עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > איסלאם
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
על טקסי המוות והקבורה, ומנהגי האבלות באסלאם.



באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


השַׁרִיעַה אינה מחייבת לערוך טקסים כלשהם לגוסס. ועם זאת, יש הנוהגים לקרוא באוזניו פסוקים מן הקֻראַן או לבקש ממנו לומר את שתי העדויות: "אני מעיד שאין אל מלבד אַלְלַה, ואני מעיד כי מֻחַמַד הוא שליח אַלְלַה" (מתוך: אלגַ'אמִע אלצַחִיח מאת אלבֻּחַ'ארִי).

בעבר היה נהוג להכריז על מות אדם ברמקול של המסגד המקומי ולהשמיע פסוקי קֻראַן, כדי לקרוא למכריו לבוא ולהשתתף בהלוויה. חלק מהיישובים המוסלמיים בישראל פסקו ממנהג זה, המעורר חרדה בלב השומעים, ובמקום זאת הם נוהגים להודיע על ההלוויה באמצעים בני זמננו (הטלפון, לדוגמה).

קרובי המת משתדלים להודיע על ההלוויה לאנשים רבים, שכן מקובל שהלוויה גדולה מכבדת את הנפטר. לעתים משתתפים בהלוויה אפילו בניהן של משפחות הנמצאות בסכסוך עם המשפחה האבֵלה, והשתתפותם בה היא לעתים פתח לסיום הסכסוך.

האִסְלַאם מחייב למהר ככל האפשר ולקבור את הנפטר. אם האדם נפטר בארץ מגוריו, קוברים אותו שם; אם נפטר במהלך קיום מצוַות החַג', ייקבר במַכַּה.

עם מותו של אדם, עוצמים את עיניו. אחר כך איש דת מטהר את גופתו, על פי כללים מסוימים, ומבשֵׂם אותה בקטורת. כשהנפטר הוא גבר, האִמַאם רוחץ את גופתו בעזרת בני משפחה; אם הנפטרת היא אישה, ירחצו את גופתה נשים בנות משפחתה או נשים העוסקות בטהרת המת כמעשה של חסד.

כשהנפטר הוא גבר, לאחר הטהרה עוטפים את גופתו בשלוש יריעות בד לבנות, זכר לכך שהנביא נכרך בשלוש יריעות בד לאחר מותו. כשאישה נפטרת, עוטפים את גופתה בחמש יריעות בד, מטעמי צניעוּת.

גופת המת נישאת אל בית הקברות, לעתים בתוך ארון עץ, בידי קרובים ומכרים המשתתפים במסע ההלוויה. לעתים הם מתחלפים ביניהם בדרך, כי נשיאת גופת המת נחשבת לעשיית חסד. במסע ההלוויה משתתפים גברים בלבד - הנשים נשארות בבית הנפטר או הנפטרת.

עוד לפני מסע ההלוויה הולכים בני משפחה אל בית הקברות וחופרים חלקת קבר עבור הנפטר.כשמגיע מסע ההלוויה אל בית הקברות, מניחים את הארון ובו גופת המת על פני האדמה. המשתתפים במסע ההלוויה מַפְנִים את פניהם לעבר מכה ומתפללים את תפילת האשכבה.

התפילה מתנהלת כך: האִמאם אומר "אַלְלַהֻ אַכְּבַּר" - אלוהים הוא הגדול ביותר - ארבע פעמים. לאחר הפעם הראשונה הוא קורא את סוּרת אלפַאתִחַה (הנאמרת בכל אחת מחמש התפילות היומיות), ומוסיף:

"אני מבקש מאלוהים מחסה מפני השטן הארור."

מקור הבקשה הוא באמונה שהשטן שמח על מותו של מוסלמי מאמין, ולכן יש לגרש אותו מקירבת המת.

לאחר הפעם השנייה של אמירת "אַלְלַהֻ אַכְּבַּר", האִמאם נושא ברכה לנביא מֻחמד:

"אלוהים, התפלל על מֻחמד ועל משפחת מֻחמד כפי שנָשאת תפילה על אברהם ומשפחת אברהם. אכן אתה הראוי לשבח והראוי לפאר. אלוהים, בּרך את מֻחמד ואת משפחתו של מֻחמד כפי שבירכת את אברהם ואת משפחתו של אברהם. אכן אתה הראוי לשבח והראוי לפאר."

לאחר אמירת "אַלְלַהֻ אַכְּבַּר" בפעם הרביעית, האִמַאם פונה לימינו ואומר:

"שלום עליכם [המלאכים] ורחמי אללה וברכותיו."

יִיחוּדה של תפילת האשכבה הוא שאין בה השתחוויות, כנהוג בשאר התפילות באִסלַאם. התפילה נישאת כולה בעמידה.

