עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית



תקציר
על הדינים והמנהגים שביהדות בענייני קבורה ואבלות.



ביהדות: הלוויה, "קריעה", קדיש
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


בעבר נהגו לכַנס מניין סביב מיטתו של יהודי השוכב על עֶרֶש דְוַוי (גוסס), כדי שיאמר וידוי ויקרא את הקריאה "שמע ישראל". הווידוי הוא הודאה בחטאים ובקשת מחילה מן האל ומבני אדם שהגוסס סבור כי פגע בהם. בימינו, כאשר רבים נפטרים בבתי החולים ומצבם אינו מאפשר להם לדבר, לא נוהגים לשאת וידוי.

עם מותו של אדם, מכסים את גופתו ומדליקים נר למראשותיו. הנר מסמל את נצחיוּת הנשמה, על פי הנאמר בתנ"ך:

"נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם [...]" (משלי כ, 27)

סביב גופת המת יושבים כמה אנשים השומרים עליה מפני פגיעה כלשהי.

הטיפול בגופת המת מתבצע בידי אנשי "חֶבְרָה קַדִישָׁא" - ארגון הקיים בישראל ובכל קהילה יהודית בעולם ומטפל בקבורתם של המתים על פי דיני היהדות ומנהגיה, ברכישתם של מקומות קבורה ובתחזוקתם של בתי הקברות. לפני הקבורה רוחצים את גופת המת, ולאחר מכן עוטפים אותה בתַכְרִיכִים, כלומר בבדים לבנים. את הגופה נושאים על אלונקה לבית תפילה קטן בתוך בית הקברות, שָם המשפחה נאספת לתפילה ולפרֵדה מן המת.

היהודים משתדלים לקבור את המת סמוך ככל האפשר לזמן מותו, וזאת בשל האיסור המופיע בתורה על הֲלָנַת המת, כלומר על השארת גופתו ללא קבורה בלילה שלאחַר מותו. עם זאת, לעתים נאלצים לעכב את ההלוויה - למשל, אם מצפים לקרובי משפחה הבאים מארץ אחרת, אם איבריו יִיתָרמוּ להצלת חיי אדם אחר, או אם יש צורך לנתח את גופת המת.

את גופת המת קוברים באדמה כשהיא עטופה בתכריכים, ואִם המשפחה רוצה לקבור אותו בארון - מחררים בארון חורים כדי שיהיה לגופה מגע עם האדמה. אין לחשוף את גופת המת לפני קהל המתאבלים, שכן הדבר נחשב לחילול כבודו.

ההלוויה מתחילה בהתכנסות בשערי בית העלמין. באוזני המשתתפים בהלוויה מושמע הספד - קרוב משפחה או חבר מדבר בשבחו של הנפטר ומביע צער על מותו. מקור המנהג הוא בתיאור אבלו של אברהם על מות שרה אשתו בספר בראשית:

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ:" (בראשית כג, 2)

אחר כך עורך הטקס מבקש בשם כל הנוכחים בהלוויה סליחה מן הנפטר על מעשים רעים שאולי נעשו כלפיו על ידי מישהו מהם. עורך הטקס גם מביע מחילה בשם הנפטר על מעשים רעים שאולי עשה לאחרים, וכן משחרר אותו מן החובות שהיו לו בחייו כלפי כל בני האדם שבסביבתו.

התפילות הנאמרות בהלוויה נפתחות בקטע מתוך המשנה:

"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה:
דַּע מֵאַיִן בָּאת,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן." (אבות ג, משנה א).

לאחר מכן נושא בנו של הנפטר תפילה ששמה "קדיש" (ראו בהמשך). אם אין לנפטר בן, אביו או אחיו אומרים קדיש. כאשר הולכים אחַר מיטת המת אומרים פסוקים מספר תהילים. כאשר טומנים את המת באדמה, מסירים את הטלית העוטפת את גופו וקוברים אותו רק עם התַכְרִיכִים שלגופו. את הבור מכסים בתלולית עפר, ואז החזן אומר את תפילת "אל מלא רחמים":

"אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירים, לְנִשְׁמַת [פלוני /ת בן /בת פלוני /ת] שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמו, בַּעֲבוּר שֶׁאֶתֵּן צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ. בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ. לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ [...]"

בתפילה זאת ישנה פנייה אל אלוהים שיקבל את נשמת הנפטר ויעניק לה חיי נצח.

על פי התפיסה היהודית הדתית, בהלוויה מתחיל תהליך ההיפרדות של הנשמה מן הגוף - הגוף יֵלך ויירקב, ואילו הנשמה תצא ממנו ותמשיך להתקיים.

בהלוויה משתתפים קרובי המת, ידידיו ומכריו, חבריו לעבודה, שכניו ואחרים.

