עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחן
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
על התפילות, הברכות והטקסים של היהדות הקשורים בלידה.



ביהדות: "הוא יברך את האישה היולדת"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


בואו של תינוק לעולם נחשב בשלוש הדתות לשמחה, שכן הלידה מעידה על פּוריוּת ומסמלת המשכיוּת. תפיסה זאת באה לידי ביטוי בתפילות, בברכות ובטקסים.

א. ביהדות: "הוא יברך את האישה היולדת"

לאחר הולדתו של תינוק או תינוקת מתכבד האב בעלייה לתורה בשבת. כן נאמרת ברכה לבריאות האם והתינוק או התינוקת, והשורות הפותחות אותה הן:

"מִי שֶׁבּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת [וכאן מציינים את שם האם] וְאֶת בִּתָּהּ שֶׁנּוֹלְדָה לָהּ לְמַזָּל טוֹב, וְיִקָּרֵא שְׁמָהּ בְּיִשְׂרָאֵל [וכאן מציינים את שם התינוקת] [...]"

אם נולד בן, אומרים את אותן שתי שורות הפותחות את הברכה,אך לא מציינים את שם התינוק (שכן שמו של הבן הזכר מוכרז בטקס המילה), ומוסיפים:

"וְאֶת בְּנָהּ שֶׁנּוֹלַד לָהּ לְמַזָּל טוֹב, [...]. בִּשְׂכַר זֶה יִזְכּוּ אָבִיו וְאִמּוֹ לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ [...]"

בחלק מהקהילות היולדת אומרת את "בִּרְכַּת הגוֹמֵל" - בִּרכַּת הוֹדָיה שאדם מברך לאחר שניצל מסכנה - על כך שהלידה עברה בשלום. ואז עונה לה הקהל:

"אָמֵן. מִי שֶׁגְּמָלֵךְ טוֹב, הוּא יִגְמְלֵךְ כָּל טוֹב, סֶלָה."

המילה: "בן שמונת ימים יִמוֹל"

שמונה ימים לאחר הולדת הבן נערך טקס ברית המילה: הסרתה של שכבת עור הקרויה "עוֹרְלָה" מאיבר המין של הרך הנולד. המצווה לָמוּל את הבן שנולד מופיעה בספר בראשית:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר:" (בראשית י"ז, 14- 9)

מכיוון שמצוַות המילה הוטלה לראשונה על אברהם אבינו, הנחשב לאבי האומה, מכנים אותה בשם "כניסה בבריתו של אברהם אבינו".

עריכת המילה היא מתן סימן בגופו של הבן הזכר, סימן המבטא את הברית הנצחית בין האל לבין כל בן זכר מבני ישראל. המילה מסמלת גם את הצטרפותו של הרך הנולד לעם ישראל. המצווה לָמוּל את הבן שנולד מוטלת על אביו. אם מת האב או נעדר - הקהילה אחראית למילתו.

על חשיבותה של מצוַות המילה ניתן לעמוד על פי דברי החכמים המופיעים בתלמוד:

"גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו."

התלמוד מדגיש את השלֵמוּת שהנימול מגיע אליה דווקא בעקבות הסרת העוֹרְלָה מגופו. "גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל" (תוספתא, נדרים ב, ו). כלומר, קיום מצוַות המילה מעניקה ליהודי שלמוּת מן הבחינה הדתית.

חשוב לציין, עם זאת, שגם אם לא נימוֹל - התינוק נחשב ליהודי, ובבגרותו יהיה חייב לקיים כמעט את כל המצוות.

בתורה כתוב: "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים:" (בראשית כא, 4) לפיכך נקבע כי המילה תיעשה ביום השמיני לאחר הלידה.

מצווה לבצע את המילה אף בשבת וביום הכיפורים,אך אם התינוק אינו בריא מותר לדחותה. בתורה כתוב: "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית, יז 12). לכן משתדלים לבצע את המילה בשעות היום, כלומר לפני רדת החשכה. בטקס גם מכריזים על שמו של התינוק.

את המילה עורך מוֹהֵל - אדם שלמד את הכללים ההלכתיים והרפואיים הכרוכים בביצועה. (על תפקיד המוהל ראו בספר "אל אחד ושלוש דתות", עמ ' 108).

את ברית המילה יש לערוך במניין, אך גם אם אין מניין מקיימים את מצוות המילה בעיתה. כאשר מכניסים את התינוק לאולם - נהוג לקום, כנאמר: "וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית" (מלכים ב כג, 3), ואז הכול מברכים בקול רם: "ברוך הבא."

בשל חשיבותה של מצוַות המילה נהוג לשתף בה את הקרוּאים. הכיבוד הראשון ניתן לעתים לזוג צעיר העומד להינשא. הכלה המיועדת מקבלת את התינוק מאמו והיא נכנסת עמו למקום שבו ייערך הטקס. נשיאת התינוק מבטאת את התקווה שלאחר נישואיה תזכה אף היא בבן. הכבוד הגדול ביותר נופל בחלקו של הסנדק - אדם הנחשב לשותף בגידול הילד ובחינוכו וקיבל עליו אחריות למקרה שהוריו ימותו לפני שיגיע לבגרות. בעת ביצוע המילה, הסנדק מחזיק את התינוק על ברכיו.

בטקס ברית המילה קיים מנהג להעמיד כיסא מפואר לאליהו הנביא, הנחשב לפי המסורת לנוכֵח בכל ברית ולשומרם של הנימולים. מקור המנהג הוא במדרש המספר כי אלוהים הטיל על אליהו את התפקיד לבקר כל תינוק שנימול. יסודו של המדרש בדברים שאמר אליהו לאלוהים במהלך מאבקו בפולחן האלילים בממלכת ישראל:

"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קֵנֵּאתִי לַה ' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:" (מלכים א יט, 14).

בתנ"ך לא מופיעה תשובת האל, אבל על פי ספרות המדרש ענה אלוהים לאליהו שעליו (על אליהו) לוודא שבני ישראל לא יפֵרו לעולם את בריתם עמו (עם אלוהים), ולכן תפקידו לבקר כל תינוק שיִיוולֵד במהלך הדורות ולוודא שהוא מוכנס בבריתו של אברהם אבינו. והמדרש מוסיף:

"חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" ( פרקי דרבי אליעזר -"חורב", פרק כ"ח)

על פי מדרש זה נוצר עוד כיבוד הניתן במהלך טקס המילה לאחד האורחים - הנחַת התינוק על "כיסא אליהו", ככתוב: "מכאן התקינו חכמים לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית" (שם, שם).

‏‏הידעתם?

מצוַות המילה בחברה היהודית בימינו
בין המצוות שהיהודי חייב בהן, נראה שמצוַות המילה נשמרת ומקוּיֶמת יותר מכל מצווה אחרת. ולא רק שומרי המצוות אלא גם רוב היהודים החילוניים מקיימים מצווה זאת.

כיום נשמעים בחברה היהודית קולות מעטים המתנגדים לקיום המילה וטוענים כי אין לבצע פעולה ניתוחית, שמטבעה כרוכה בסיכון מסוים, אם אין לה סיבה רפואית. מאידך גיסא יש עדויות לכך שגברים נימולים, יהודים ומוסלמים, חשופים פחות למחלת הסרטן באיבר המין. לכן מקובלת כיום המילה מסיבות רפואיות גם בקרב חלק מהגברים הנוצרים בארצות המערב.

פדיון הבן

טקס נוסף הנערך לבן הראשון הנולד לאמו הוא פדיון הבן. על פי התורה נצטווּ בני ישראל ליַעֵד כל בן בכור לעיסוק בעבודת האל. בכך היו אמורים להודות לאֵל על כך שהציל את בניהם בעת שהמיט מכת בכורות על מצרַים.

ואולם, מאחַר שרוב בני ישראל שהלכו במדבר חטאו והשתתפו בבניית עגל הזהב בזמן שהותו של משה על הר סיני, פסל האל את בניהם מעיסוק בפולחן. רק בני שבט לוי,שלא השתתפו בבניית העגל, נבחרו לעסוק בפולחן ככוהנים וכלוויים. על שאר בני ישראל ציווה האל לפדות את בניהם, כלומר לשלם תמורת שחרור בניהם הבכורים מהחובה להקדיש עצמם לעבודת האל. הלוויים והכוהנים אינם חייבים לפדות את בניהם.

טקס פדיון הבן נערך לכל בן בכור לאמו. על אביו לפדות אותו בהגיעו לגיל חודש, באמצעות מתן חמישה שקלי כסף לכוהן. (חשוב להדגיש כי בתקופת המקרא היה זה סכום ניכר, הגבוה בהרבה מערכם של 5 שקלים בימינו!) מצווה זאת נוהגים לקיים בטקס חגיגי, שנלוֵוית אליו סעודת מצווה. במהלך הטקס האב אומר לכוהן:

"חָפֵץ אֲנִי לִפְדּוֹת אֶת בְּנִי, וְהֵא לְךָ דְּמֵי פִדְיוֹנוֹ שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי מִן הַתּוֹרָה."

הטקס מתקיים רק בימי חול, מכיוון שבשבת אסורה העברת כספים. טקס זה מקובל כיום בעיקר בקרב שומרי המצוות.

במאות הראשונות לספירה התקיים מנהג של נטיעת עצים לכבוד הולדת תינוק: עץ ארז לבֵּן, ועץ אורן לבת. כאשר הגיעו התינוקות לבגרות ונישאו, נהגו לגזום מעצים אלה ענפים ולהרכיב עליהם את החוּפּה (כלומר, את יריעת הבד שתחתיה נערך טקס הנישואין).

טקס "זֶבֶד הבת"

החברה היהודית המסורתית טיפחה את הציפייה ללידת בנים, ולידת בנות עוררה שמחה פחותה ולעתים אף אכזבה. אבות לבנות זכו לנחמה שהולדת הבת תביא בעתיד ללידת בנים, וכך נאמר בתלמוד הבבלי:

"בת תחִלה סימן יפה לבנים." (בבא בתרא, קמא, עמ' א)

שינויים במעמד הנשים בעולם ובציבור היהודי הביאו להתייחסות שוויונית יותר ללידת הבנות ולשאיפה להעניק ללידתן משמעות, בדומה למשמעות המוּקנֵית בהלכה ובמסורת ללידתם של בנים. לציוּן לידתן של הבנות נוצרו טקסים שונים - חלקם התקבלו על חוגים נרחבים, וחלקם נהוגים בקהילות מצומצמות.

טקס זֶבֶד הבת נוצר בראשית העת החדשה, והוא מקובל בעיקר בציבור הספרדי. "זֶבֶד", משמעותו מתנה, ובטקס קוראים לתינוקת החדשה בשם ומודים לאל על המתנה שהעניק להורים החדשים. הטקס נערך בבית הכנסת או בבית ההורים, באחד הימים הראשונים לחיי התינוקת. במהלכו נאמרים פסוקים משיר השירים, ובתוכם:

"הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:" (שיר השירים ב, 14)

כמו כן אומרים ברכה מיוחדת לקריאתה של התינוקת בשם, ונאמר מזמור תהילים קכ"ח, העוסק בברכה שהצאצאים מביאים עימם:

"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ:" (תהילים קכ"ח, 3)

טקס זבד הבת לובש כיום אופי של אירוע שמחה, הנערך לעתים באולם אירועים ומוּכּר גם בשם "בְּרִיתָה" (בלשון הדיבור נהוגים גם שמות אחרים, כמו "שמחת בת", "סעודת הודיה" או "מסיבת"). הטקס כולל סעודה והבאת מתנות, בדומה לטקס ברית המילה, ולעתים נכללים בו ברכות, קטעי שירה ונאומים.

‏‏הידעתם?

הגנה על שלום התינוק במסורת
לפני המאה העשרים, שבה הבטיחה הרפואה המודרנית את חייהם ואת בריאותם של רוב התינוקות, היו התינוקות פגיעים ביותר ורבים מהם חלו ומתו עוד בינקותם. החרדה לשלומם של התינוקות הביאה להתפתחותם של מנהגים עממיים רבים, שנועדו להגן עליהם.

אחד המנהגים הנפוצים היה להשגיח על התינוק בלילה שלפני מילתו, כדי לשמור עליו מפני מלאכים רעים, שדים ושֵדות. זאת מתוך חשש שבלילה זה הוא פגיע ביותר.

מנהג אחר היה לתלות קְמֵעוֹת מעל למיטת התינוק, כדי לשמור עליו ממזיקים ולהביא מזל טוב לו ולמשפחתו. על קמעות כאלה כתובים לעתים פסוקים מכתבי הקודש, שמות האלוהים, שמות נביאים או צדיקים. לעתים משותפים קמעות אלה לבני דתות שונות החיים באותו אזור גאוגרפי.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

ביהדות: "הוא יברך את האישה היולדת" (פריט זה)
בנצרות: "ברוך פרי בטנך"
באִסלאם: "שיגדל באושר ובעושר תחת כנפיך"



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ביהדות: "הוא יברך את האישה היולדת"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית