנוקה, על החלק
הראשון, תוך השמטת המשפט 'מי יתן מותי'...]

החלק הראשון בקינה מפותח ו'רטורי' יותר, והחלק השני חוזר רק על תמציתו הכואבת. כמו-כן קיים יחס צלילי מתוח בין ביטוי השייכות האישית, המונוסילאבי – 'בני', המסתיים בהברה פתוחה, לבין השם 'אבשלום', שהוא תלת-הברתי ומסתיים בהברה סגורה. תומך במתיחות זו היחס הא-סימטרי בתכיפות האזכור של 'בני' (8 פעמים) לעומת 'אבשלום' (5 פעמים בלבד).30

אכן, אם שתיקתו של אהרן במות בניו היא תגובת האלם הראשונה בתרבות המערבית לנוכח שכול, קינת דוד על אבשלום הינה הגמגום הראשון בספרות כביטוי לכאב כבד מנשוא. הרטוריקה נסוגה מפני מי שדבריו לעו. דוד אינו מתפלסף – כמו בתגובתו על מות בנו הראשון מבת-שבע, והוא אינו שולף קינה חדלת-ייחוד לשם יציאת ידי חובה – כמו על מות אבנר. כפי שניווכח, דוד גם אינו מתנשא בקינה רבת יופי ועוצמה רטורית, על דימוייה וציוריה, כמו בקינתו על שאול ויהונתן.

רק מיקומה של קינה זו בקונטקסט הכללי ראוי עוד להארה קצרה: המספר אינו משאירנו עם האווירה המעיקה של קינת דוד על אבשלום, והוא מציע כעין סיומת, המעגלת ומרככת את הצער. התחושה הקשה מסולקת באחת על-ידי יואב. הלה אינו מהסס לקטוע את אבלו של המלך ולהסב את תשומת-לבו מכאבו האישי, כבד ככל שיהיה, אל חובותיו כמלך וכשליט. יואב מוכיח את דוד בשטף מילים בוטות. המספר אינו מנסה אפילו לרמוז לחוסר-הדיסקרטיות שבהתפרצותו של שר הצבא אל תוך אבלו של המלך. ודוד מוותר.31 אולי מפני שברי גם לו, כי בשעתו הקשה ביותר מצליח יואב, האיש החזק, להטותו מאבלו ולהחזירו אל כס השלטון, כפשוטו: 'ויקם המלך וישב בשער' (יט, 9). מלכות דוד ניצלת מהתפוררות בזכות יואב.

6

הקינה על מות שאול ויהונתן:
ויקנן דוד את-הקינה הזאת על-שאול ועל-יהונתן בנו.
ויאמר: 'ללמד בני-יהודה קשת, הנה כתובה על-ספר הישר:
- הצבי ישראל, על-במותיך חלל, איך נפלו גבורים.
- אל-תגידו בגת, אל-תבשרו בחוצת אשקלון,
פן-תשמחנה בנות פלשתים, פן-תעלזנה בנות הערלים.
- - הרי בגלבע! אל-טל ואל-מטר עליכם ושדי תרומת,
כי שם נגעל מגן גבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן.
מדם חללים מחלב גבורים
קשת יהונתן לא נשוג אחור, וחרב שאול לא תשוב ריקם.
שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימם,
בחייהם ובמותם לא נפרדו.
מנשרים קלו, מאריות גברו.
- בנות ישראל! אל-שאול בכינה,
המלבשכם שני עם-עדנים,
המעלה עדי זהב על לבושכן.
- איך נפלו גברים בתוך המלחמה,
יהונתן על-במותיך חלל.
- צר לי עליך, אחי יהונתן,
נעמת לי מאד,
נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.
איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה.

הקינה מובאת כאן בשלמותה לא מפני החשש שאין היא זכורה לפרטיה, כי אם להיפך, דווקא מפני שהיא אחת השירות הנודעות במקרא. בצוק העתים פסוקים מתוכה מצוטטים בתכיפות. אחדים מהם, כגון הפזמון הקינתי 'איך נפלו גבורים', נתקשרו בפרקי מלחמה והקרבה, עד שנתקדשו. טקסט מקודש הוא כתוב בעל משמעות קבועה, חמורת-סבר ונטולת דו-משמעות, וממילא נעדרת הומור (ההומור, המסתייג מכל השקפה יחידאית, הוא במהותו אלמנט בלתי-דתי); פענוחו של טקסט מקודש הוא סגור ומסוגר, כמעט נעול. האפשרות לגלות בו פנים חדשות, נסתרות, היא כמעט בלתי-אפשרית.32

עם זאת, שירה גדולה אפשר לחוש בה, מפעם לפעם, נימה חדשה-עלומה. בירור הנסיבות ההיסטוריות לקינה על שאול ויהונתן, כמו גם ניתוח ספרותי-השוואתי, מצביעים על נתונים מורכבים, המאפשרים, וכמעט מחייבים התבטאות רב-משמעית.