לאחר סיום תפילת האשכבה מורידים את המת לקברו, מושיבים אותו על צד ימין, מכוונים את פניו לעבר העיר מַכַּה ומכסים אותו בעפר. ההשתתפות בכיסוי הגופה נחשבת למעשה של חסד. לאחר סיום הקבורה יש לדאוג לכך שהקבר יוּגְבּה במקצת מעל פני האדמה, כדי שלא ידרכו עליו בטעות. על הקבר מניחים שתי אבנים, המסמנות את מקומו.

באִסלַאם קיימת אמונה ששני מלאכים באים אל האדם מיד לאחַר קבורתו ושואלים אותו כמה שאלות: מיהו ריבונך? מהי דתך? מהו הספר שלך? ומי הוא הנביא שלך? אם האדם הוא מוסלמי מאמין, ידע לענות את התשובות: "ריבוני הוא אַלְלַה, דתי היא האִסלַאם, ספרי - הקֻראַן, ונביאי - מֻחמַד."

על בסיס אמונה זאת נוצר טקס הנקרא תַלְקֵין, המתקיים לאחַר הקבורה. האִמַאם מבקש מכל הנוכחים לשבת, ואז הוא נותן למת את התשובות לשאלות שהמלאכים עתידים להציג לו. אחר כך מבקש האִמַאם מאלוהים לסלוח למת על חטאיו ולהכניסו לגן העדן. הטקס מסתיים באמירה נוספת של סוּרַת אלפַאתִחַה.

לעתים האִמַאם קורא גם תפילת אשכבה:

"הוי אלוהים, סלח לחיים ולמתים שלנו, לנוכחים ולנעדרים מאיתנו, לצעירים ולמבוגרים שבתוכנו, לזכרים ולנקבות. הוי אלוהים, את מי שתבחר להחיות, החיה אותו כמוסלמי, ואת מי שתבחר להמית, המת אותו כמאמין, הוי אלוהים, אל תמנע מאיתנו את הגמול שנקבל בזכותו (בזכות קיום טקסי האבלות שאנו מצווים בהם), ואל תַתְעה אותנו לאחר מותו."

במשך שלושה ימים לאחר קבורת אדם, מתקיים אֵבל. בימים אלה על בני משפחתו הקרובה של המת להימנע מעבודה ומהנאות. הם מתכנסים בביתו, קוראים מן הקֻראַן ומקבלים קרובים ומכרים שבאים לנחם אותם. מטרת הניחומים היא להקל על משפחת המת ולסייע לה להתמודד עם האובדן. כשנכנס מנחם לבית אבֵלים, הוא משמיע בקשות בנוסח:

"מי יתן ואלוהים ירחם עליו ויכניסו לגן עדן."

בבית האבֵלים מגישים למנחמים קפה מר ותמרים.

בתום שלושת ימי האבל קוראים את הקֻראַן מתחילתו ועד סופו. הגמול האלוהי שניתן עבור הקריאה מוקדש למת, כלומר אמוּר לעמוד לזכותו ביום הדין. נהוג שקרובי הנפטר ומכריו מחלקים ביניהם את הקריאה, בו זמנית. כל משתתף קורא בשקט את הקטע שלו.

במקרה של אישה שבעלה נפטר, תקופת האֵבל נמשכת 4 חודשים ו- 10 ימים והיא קרויה אלעֵדַה, כלומר "הַמְתָנָה". האישה ממתינה לראות אִם היא בהיריון. אם כן - אסור לה להתחתן עם גבר אחר עד לאחר שהיא יולדת. ואם אינה בהיריון - היא רשאית להינשא כבר בתום תקופה זו.

השַׁרִיעַה אוסרת על החצנת הצער והכאב במריטת שערות ובקריעת בגדים. היא גם מסתייגת מהגזמה בציון מעלותיו של המת, בנוסח עתיק שנשמר מאז התקופה הקדם-אִסלַאמית, המייחס למת את הדאגה לכל מחסורם של בני משפחתו. האִסלַאם רואה בכך התרסה כלפי אלוהים, שעל פי האמונה הוא האחראי לסיפוק צורכיהם של בני האדם. למרות זאת נפוצים ביטויי אֵבל מוחצנים, כמו בכי בקול רם, קריעת הבגדים ומריטת השיער. מוסלמים רבים ממשיכים לקיים מנהגים עתיקים, כגון השמעת אמירות המבטאות את גודל האובדן ונשיאת קינות (על ידי הנשים).

השַׁרִיעַה מתירה ביקורים של קרובי המת בקברו ושם - קריאה בקֻראן לשֵם עילוי נשמתו. היא שוללת ביקור בבתי קברות לשֵם שיתוף סמלי של המת בחיי היומיום של קרוביו החיים, או כדי לבקש את עצתו ואת עזרתו בפתרון בעיותיהם של קרוביו החיים.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

אבלות : מבוא
ביהדות: הלוויה, "קריעה", קדיש
בנצרות: "בתקווה ובביטחון בתחייה אל חיי נצח"
באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב" (פריט זה)



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: באִסלאם: "וכך ימלא זמנכם הקצוב"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית