גלעדי כתבה על היצירה: "בתערוכה זו אני מתעסקת בעבודות המוגדרות כפרפורמנס והפנינג, ומתעדת אותן. העבודה הסופית: צילום." גלעדי מתייחסת לצילום כאל יצירה בפני עצמה, ותיאור היצירה כאן יתייחס אליו כך, מבלי לעסוק באירוע שקדם לו, שבוצע ללא קהל. (זו רק אפשרות אחת להתייחס ליצירה).
על חוף הים עומדת דמות, עטופה באריג גס שניתן לנחש שמגעו אינו נעים. הדמות מוסתרת על ידי האריג, והיא משמשת באותו תפקיד בו משמש הקרש שאוחז באריג מצדו השני. האפשרויות הטמונות במרחבי הים הפתוח והאינסופי אינן ניתנות לדמות זו, שהרי היא כלואה בתוך הבד, ונראית נעוצה כמו מוט באדמה. בנוסף לתקיעות ולקיבעון שנכפו על הדמות, או שהיא גזרה על עצמה, היא מצויה בתוך שקט, שמודגש על ידי הקווים האנכיים של הדמות והמוט והקו האופקי של הבד שיש בו רק מעט תנועה בחלקו העליון המעט אלכסוני וגלי. השקט הזה, יותר מאשר רומז לשלווה, יוצר תחושה של מתח ושל בדידות. מצב זה של בדידות, קיבעון, תקיעות, וחוסר יכולת לשנות את המצב אינו שייך לדמות מסוימת, שהרי דמות זו מהווה רק צללית, ואין אנו רואים את תווי פניה. לכן, ניתן לומר שמצבה של הדמות בא לומר לנו משהו על מצבו הקיומי של האדם או של קבוצת אנשים. החופש והמרחב שהדמות לא יכולה ליהנות מהם, חסומים גם בפנינו, הצופים. האריג האופקי מזכיר בצורתו את קו האופק ומרחבי הים, אשר גם נחשפים בפנינו בשל שקיפותו החלקית; אך בו זמנית הוא חוסם כחיץ את הגישה שלנו לאותו מרחב.
שם היצירה לקוח מספר ישעיהו, פרק א', שבו מתוארת נבואת תוכחה של ישעיהו אל העם. כחלק מהנבואה, המתארת את מצבו הקשה של עם ישראל ומצב של חורבן, מתאר ישעיהו את בדידותה של ירושלים (בת ציון): וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה (פס' ח'). גם העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך שבתקופת ישעיהו חרבה כמעט כל ממלכת יהודה בעקבות מסע סנחריב, וירושלים נותרה לבדה.
כמו בדידותה של ירושלים, כך הדמות בצילום נראית בודדה. כמו המלכוד שבו מצויה עיר נצורה שאויב צר עליה, כך הדמות בצילום נמצאת במלכוד, בין אם כוחות חיצוניים מאלצים אותה להיות במצב זה, ובין אם היא הביאה את עצמה למצב זה. (ואולי זה שיתוף פעולה בין החברה לבין היחיד). הקשר בין הצילום לבין הכותרת מצביע על הקבלה בין גורלה של ירושלים בנבואה לבין מצבו הקיומי של האדם בעולמנו.