בל נשכח את העיתוי: בזמן המלחמה בין שאול לפלשתים דוד אינו אלא מפקד גדוד נידח של לוחמים (בעצם שודדים) החיים על פשיטות ועל ביזה, אף כי אלו מתנהלות בעיקר בתחומי עמלק (אגב, הנימוק לחיסולם של כל 'איש ואשה' עמלקים בידי דוד אינו תיאולוגי-לאומי, כתביעתו של שמואל משאול, כי אם נימוק טקטי-תועלתי: דוד עושה כן לבל יגלו השבויים את מהלכיו לאדוניו הפלשתי, אכיש [שמ"א כז, 11-8]). כל פרשת ההסתפחות תחת חסותו של מלך גת היא מוזרה, אם לא מבישה.33 אך לענייננו חשוב השינוי הדרמטי במעמדו של דוד. מות שאול ושלושת בניו סולל לפניו, האיש הנרדף והגולה, את הדרך לחזור לארצו ולממש את משיחתו הנשכחת כמעט למלך. משמע, דוד המתאבל על מות שאול ויהונתן, הוא גם איש – ונאמר זאת במלוא הזהירות – החוגג את הישגו הפוליטי החשוב ביותר. ודאי שאין הוא פורץ בביטויי שמחה; ודאי שאין הוא מכריז בו במקום על מועמדותו שלו למלוך במקום בית שאול. בשלב זה דוד אינו מרשה לעצמו שום פגיעה במלך שאול ובבניו. חשוב לו להראות כי מי שהוא מלך, או שהיה מלך, ראוי לכל כבוד שהוא.

הבה נסיר כל ספק בעניין זה: דוד אינו שוכח את שליחותו ואינו מניח להזדמנות הנקרית לו לחמוק מבין אצבעותיו. תוך פרק זמן קצר הוא מגיע לחברון, ואחרי שאנשי יהודה (כן, הם לבדם) מושחים אותו למלך, דוד מנסה לערער את אחדותו של מחנה שאול. אל אנשי יבש גלעד, שהסתכנו כדי להציל את גוויות שאול ובניו מחומת בית שאן, מביאים שליחיו מסר כפול: ראשית, שבח על המעשה הנועז, ובנוסף לכך ניסיון לזכות בתמיכתם –

ועתה תחזקנה ידיכם והיו לבני-חיל, כי-מת אדניכם שאול, וגם-אתי משחו בית-יהודה למלך עליהם. (ב, 7)

'וגם' זה, כקישורו המאולץ, הוא כמעט קומי: עיקר שכחתי...34 דוד אינו נוהג כמלך בוטח בשלטונו, כי אם כמי שנתכבד בדרגה חדשה, והוא מבליט בכל הזדמנות את מעמדו החדש. בכל מקרה, תמצית דבריו לאנשי יבש גלעד, הגרעין הקשה של נאמני שאול, היא 'מת אדניכם (קרי: 'המלך מת-'), וגם-אתי משחו [--] למלך' (קרי: 'יחי המלך החדש!').

כך, בצורה תמציתית, אנו מקבלים מושג על חתירתו המחושבת של דוד לשלטון. המלוכה אינה מועברת לידיו בצורה מסודרת וחלקה. שמואל איננו, ואין כל סמכות או רשות שתאציל עליו את המלוכה. כדי להמליך את עצמו על כל השבטים נוקט דוד תחבולות שונות. חילופי השלטון נשלמים רק אחרי מאבק ממושך עם שרידי בית שאול. למרות הקשר עם יהונתן, חשבונו של דוד עם בית שאול אינו רצוף אהבה. עת לקלס את קורבנם של שאול ויהונתן, ועת למחות באכזריות את שרידי שושלתם מעל פני האדמה. בינתיים, בראשית צעדיו, דוד עושה הכול כדי לבסס את מעמדו וכדי להסיח את הלב מבית שאול ומאחיזתו בעם.

הפוטנציה האישית השאפתנית, המגולמת בנתוני הסיטואציה ההיסטורית, מוצאת לה סימוכין על-פי הבחינה הספרותית של הקינה על שאול ויהונתן. נשכח נא לרגע את התייחסותו המקובלת לקינה זו, כמו גם את הרקע המיידי – הריגת העמלקי המבשר לדוד את מות שאול35 – ונבחן קינה זו כמות שהיא, על גילוייה וסתריה.

ראשית, על-פי יסודות השוואתיים: דומה כי די בשינוי הסדר כדי להטעימנו טעם אחר, נוסף, בפסוקים המוכרים. כאשר הקינה נקראת כסדרה ההיסטורי, כתגובה נרגשת של דוד על מות שאול ויהונתן, היא מעוררת עצב, אך גם תחושת רוממות, פאתוס והרואיות; לא כן אם קינה זו נקראת בהתאם לסדר דיוננו – על-פי מעלתה הפיוטית, ובכל מקרה, לאחר קינת דוד על אבשלום. ככל שהקינה על שאול ויהונתן מפותחת ומגוונת יותר מהקינה על אבשלום, זו האחרונה, מבחינת עומק החדירה לנפש האדם ברגע קשה ביותר, היא אחד ההישגים הגדולים של הספרות. קינה מגומגמת זו, שעל סף השתיקה, מציבה קריטריון מוחלט להבעת כאב וצער: הלאה ההתייפייפות, הדימויים וההשאלות, הלאה קילוסו של המת, או גינויו של הרוצח. שום הסחת-דעת אינה אפשרית. רק צער המשנק את הגרון ומשתק את המילים.36 מכאן גם המסקנה ההפוכה לגבי הקינה על שאול ויהונתן: בה במידה שכוחה הפיוטי אינו מוטל בספק, יופיה ורוממותה מחשידים אותה בהתחזות מסוימת.