‏‏הידעתם?

מה לכוהן בבית הקברות?
על הכוהנים מוטלות הגבלות שונות הנוגעות למתים. המת נחשב לטמא, ומי שבא במגע עמו פסול מלעסוק בפולחן בבית המקדש. ומכיוון שהכוהנים עסקו בפולחן, נאסר עליהם לבוא במגע עם מתים, ואיסור זה נותר בעֵינוֹ גם לאחר חורבן בית המקדש וביטול הפולחן שהתקיים בו.

לאיסור זה יש יוצאים מן הכלל:

  • כוהן מטפל בקרובים הישירים שלו לצורכי קבורה (אב, אם, אח, אחות לא נשואה, בן, בת, אישה). ומכיוון שקבורתם מוטלת עליו, הרי הם בבחינת "מת מצווה" ביחס אליו (כלומר, מצווה עליו לקבור אותם, ולא להיעזר באדם אחר שיבצע זאת).
  • כוהן ההולך בדרך לבדו ורואה גופת מת חייב לקבור אותו.

"שבעה", "שלושים" ושנה

דיני האבֵלוּת חלים על קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המת - בנים ובנות בגיל מצוות, שאיבדו אב או אם, בן זוג או בת זוג, אח או אחות, בן או בת. נהוג לקרוע קרע בבגדיהם של האבלים כביטוי חיצוני לאבלם. מקורו של מנהג זה בסיפור התנ"כי על יעקב, אשר קרע את בגדו בחושבו שבנו יוסף מת:

"וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:" (בראשית לז, 34)

הזמן החולף מרגע מותו של אדם ועד לקבורתו נקרא "ימי אֲנִינוּת" - ימים של צער גדול. בימים אלה האבֵלים פטורים מקיומן של חלק מן המצוות, שכן עליהם להתמסר לטיפול במת ובקבורתו. כיום תקופה זאת נמשכת לעתים שעות אחדות בלבד, שכן חובה לקבור את הנפטר סמוך למותו.

מכיוון שהאבלים עסוקים בצערם ובקבורת יקירם, קרובי משפחה או שכנים לוקחים על עצמם להכין ולהביא להם ארוחה ראשונה לאחר ההלוויה, הנקראת "סעודת הבראה". (קיימת גם תפיסה עממית האוסרת על האבלים להכין לעצמם ארוחות.) מקובל שארוחת האבלים מורכבת מלחם ומביצה, המסמלת חיים. לאחר הארוחה באים קרובים וחברים לביקורי ניחומים.

תקופת האֵבל, הנמשכת שבעה ימים מיום הקבורה, נקראת "שבעה". בתקופת השבעה האבלים יושבים בביתו של הנפטר או בביתו של אחד מהם. הם יושבים על שרפרפים נמוכים או על הרצפה, אינם מתרחצים, אינם מתגלחים או גוזזים את שערם, אינם עובדים או מבלים ואינם ומקיימים יחסי אישוּת. בקהילות מסוימות נוהגים לכסות את המַראות בבית המת, והסיבה לכך היא שבתקופת ימי האֵבל אין האדם פנוי ליַיפות את עצמו.

האבֵלים מקבלים בימים אלה "מנחמים", כלומר קרובים, ידידים ומכרים הבאים להשתתף בצערם ולעודד אותם. בחוגים שומרי מצוות נוהגים לכַנֵס בבית האבֵלים מניין לצורכי תפילה, משום שהאבֵלים אינם יכולים לצאת לבית הכנסת.

כאשר יוצאים מביתם של אבֵלים, מקובל לומר:

"הַמָּקוֹם (כלומר, אלוהים) יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם."

בשבת אין מתאבלים, ולכן ביום זה מותר לאבֵלים לצאת מביתם, להתרחץ ולנהוג כרגיל. גם לגבי ימי אֵבל החלים בזמן חגים קיימים כללים מיוחדים: אין להתאבל בימי חול המועד, בסוכות ובפסח; ואם התקיימה הקבורה בחול המועד, ימי האֵבל נדחים עד לאחר תום החג.

לאחר שבעת ימי האבל עולים לקברו של המת ועורכים לו אזכרה - טקס ובו נאמרות תפילות. לאזכרה משמעות כפולה: השלמה עם מותו של קרוב המשפחה, וחזרה הדרגתית לחיי השגרה לאחַר ימי האבֵלוּת.

30 יום לאחר הפטירה מניחים על קבר המת מצֵבה - לוח אבן ועליו שֵם הנפטר וציוּן מספר שנות חייו. לעתים חורטים על המצבה סמלים יהודיים כמו מנורה, לוחות הברית או מגן דוד. הנחַת המצֵבה מבוססת על מעשהו של יעקב לאחַר מות אשתו רחל:

"וַיַּצֵּב יעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:" (בראשית לה, 20)

על המצֵבה כותבים את הברכה תנצב"ה: "תְּהֵא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים." כלומר, הלוואי שיזכה לתחיית המתים. הנחת המצבה מסמלת את ההיפרדות השלֵמה של הנשמה מן הגוף.

ביטויי האבֵלוּת נמשכים שנה נוספת: בשלושים הימים הראשונים שלאחר תום ימי האֵבל, האבֵלים אינם מתגלחים ואינם מסתפרים, אינם מבקרים במקומות בילוי ואינם משתתפים במסיבות. אם האֵבל הוא על הורה, יש הממשיכים ב- 11 החודשים הנותרים להימנע מביקור במקומות בילוי. במשפחות שומרות מצוות אומר בנו של הנפטר, קרוב אחר שלו או אחד מידידיו, תפילת קדיש מדי יום לזכרו במשך עשרה חודשים נוספים.

לאחר שנה עורכים לנפטר אזכרה. בני משפחתו של הנפטר מבקרים בקברו. בנו (או קרוב אחר שלו) אומר את תפילת הקדיש. בבית האבֵלים מדליקים לזכרו של המת "נר נשמה" - נר הדולק במשך 24 שעות. להבת הנר מסמלת את נשמתו של המת. בקרב שומרי המצוות נהוג שבנו של הנפטר עולה לתורה בשבת הסמוכה ליום השנה למותו.

ביום הכיפורים, בשמיני עצרת (בסוף חג הסוכות), ביום האחרון של פסח ובשבועות, וכן ביום הזיכרון של הנפטר, קרובי המשפחה של המת מתפללים בבית הכנסת תפילה ששמה "יזכור", ובה הם מבקשים מהאל שיזכור את נשמת יקירם ויכלול אותה בין אלה שיקומו בתחיית המתים. גם בימים אלה מדליקים נרות נשמה.

תפילת הקדיש

התפילה הקרויה "קדיש" אינה קשורה רק לאֵבל. כל תוכנה שבח ותהילה לאל ולגדולתו, והיא נאמרת על ידי ציבור המתפללים בבית הכנסת בשלוש התפילות היומיות.

תפילת הקדיש נאמרת בארמית, שכן זו הייתה שפת הדיבור בתקופת התלמוד. אלה הן שורותיה הראשונות של התפילה, ומולן התרגום לעברית:

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵהּ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ, בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָריב, וְאִמְרוּ אָמֵן.

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבֹרַךְ לְעָלָם וּלְעַלְמֵי עַלְמַיָּא.

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּחַ וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּריךְ הוּא, לְעֵלָּא מִן כָּל -בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן."

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, בָּעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא כִּרְצוֹנוֹ, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתוֹ, וְיַצְמִיחַ יְשׁוּעָתוֹ, וִיקָרֵב מְשִׁיחוֹ, בְּחַיֵּיכֶם וּבִימֵיכֶם וּבְחַיַּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה וּבִזְמַן קָרוֹב, וְאִמְרוּ: אָמֵן.

יְהִי שְׁמוֹ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

יִתְבָּרֵךְ וְיִשְׁתַּבַּחַ וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלֵּל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְמַעְלָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת וְהַשִּׁירוֹת, הַתִּשְׁבָּחוֹת וְהַנֶּחָמוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת בָּעוֹלָם, וְאִמְרוּ: אָמֵן.

כשאומרים את התפילה לזכרו של נפטר, מוסיפים לה את שתי השורות הבאות:

"יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ: אָמֵן.

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ: אָמֵן."

יְהִי שָׁלוֹם רַב מִן הַשָּׁמַיִם וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ: אָמֵן.

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ:אָמֵן.

קרובי משפחתו של המת הם האומרים עליו את תפילת הקדיש. בזרם האורתודוקסי התפילה נאמרת רק על ידי הגברים, ואילו בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי היא נאמרת גם על ידי נשים. יש המאמינים שאמירת הקדיש מטהרת את נשמת המת לפני כניסתה לעולם הבא. אמירת הקדיש מסמלת הן את הצער על אובדן הנפטר והן את ההשלמה עם מותו, ומשמעותה היא שיש להלל את האל למרות הצער ותחושת האובדן.

‏‏הידעתם?

בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי ביהדות, וגם בקרב היהודים החילוניים, משלבים בטקס האזכרה המסורתי קטעים מן הספרות והשירה המודרנית.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

אבלות : מבוא
ביהדות: הלוויה, "קריעה", קדיש (פריט זה)
בנצרות: "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח"
באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב"



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ביהדות: הלוויה, "קריעה", קדיש
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית