בשנת 1978 יצרה האמנית רחל גלעדי קבוצת צילומים של נשים ואבנים. בצילום זה דמות האשה מצויה בסביבה פשוטה ויומיומית, סביבה מעשה ידי אדם (המרצפות אופייניות לבתים רבים), ולא בסביבה של נוף וטבע. בתוך אותו מקום יומיומי ופשוט נמצאת אשה המוקפת במעגל אבנים, שתי אבנים גדולות מכסות את עיניה, והיא מצמידה אבנים ללחייה. לתוך חלל יומיומי זה חודרים אלמנטים שהקשר בינם לבין המקום מהווה תעלומה.
האבנים קשורות לטבע, לכוח ראשוני, והאופן שבו הן מקיפות את הדמות מזכיר ריטואל, טקס פגאני עתיק. בנוסף לפגאניות ולטקסיות, ישנה נוכחות אלימה בצילום. אנו יכולים לחוש כמעט את כובדן של האבנים על העיניים, דבר הממחיש את חסימת האפשרות של הדמות לראות ולדעת. האם יש כאן רצון לומר משהו על החברה שחוסמת אפשרויות כאלה מהאישה או מכל אינדיבידואל? הדמות פגיעה וחשופה לפנינו, אך היא פעילה ואוחזת באבנים. אולי הדמות מסרסת ומגבילה את עצמה, לאחר שהיא הפנימה ערכים של החברה המדכאת? ואולי דמות זו מסמלת את החברה כולה?
כותרת היצירה, "הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם", לקוחה מספר ישעיהו, פרק נ"ז. בפרק זה ישנה תוכחה כנגד עבודה זרה, המכילה בתוכה את תיאור הפולחן. העבודה הזרה המתוארת כוללת הקרבת ילדים, מעשה שהיום אנו רואים אותו כבלתי מוסרי ואלים. המילים "העל אלה אנחם" שואלות באופן רטורי האם ניתן לסלוח על מעשים כאלו. חלוקי הנחל המוזכרים בפסוק ו' מייצגים את הבחירה לראות בחלוקי הנחל סוגים של אלילות. ההקשר המקראי מעניק לאבנים קונוטציות פגאניות, שמתאימות לסידורן כמעגל סביב הדמות, וכן קונוטציות של אלימות.
האישה ביצירה זו אינה אישה ספציפית - לבושה אינו מהווה סממן לשיוכה לקבוצה זו או אחרת, ואין בו גם להעיד על אופייה או טעמה. מאידך, היא ממוקמת בבית שנראה שייך לכאן ועכשיו. לכן, ניתן לראות אותה כמייצגת את דמות האישה ומצבה בתקופתנו, או כמייצגת את מצבו של כל אדם בתקופתנו. למרות שהטקסט המקראי לא מתייחס בהכרח לאלימות כנגד נשים, בצילום האבנים מקיפות את האשה ופוגמות בגופה, מסתירות חלקים ממנה, מונעות ממנה פעולות מסוימות (כאן האשה לא יכולה לראות. בצילום אחר פיה מלא אבנים, והיא אינה יכולה לדבר). ניתן לפרש את היצירה כמתייחסת למגבלות שמטילה החברה על האשה או על כל פרט, לאלימות חברתית (או פיזית) מדכאת, אלימות המתקשרת לטקסים פגאניים ותפיסות עתיקות.