מן הבחינה הספרותית, הקינה על שאול ויהונתן מצטיינת בהדגשים רטוריים מקדמים ובחזרות משהות, סטטיות. קיים בה מתח בין הדגשים אנפוריים, הממריצים את הזרימה, לבין חזרות על הפזמון הקינתי, המעכב את הקריאה, תוך שהוא מציע כובד-ראש ואבל. ההדגשים התחיליים בקינה הם מרובים ('אל-תגידו – אל-תבשרו', 'פן-תשמחנה – פן תעלזנה', מגן גבורים – מגן שאול'), ואחריהם באים מבנים תקבולתיים שגם הם במהותם אנפוריים (מדם חללים – מחלב גבורים', 'קשת יהונתן – וחרב שאול', 'המלבשכם שני עם-עדנים – המעלה עדי זהב'). התואם הזה, ללא כל חריגה כיאסטית, יוצר הדגשים חוזרים, וכעין מוסיקליות נדירה, ואולי מוסיקליות והרמוניות-יתר.

בתוך אלה משתבץ גם הדימוי הנהדר 'מנשרים קלו, מאריות גברו', שאינו תומך בדיוק בכתוב שלפניו: בביטוי 'בחייהם ובמותם לא נפרדו' ההטעמה היא על 'ובמותם', אך הדימוי הצמוד מפעיל את המחצית הלא-צפויה, 'בחייהם', והוא מקשרנו בבת-אחת עם היפעה והעוצמה של מלכי החיות, שרק הם, הנשר והארי, בריבוים, ראויים לתת מושג-מה על גבורת שאול ויהונתן. השיא הציורי הזה, הממוקם בדייקנות במרכזה של הקינה, שקול כנגד ודאות המפלה והמוות שבשני הפזמונים הקינתיים – 'איך נפלו גבורים',37 ומשנהו 'על-במותיך חלל',38 והוא מעלה את הקינה על שאול ויהונתן למעלת שירה שאין נעלה ממנה.

עם זאת, הפיגורה הבולטת בקינה זו היא הפנייה, הנשנית חמש-שש פעמים:

- הצבי ישראל - - אל-תגידו - - הרי בגלבע –
- בנות ישראל –

ולבסוף:

- יהונתן על-במותיך - - אחי יהונתן –

פיגורה זו מעידה על התרגשות רבה, על מבוכה ואי-שקט. זוהי פיגורה רטורית מוחצנת – לשם שכנוע, השבעה או איום, בקוטב מהופך לטון הווידויי הלירי. בשימוש תכוף מצביעה האפוסטרופה על מגמתיות, תיאטרליות ואף הפכפכות. במקום לחשוף את כאבו שלו מעביר המספיד את עומס התגובה ממנו אל הנמענים – ישויות כלליות ומרוחקות, שאין להן נגיעה אישית לקורבנות. הדובר הוא המפעיל את הנמענים השונים, אך באותה שעה הוא עצמו נשאר כמעט מאופק.39

הדבר ניכר בפתיחה: שלושת הפסוקים הראשונים מכוונים כל אחד לנמען אחר. דוד מנסה לשתף את העולם כולו בקינה, אך הדילוגים התכופים יוצרים תחושה של אי-נוחות, בגבול התיאטרליות. הדובר (דוד) מנסה לשכנע כל פעם מזווית שונה, וכלפי אובייקט אחר. מבחן הביצוע בפועל של הקינה יעמיד בפנינו נואם המפנה את פניו, ואולי את ידיו המונפות, מדי פעם לכיוון אחר, תוך חוסר רגיעה שאינו מעורר אמון-יתר. כאילו גם דוד יודע שדבריו אינם משכנעים, והוא נזקק לתמיכה מכל כיוון שהוא, בני-אדם כיצירי הטבע. הרטוריקה של המספיד נמרצת ושופעת, אך מידת כנותו ושכנועו העצמי ראויה לבחינה ולבדיקה.40

בהעדר הבעת צער אישי עוברת הקינה למסלול קבוע ובטוח – שבחי המת. ברם ההיפרבולה, הרובצת לפתח, אינה יכולה שלא לחשוף את ההפרז-עד-כדי-מעידה. כזה הוא שבחו של שאול בפנייה האחרונה: 'בנות ישראל! אל-שאול בכינה, המלבשכם שני עם-עדנים'. גם בלעדי הפרשנות המסורתית בדבר 'לבושי צבעונין' ו'תפנוקין' שהשפיע שאול על בנות ישראל – הזהו השבח הנכון למלך שנפל במערכה? והלוא מלבד גבורת הקרב זהו, על-פי דוד, שבחו היחיד של המלך שאול. לא בניין האחדות הלאומית וביסוס הממלכה, לא הרחקת האויבים הרבים ולא משטר של צדק, אלא רק הגשמת אידיאל בורגני-ראוותני במושגיה של חברת שפע. בנקודה זו, יותר מאשר בכל פרט אחר בקינה, מבצבצת האירוניה העוקצנית של היורש. כאן הוא המפגש בין המקונן והדמגוג.

נימת האלגיות האישית מתגברת רק לקראת סיומה של הקינה. לכאורה מתקיימת פנייה נוספת, חמישית, ושישית, ליהונתן (שאול אינו זוכה לכך), ברם זו מתאפיינת ביחס אישי מובהק. שלוש פעמים חוזר דוד על מילת השייכות האינטימית: 'צר-לי [--] נעמת לי [--] אהבתך לי [--]', בסדר גובר של ריגוש וזיקה הדדית. אך התגברות הנימה האישית מבליטה, בדיעבד, את האופי הפוליטי והבלתי-אישי שבטרם סיום. בכל מקרה, אפילו ידו של המקונן (בביצוע מסוים) היא על העליונה, האופי הרטורי-דמגוגי אינו מסולק מן הקינה הזאת.41

האיזון העדין מורגש גם באזכורם של השניים שלשמם נתכוונה הקינה – שאול ויהונתן: 'שאול – שאול ויהונתן – יהונתן ושאול – יהונתן – יהונתן'. מלבד הכותרת (פס' 17) נזכר כל אחד ארבע פעמים (וכמספר הזה גם הכינוי 'גבורים', המאחד את השניים);42 שמו של שאול תוכף בחלקה הראשון של הקינה, אך שני איזכורים בסיום, מעין גראנד פינאלה, מאזנים את התמונה ואף יוצרים רושם של תכיפות-יתר של השם יהונתן. אפשר לקבוע בוודאות, כי שאול קשור כאן בעמדה הפוליטית-הציבורית, ובמלחמה בעיקר, ואילו יהונתן ביחס האישי-הרגשי; כי שאול מייצג את האלמנט הגברי, ויהונתן את היסוד הנשי (גם על-פי כלי הנשק המיוחס לכל אחד – חרב, וקשת).

הקינה כולה מתנודדת בין תחושת המנהיג החדש, שהגיעה שעתו לפעול עם מות המלך הקודם, לבין תחושת האבידה האישית על מות יהונתן. בהתאם לנסיבות המיוחדות, דוד אינו מפגין צער מוגזם. כמקובל, הוא מעתיק את מוקד הקינה מן האני המתאבל תחילה לנמענים אחדים, ולאחר מכן לשבחי המת. ברם ציורי הכוח והשפע המלכותי ראויים לא רק לשאול ויהונתן, שלשמם נועדה הקינה, אלא גם למחברה, לדוד. ככל שהוא מעצים ומפאר את גבורתם של שאול ויהונתן, אין הוא מותיר ספק מיהו המועמד לרשת את מקומם – ברמז בקינה עצמה, ובגלוי במעשיו מיד לאחריה.

7

ארבע הקינות שבהן מבטא דוד את תחושתו לגבי אובדן חיי אדם מגלות מגוון של התייחסויות אל המוות ואל האישים שאותם הוא מספיד.

ביחס לאבנר, דוד יוצא ידי חובה: כמנהיג בעל חוש פוליטי הוא מאלתר קינה שתפקידה הוא להשקיט את הרוחות ולהסיר חשד, בעיקר מלב שבטי ישראל, כי היתה לו יד ברצח יחד עם יואב; ביחס לבנו הראשון מבת-שבע, דוד מתחכם ומתפלסף: כביכול, לא רק בת-שבע אינה נחשבת אשתו כיוון שהיא עדיין 'אשת אוריה', גם הבן היילוד איננו בנו; ואילו את שאול ויהונתן מספיד דוד בקינה בעלת סגנון פיוטי מרומם, כראוי למלכים שנפלו בקרב וכראוי לו עצמו, העומד לרשת את מקומם. בתוך כל אלה מתייחדת הקינה על אבשלום לא מפני היותה קריאה, או פיוטית וניתנת לציטוט בהזדמנויות אחרות,43 אלא בשל חד-פעמיותה: לא קם עוד יוצר שהיטיב לבטא אבל כמו הגמגום הזה.

בירור הנסיבות לקינות דוד חושף בפנינו מנהיג שנאבק ארוכות בדרך אל המלוכה, אך גם המלוכה לא הביאתהו אל המנוחה – לאו דווקא בגלל אויבים מן החוץ, כמו בגלל יחסים עכורים בין בניו, ומרד בנו אבשלום בעיקר. דוד אינו דמות של מחולל נסים – אפילו לא בדמות הנער האגדי שהדביר את גלית, אלא מנהיג בשר ודם, שחי לא-מעט על חרבו, ונסיבות משתנות הביאוהו לפעול בדרכים מגוונות, לעתים אכזריות, עד למיצוי גורלו. חולשתו הגדולה לא היתה אהבת נשים, או רפיסות יצרית, כי אם היותו שבוי בידי שר צבאו יואב, חייל נוקשה וחסר-מעצורים; אך לאיש זה, בכל קשיחותו, חייב דוד, ובית דוד כולו, את המשך מלכותו, עד שבתודעת התרבות המערבית, ועמנו בפרט, הפך דוד לדמות המלך הטוב והמיטיב, זו שתאיר את פניה לכולנו באחרית הימים.

הלקח הפואטי מדיוננו הוא בירור היחס הא-סימטרי בין רטוריקה למהימנות. עושר של דימויים והדגשות חוזרות, תבנות מדויק והזדקקות לפיגורות מפליאות הם עדות להתרחקות מן התחושה האישית הבלתי-אמצעית. ככל שגוברת הרטוריקה כן גדלה מידת הריחוק הרגשי בין המקונן לבין המת המוטל לפניו. אבחון אמצעיה של הרטוריקה עשוי להצביע על חיץ שבין הדמות לבין יוצרה: ככל שהרטוריקה עשירה, כן קיימת סכנה של הפרת התואם המדויק עם המצב הנתון. כל התפייטות ניתן לייחסה למשורר, המוצא לו הזדמנות להדגים את יכולתו. וירטואוזיות פיגורטיבית, יש לחשוש, מוליכה שולל. אין זה מקרה שהמונח 'ויקנן' נזכר רק בשתיים מן הקינות: דוד נושא את קינותיו על אבנר, ועל שאול ויהונתן, בנסיבות פוליטיות מיוחדות, המאפשרות, או אף מחייבות אותו, להתפייט. ואילו לגבי בניו הוא מבטא שתי עמדות בלתי-אמצעיות, שלמרות קוטביותן שתיהן מנוסחות בחסכנות ודייקנות גמורה: האחת ללא מעורבות רגשית – תגובה שכלתנית מרוחקת, והאחרת תגובה של מעורבות רגשית טוטלית, מתוך הלם שעל סף האלם.

הערות שוליים:

  1. רק יעקב ביכול להתחרות בדוד על מעמד הבכורה בעיצוב משך הביוגרפיה שלו ותהפוכותיה.
  2. אין בדברינו אלה כדי חיווי דעה בוויכוח על זמנו של ספר איוב, וסיפור המסגרת שלו בפרט. בכל מקרה, תגובותיהם של יעקב, אהרן ואיוב הן כה שונות, שהכרונולוגיה המדויקת היא משנית בחשיבותה.
  3. המקורות הפרשניים נאחזו בנתונים שונים בסיפור המקראי כדי לומר שמותו של יוסף לא נתקבל על דעת הכול (א' אבן-עזרא ורש"י ל'ויבך אותו אביו', ל'וימאן להתנחם' וכן גם ל'חיה רעה אכלתהו'); אך הם מגלגלים את הידיעה הנסתרת הזאת ל'אביו' של יעקב, דהיינו ליצחק.
  4. ראה הערות מ. פרי ומ. שטרנברג על "הרב-מערכתיות", או "שתי היפותיזות" המופעלות כאחד, 'הסיפור המקראי ותורת הפרוזה', הספרות א (1968): 287-286.
  5. השווה לקינת אכילס על מות פטרוקלוס 'רעו ועמיתו' (איליאדה, שיר 19, תר' ש. טשרניחובסקי, שורות 337-305): רוב דברים אינו ממחיש את גודל הכאב.
  6. שתיקתו של אהרן מפריכה את ההנחה שאיפוק לנוכח המוות הוא נחלתה ומורשתה של 'הגבורה הצפונית' (לסינג, לאוקון [תר' ד. ארן], תל-אביב 1983, עמ' 13).
  7. מראי המקומות המקראיים, אם לא צוין אחרת, הם לספר שמואל ב'.
  8. יש לזכור את ההקשר המדיני-החילוני לאמירה זו. נקל לשער משמעותו של ביטוי מעין זה, 'למי ארץ?' – מפיו של שמואל, למשל.
  9. תוך כדי הברית הצבאית-פוליטית הנרקמת בין אבנר לבין דוד נשזרת, כמבלי משים, הטרגדיה האישית של פלטיאל בן ליש, בעלה השני של מיכל: 'וילך איתה אישה הלך ובכה אחריה [--] ויאמר אליו אבנר: 'לך שוב?', וישוב' (ג, 16). הפוליטיקאים זוממים, והאיש מן השורה נתבע לשלם את דמי המזימה.
  10. לאבנר מיוחסים גם שני ביטויים שהפכו למטבעות לשון: בעת המפגש בין צבאו לבין צבא יואב זכורה ההזמנה לקרב, שהוא כעין שעשוע תיאטרלי – 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו'; וכשאבנר נוכח שהתגודדות הנמשכת היא חסרת-שחר הוא מוחה – 'הלנצח תאכל חרב?' (ב, 14; 26). בשני המקרים יואב הוא ככבד-פה כנגדו.
    אולי כאן הוא יתרונו הגדול של אבנר, ומקור חששו של יואב מפניו. עם זאת, יואב מגלה את כוחו המילולי ביוזמו את הפיוס בין דוד לאבשלום (ראה להלן, הערה 23).
  11. מזלו של דוד הוא שנאמנותו של יואב כלפיו עולה לאין ערוך על זו של אבנר לאיש-בושת. יואב לעולם אינו מאיים על שלטונו של דוד. אדרבה, כדי שכיבושה של עיר לא ייזקף לזכותו הוא מזמין את דוד להשלים את המלאכה ולזכות בכבוד המנצח (יב, 28-26).
  12. בשלב מאוחר יותר מוכיח יואב, כי הוא אינו מוכן שמישהו יתפוס את מקומו בפיקוד על צבאו של דוד: אחרי שהרג את אבשלום, ודוד ממנה במקומו את עמשא כשר הצבא, מערים יואב גם עליו: הוא נושק לעמשא, ומשתמש בחרבו כך שהלה נהרג, מפני שלא נזהר (כ, 9).
  13. המונח 'יודע-כול' לגבי מספר כלשהו הוא יחסי. לעולם אין המספר יודע הכול, ומתוך מה שהוא יודע הוא אינו מגלה הכול.
  14. 'ויקונן' – המונח נזכר רק בהספדיו של דוד על אבנר ועל שאול ויהונתן – ולא ביחס לשני בניו. כיוון שגם ההספד על אבשלום אינו בגדר קינה, נראה כי המונח מתכוון, אכן, להספד הערוך כדבר שיר, במתכונת מוסכמת (על הטטראמטר בקינה על שאול ויהונתן בהשוואה לפנטמטר ואף הקסאמטר בקינות אחרות ראה מילונם של Brown, Driver and Briggs, Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, Oxford 1962 ואת השורש 'קונן' הם מפרשים – 'לשיר קינה').
  15. יואב אינו נוהג באבנר באותה אבירות שאבנר נהג בשעתו כלפי אחיו של יואב, עשהאל, כשחזר והיתרה בו לפני שהרגו (ב, 23-20).
  16. בעוד שהקינה, שלא נזכרים בה מבצעי הרצח, נישאת קבל עם ('על קבר אבנר'), לא ברור אם הקללה על בית יואב היא פומבית, או בחוג מצומצם בלבד.
  17. השורש 'ידע' משמש מוטיב מקשר בכל הקטע הזה: כך בהדגשה בדברי יואב לדוד על אודות אבנר – 'ידעת את אבנר [--] ולדעת את מוצאך [--] ולדעת את כל [--]', וכך ביחס לדוד – 'ודוד לא ידע', ולבסוף – 'וידעו כל העם'.
  18. אפילו מעשה אוריה החיתי מחוויר אל מול חיסולם של הצאצאים האחרונים לבית שאול. שנים אחרי האירועים דלעיל, לרגל רעב כבד בארץ, ונמצא האשם הרטרואקטיבי – בית שאול. פרשת 'הוקעתם' של שני בני רצפה בת איה וחמשת בני מיכל (כא, 14-1), ומסירתם לנקמת הגבעונים, היא האכזרית בכל מעשיו של דוד: מלבד רצח צאצאי בית שאול, שלא חטאו, עובר דוד על לאו מפורש (דב' כא, 23), בהותירו את הגוויות ימים שלמים בשדה. תיאורה של רצפה, האם הנואשת, הנאלצת להילחם לבדה בעוף השמים וחית השדה לבל יפגעו במתים, הוא אחד הקשים במקרא (וכן בהשוואה עם מחזות כגון 'אנטיגונה' של סופוקלס או 'נשות טרויה' של אווריפידס). פרשן כרד"ק תולה את הלנת הגוויות בתקלה ביורוקרטית – 'וחשב המלך כי הורידום בערב מהעצים, ולא עשו כן', ברם תירוץ דחוק זה אינו מנקה את דוד מאחריות.
    קשה להשתחרר מן ההרגשה שדוד מנצל את הפורענות – הרעב בארץ – כדי לחסל את השרידים האחרונים לבית שאול, ובכך להבטיח את מלכות ביתו. מעשה החסד החותם פרשה עגומה זו – גאולת עצמותיהם של שאול ויהונתן וקבורתם יחד עם עצמות המוקעים – הוא גילום של ציניות שלטונית: דוד כורך יחדיו, תרתי משמע, את עצמות קורבנותיו שלו עם עצמות המלך והנסיך, שבמותם בקרב איפשרו את עלייתו שלו לשלטון. החסד הנלווה מידי שמים – קץ הרעב, שהוא בעצם גלגול נורא של קבלת קורבן אדם – מחבר את השרירות העליונה עם השרירות האנושית.
  19. המספר מקפיד בעניין זה: לגבי הילד הראשון נכתב – 'ויגף ה' את הילד אשר ילדה אשת אוריה לדוד' (ואף זאת, הוא מת ביום השביעי, בטרם בא בברית); רק לגבי הולדת הבן השני נאמר: 'וינחם דוד את בת-שבע אשתו' (יב, 15; 24).
  20. קיים איזון מסוים בתשובתו הניצחת של דוד: הוא פותח בהיגד – 'בעוד הילד חי', ומסיים בהיגד – 'אני הולך אליו', ובינתיים הוא מבליע שתי שאלות רטוריות ('למה זה...? האוכל...?') כנגד שתי השאלות של עבדיו. אגב, בשאלותיהם הדגש והעוקץ הם בשתי המילים התואמות: 'צמת [--] קמת'.
  21. המיתוסים הקדומים (אוראנוס – קרונוס – זאוס) הציגו כדגם קבוע את יצר השלטון דרך נישול האב על-ידי הבן. ב'המלך ליר' מוצגת המתיחות הבין-דורית בכפל פנים: בעלילה הראשית על-פי היחסים שבין בנות לאביהן, ובעלילת המשנה על-פי קשר של בן נגד אביו (גם 'אבא גוריו' מתרכז ביחסי אב ובנותיו).
  22. עושרו של הטקסט המקראי ניכר בתשומת הלב וביכולת העיצוב המוקדשות לדמויות המשנה כגון אמנון, אחיתופל, חושי הארכי, איתי הגיתי, פלטיאל, ברזילי, אחימעץ והאשה התקועית. כל דמות מקבלת את מלוא תשומת הלב ומידת הכשרון של המספר המקראי, גם אם מוקדשים לה רק פסוקים מעטים. אשר לאשה התקועית, אף על פי שהיא משמשת שליחה בלבד המשמיעה לדוד את אשר 'שם יואב בפיה', היא ממלאת את תפקידה כשחקנית גדולה.
  23. זוהי הפעם השנייה, אחרי משל כבשת הרש, שמשל פרוייקטיבי מוצג לדוד; אך הפעם הוא עצמו מפענח את משמעותו, כמו גם את היוזם אותו, יואב (יד, 20-18).
  24. יואב ראוי לציון מיוחד (השווה לעיל הערה 9) עבור ביום השתדלותה של האשה התקועית אצל המלך, ומספר ביטויים שהוא שוזר בדבריה, כגון: 'כי מות נמות וכמים הניגרים ארצה' (יד, 14) – משל נפלא למהלכם הנמהר של חיי אנוש, וכמשתמע – חוסר-הטעם במחלוקות מתמשכות.
  25. גם בהשוואה לסיטואציה מקבילה – עיצוב הבמה עם בוא הידיעה על מפלת שאול ויהונתן (א, 2-1) – ניכרת תפיסת המרחב הייחודית לבשורה על מות אבשלום. כך גם בהשוואה לתיאור הרדיפה של אכילס אחרי הקטור סביב טרויה באיליאדה (שיר עשרים ושניים, 'מות הקטור').
  26. דומה כי היקף פנוראמי מעין זה לא הוצג בספרות עד לפרקי הקרב ב'מלחמה ושלום' של טולסטוי.
  27. בפרוץ המרד, על-פי תכנונו של דוד, מונה אחימעץ כשליח, אשר יעביר אליו ידיעות מאביו, הכהן בירושלים (טו, 28-25; יז, 21-15).
  28. ייתכן שבמחמאה זו של דוד משתקף יחסו למבשר שהודיעו על מפלת שאול ויהונתן. הלה היה 'בן איש גר עמלקי' (א, 8, 13) – בוודאי לא 'איש טוב' לפי כל אמת-מידה שהיא. הכתוב מציין כי 'דוד שב מהכות את העמלק', כמנהגו, והנה בא עמלקי אחר ומתפאר כי הרג את שאול. אין פלא שבפקודת דוד הומת העמלקי בו במקום.
  29. על אף ההבדל בנסיבות, הכרעתו המיידית של אחימעץ מעלה על הדעת את זו של הנסיך האל (ר' סיומו של המחזה 'הנרי הרביעי', חלק שני, מאת שקספיר), שעם הכתרתו חש באחריות הגדולה המוטלת עליו; התפנית באישיותו ובאורח חייו מלשעבר מסתמלת בהכרעה חדה – פניית עורף לידידו ההולל פאלסטף, שעמו בילה ארוכות.
  30. כבר הקדמונים תהו על שימוש זה, שמונה פעמים, במילה 'בני', מספר המעיד, בהיותו מוקשה, על הספונטאניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל (שלוש, שבע).
  31. דוד סובל מידיהם של בני צרויה פעם אחר פעם, אך הוא מכיר בתלותו המוחלטת בהם. עם זאת אי-אפשר לומר שרק בשל כך הוא נמנע מלהזכיר בקינה על אבשלום את מבצע הרצח. רק שלמה חותם את חשבונו של דוד עם יואב: בזקנתו טועההלה בשיקוליו ומהמר על אדוניה ולא על שלמה כיורש המלכותי ומשלם על כך בחייו (מל"א ב 5: 34-25).
  32. אחד האחרונים שיכול להתל בפסוקים מקודשים הוא יהודה עמיחי. הדוגמה הנודעת היא: 'אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים ' היו הרחמים בעולם ולא רק בו' ('שירים 1962-1948, ירושלים ותל-אביב 1963, עמ' 69). ההיתול כאן הוא עקרוני. הוא מערער את קיומו של עולם תיאוצנטרי, שהוא בבסיס התפילה.
  33. ראה שמו"א כא, 16-11; כז, 12-1; כח, 2-1; כט, 2-1 – בכלל אלה הפרשה הפולקלוריסטית של התחזות דוד למשוגע, ובקוטב אחר אי-השתתפותו במלחמה הגורלית בין הפלשתים לבין צבאות שאול, כשלא רחוק הדבר, שדוד היה נמצא במחנה פלשתים, במקרה הטוב כחיל סיוע, או מילואים.
  34. גם הביטוי 'והיו לבני חיל, כי מת אדוניכם' הוא בגבול ההשתדלות האירונית: הרי זהו הביטוי שנזכר ביחס לאנשי יבש גלעד כשהסתכנו בהצלת גוויות המלך ובניו – 'ויקומו כל איש חיל וילכו' (שמו"א לא, 12). את גבורתם הם כבר הראו לפני פנייתו של דוד אליהם להיות 'לבני חיל' – על-ידי התמיכה בו.
  35. הריגת העמלקי היא אקט נחרץ, המעיד על התנגדותו המוחלטת של דוד לפגיעה במלך שאול, וככזאת היא מעוררת כבוד ואף משפיעה, בלי ספק, על דרך קריאתנו את הקינה. בדיעבד גלומה במעשה זה גם כוונה פוליטית מסוימת.
    שטפן היים מרמז לאפשרות שהעמלקי הזה היה שליחו של דוד – כשהאשמה זו באה, בביקור חוזר אצל בעלת האוב, מפי רוחו של שמואל (דוח המלך דוד, תר' ברוריה בן-ברוך, ירושלים 1988, פרק 10). ברם זוהי השערה בעלמא, ללא סימוכין בכתוב, ובניגוד לעמדות הגלומות בכוח במעשיו ובהתבטאויותיו של דוד (כדלהלן).
  36. המלך ליר, המבכה את מות בתו האהובה קורדליה (והוא מכבר על סף אובדן השפיות), נעזר בהיקש כדי לבטא את עומק כאבו:
    והפתיה שלי נתלתה! בלי, בלי, בלי חיים!
    למה כלב, סוס, עכבר חיים,
    ואת אינך נושמת? ('המלך ליר', ה.3 [בתרגומי, 'אור-עם', 1994]).
    ההסטה לדימויי החיות (כלב, סוס, עכבר) היא רטורית: קינת ליר מחפשת לה סיוע בדימוי, שהוא יפה ומשכנע כשלעצמו, אך בהשוואה לקינת דוד על אבשלום ניכרת בה יד המשורר התומך בגיבורו עד כדי התרחשות מהבעת כאב בלתי-אמצעית.
  37. בניגוד לשם העצם 'גיבורים', המתייחס בקינה לאלה שנפלו, הדימוי 'מאריות גברו' משמר את המשמעות ההרואית של השורש 'גבר' (וראה להלן, הערה 41).
  38. הפזמון הקינתי המשני – 'על במותיך חלל' (פסוק 25) – מרומם מבלי משים את יהונתן, בהשוותו אותו ל'הצבי ישראל' (פסוק 19).
  39. האפוסטרופה מגלגלת את מחויבותו של האני ממנו אל ההיקף. במקום יחס ישיר: A (דוד) – כלפי B (שאול ויהונתן), מופעל גורם שלישי – C, שאין לו נגיעה בהתרחשות (כאן יש פיתוח מיוחד, שתדלני, של הפונקציה הקונאטיבית של הלשון אליבא דיאקובסון). אכן, הגדרתה של פיגורה זו היא: 'הסחה', או 'הטיה'; 'זוהי פיגורה המעניקה חיוניות ומיידיות, אך בה במידה נתונה לשימוש לרעה, ואף לפארודיה'; 'זוהי תחבולה להסיח את הדעת של המאזינים מהבעייה הניצבת בפניהם', אם כי היא משמשת 'גם לשם תיגבור העניין' (ראה apostrophe במילוניהם של פרמינגר ושיפלי). כפל הפנים של פיגורה זו (כמו של כל פיגורה כמעט, כשיש הפרשה בהזדקקות לה) תואם את הערכתנו את הקינה כולה.
  40. על היחס המיוחד בין רטוריקה לכנות, לרבות 'הרטוריקה של הכנות', ראה מ. ברינקר, עד הסימטה הטבריינית, תל-אביב 1990, עמ' 14-13.
  41. מידת האירוניה הפוליטית נתונה להערכתו של כל קורא, ברם לא יהיה זה רחוק מן האמת אם הקינה על שאול ויהונתן תבוצע בדרך שכמופת לה ישמש נאום ההספד של אנטוניוס על קיסר (יוליוס קיסר, ג.2): שם מודגש הפער האירוני בין מה שהמלים אומרות לבין מה שהן מביעות. כל מנהיג פוליטי אמון על כך.
    הנימה האירונית אפשרית על-פי כל קונבנציה שהיא. ייתכן שדוד משתמש בתבניות ובניסוחים מוכרים של ז'אנר הקינה, אבל ממרחק של אלפי שנים קשה לקבוע מהי מידת ההיסט האירוני שנעשה בתוככי הקונבנציה.
  42. הכינוי 'גיבורים מתייחס ארבע פעמים לשאול וליהונתן, מהן שלוש פעמים בפזמון הקינתי ('איך נפלו גיבורים'), ברביעית בציור המפלה ('כי שם נגעל מגן גיבורים') ופעם חמישית ('מדם חללים, מחלב גיבורים') ביחס לשדה הקטל כולו. משמע, כל האזכורים של 'גיבורים' מכוונים בקינה זו לא למנצחים, אלא לאלה שנפלו בקרב (השווה לעיל, הערה 36).
  43. עגנון השתמש בקינה על אבשלום פעמיים: פעם אחת תוך צירופה לקינת יעקב על יוסף ('מעשה העז', אלו ואלו, ירושלים ותל-אביב 1964, עמ' שעה), ופעם שנייה בווריאציה קלה, בקינת אם על בנה ('הנעלם', עיר ומלואה, ירושלים ותל-אביב 1973
ביבליוגרפיה:
כותר: קינת דוד - הרטוריקה של האבל והשכול
מחבר: קומם, אהרן
שם  הספר: דפים למחקר בספרות
עורכי הספר: יניב, שלמה; כגן, צפורה; צורן, גבריאל
תאריך: תשנ"ו
בעלי זכויות : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
הוצאה לאור: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית