הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות חזותיות > קולנוע
גליליאו צעיר בע"מ


תקציר
כדי לצפות היום בסרט לא צריך להתאמץ במיוחד - רק לקנות כרטיס, לשבת בכסא ולצפות. אולם, בכדי להמציא את הקולנוע היה צורך בהרבה גִּילּוּיִים וְהַמְצָאוֹת. על כל ההמצאות שעשו את הקולנוע לאפשרי.



חיים בסרט
מחבר: אייל שיפמן


כשאנחנו יושבים בבית הקולנוע, וצופים בסרט, ברור לנו שֶׁהַחַיְזָר המופיע בו לא יפרוץ לפתע מן המסך ויתחיל לרדוף אחרינו. תתפלאו, אך לפני שנים לא רבות, כשהמצאת הקולנוע היתה עדיין בְּחִיתּוּלֶיהָ – רבים פחדו מהתמונות שנעו על המסך הגדול. כל מה שרציתם לדעת על הקולנוע

אנחנו יושבים בָּאוּלָם, בחשיכה, עינינו מְמוקָּדוֹת בתמונות הַנָּעוֹת על המסך הַמּוּאָר, אוזְנֵינוּ קְרוּיוֹת לצלילים המושמעים ממערכת הרמקולים שֶׁסְּבִיבֵנוּ. כולנו מכירים את חֲוויַת הַצְּפִיָּה בסרט בבית הקולנוע. אולם, את החוויה הנהדרת הזו חוֹוִים בני האדם במשך מעט יותר ממאה שנים בסך הכל.

כדי לצפות היום בסרט לא צריך להתאמץ במיוחד - רק לקנות כרטיס, לשבת בכסא ולצפות. אולם, בכדי להמציא את הקולנוע היה צורך בהרבה גִּילּוּיִים וְהַמְצָאוֹת.

מופע שֵׁדִים וְרוּחוֹת

הישיבה בחדר חשוך והצפייה בתמונות שֶׁמּוקְרָנוֹת על גבי הקיר היתה חוויה קְדוּמָה הרבה יותר מסרט הקולנוע.

במשך מאות שנים אנשים נהגו לְהִתְבַּדֵּר באמצעות המצאה פשוטה שֶׁכּונְּתָה: "פנס קסם". בשנת 1671 הַמַּשְׂכִּיל הַגֶּרְמָנִי אַתְ'נַיוֹס קִירְשֶּׁר הקרין באמצעות מנורת שמן תמונות שצוירו על גבי זכוכית. מַקְרֵן הַשְּׁקָפִים, כמו זה שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ אתכם בבית הספר, אינו שונה בהרבה.

בשנת 1790 הָאוֹפְּטִיקַאי הַבֶּלְגִּי אַטיְןְ גַסְפֶּר רוֹבּרַטְסוֹן פיתח את "פָנְטָסְמְגוֹרְיָה" - מופע רוחות ושֵׁדִים שנועד להפחיד את הקהל. באמצעות תמונות "פנס קסם" שנעו על גבי גלגלים ראה הקהל המבוהל רוחות ושֵׁדִים המשנים את צוּרָתָם. מַקְרֵן שְׁקוּפִיּוֹת בֶּן יָמֵינוּ, בעל מַחְסָנִית שְׁקוּפִיּוֹת, פועל לפי עקרון דומה. הקהל כיום, שראה כבר כל כך הרבה סרטים מפחידים, היה ככל הנראה מְפַהֵק משעמום מול מופע השֵׁדִים של רוֹבּרַטְסוֹן שהפחיד כל כך את בְּנֵי תְּקוּפָתוֹ.

יוצרים תמונה

אבל, כדי לצלם סרט, אנו הרי זקוקים, קודם כל, לְמַצְלֵמָה. ובכן, את הפרק הראשון בסיפור הגילויים שהביאו להמצאת המַצְלֵמָה אפשר להתחיל בשנת 500 לִפְנֵי הַסְּפִירָה לערך. הַפִילוֹסוֹף הַסִּינִי מוֹ טִי חקר את התופעה המרתקת הזו: בחדר חשוך, שבאחד מקירותיו יצר חֲרִיר קטן, גילה כי ניתן לראות תמונה של העולם החיצון הַמּוקְרֶנֶת במהופך על הקיר הַנֶּגְדִּי. כ-150 שנה מאוחר יותר (ובלי שהשניים ידעו אחד על השני) סיפר הפילוסוף והמדען היווני אריסטו כיצד צפה בליקוי חמה שהוקרן דרך חור קטן במסננת.

אולם, את המעבר מתופעה מדעית ידועה למכשיר שימושי מְיַחֲסִים לגאון המפורסם לֵיאוֹנַרְדוֹ דֶה וִינְצִ'י. דֶה וִינְצִ'י, שהיה אָמָּן וְגַם מַדְּעָן (וגם עוד דברים רבים אחרים), תכנן ב-1490 חדר חשוך שעל אחד מקירותיו מותקנת עֲדָשָׁה ועל קיר אחר מוקְרֶנֶת הִשְׁתַּקְּפוּת העולם החיצון בִּמְהופָּךְ. החדר כּונָּה בהמשך על ידי הַמַּדְּעָן יוֹהַנְּס קַפְלֶּר בשם "קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה" ("לִשְׁכָּה אֲפֵלָה" בְּלָטִינִית). גם מאוחר יותר, כשהקטינו את החדר הגדול לִמְמַדִּים של קופסה קטנה, המשיכו לקרוא לה "קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה" ולכן נקראת המַצְלֵמָה בְּאַנְגְּלִית "קָמֶרָה" עד היום. במשך שנים רבות שימש המכשיר אָמָּנִים רבים כִּכְלֵי עֵזֶר לציור מדויק, כשהם מעתיקים בציור את מה שראו באמצעות המכשיר.

אז, בינתיים יש לנו תמונה. אולם, הדרך היחידה להעתיק אותה היא באמצעות רישום ידני - עדיין רחוק מהצילום שאנו מכירים.

אולם, במהלך הזמן הצליחו הַמַּדְּעָנִים לְקַבֵּעַ את התמונה הַמּוקְרֶנֶת בְּאופֶן כִימִי. בתחילה, באמצעות הַמְצָאָתוֹ שֶׁל נַיְסְפוֹר נַיְפְּס בשנת 1833 – הַטְבָּעַת התמונה על גבי מַתֶּכֶת. ובהמשך, לאחר שרשרת ארוכה של גילויים והמצאות, פיתח אדם בשם ג'וֹרְג' אִיסְטְמָן, בשנת 1885, את סרט הצילום, שנראה כבר אז פחות או יותר כפי שאנו מכירים אותו היום.

אַשְׁלָיָה של תנועה

טוב, אז עכשיו יש לנו תמונות, ויש לנו מַקְרֵן, אך התמונות דּוֹמְמוֹת. כיצד נגרום לתמונות לנוע? ובכן, התשובה על כך מעט מפתיעה: למעשה, התמונות בסרט הקולנוע אינן זזות כלל. אלו הן תמונות דוממות שֶׁמּוקְרָנוֹת בזו אחר זו במהירות – כ-24 תמונות בשנייה אחת.

תיאוריה ותיקה מאוד, שמקורה בתקופת הָרוֹמָאִים, מסבירה את הסיבה לכך שאנו רואים תמונות דוממות כתמונות נעות באמצעות "תֵּיאוֹרְיַת הֶמְשֵׁכִיּוּת הָרְאִיָּה". על פי התיאוריה הזו, תמונה נשארת בַּמּוֹחַ הָאֱנוֹשִׁי עוד כְּשַׁבְרִיר שְׁנִיָּה לאחר שהתמונה כבר איננה. כך, כאשר מול העיניים מתחלפות תמונות במהירות רבה, התמונה האחת נשארת במוח "ומתערבבת" עם התמונה הבאה אחריה.

היום, תֵּיאוֹרְיָה זו דווקא אינה מקובלת על רוב הַמַּדְּעָנִים, אך בתקופה הַוִּיקְטוֹרְיָאנִית התֵּיאוֹרְיָה היתה מאוד פּוֹפּוּלָארִית וצעצועים אוֹפְּטִיִּים רבים נבנו כדי לשעשע את הציבור. חלק מאותם צעצועים פשוטים למדי, וגם אנחנו נוכל לבנות כאלה, וליצור אַשְׁלָיָה של תנועה.

למכשיר הפשוט ביותר ניתן שם מסובך למדי: תַ'אוֹמַטְרוֹפּ. את הצעצוע הזה נוכל ליצור בקלות רבה (אופן הכנת הצעצוע מופיע בגיליון מס' 25).

צעצוע מתוחכם יותר, שהדגים אָנִימַצְיָה של ממש, נקרא בשם מסובך אף יותר: פֶּנָקִיסְטוֹסְקוֹפ. הפֶּנָקִיסְטוֹסְקוֹפ מורכב מדִּסְקִית, שבשוליה חתוכים במרחק שווה מספר חֲרִיצִים. הדִּסְקִית צבועה בצבע שחור בצדה האחד ובצדה השני מצוירים ציורים עם שינויים קלים שמתארים תנועה מסוימת. את הדִּסְקִית הציבו על ציר. כאשר סובבו את הדִּסְקִית על צירה והביטו דרך החריצים במראה (כשהצד המושחר פנה אל הצופה), ניתן היה לראות בְּהִשְׁתַּקְּפוּת הַמַּרְאָה תמונות נעות של ממש.

כולנו מכירים דוגמאות פשוטות יותר ליצירת אָנִימַצְיָה. למשל, כשאנו מציירים על שוליו של ספר ציורים בשינויים קלים, ואחר כך מדפדפים במהירות - נוצר סרט אָנִימַצְיָה קְצַרְצַר.

בזכות סוס דוהר

אז כעת, בנקודת הזמן אליה הגענו, במאה ה-19, כל הָעובְדּוֹת הַמַּדָּעִיּוֹת היו מוכרות לבני האדם, אולם נותרה השאלה: מי יְאַחֵד אותן לסרט? ובכן, באופן מפתיע השאלה שהובילה ליצירת הסרט היתה דווקא השאלה: "האם הסוס מניף את ארבע רגליו באוויר בו זמנית בעת דְּהִירָתוֹ?". את השאלה הזו שאל אִישׁ עֲסָקִים אָמֶרִיקָאִי, שלא הצליח לענות בעצמו על השאלה, כיוון שהסוס דוהר מהר מדי. על מנת לְפַעְנֵחַ את הַמִּסְתּוֹרִין, הזמין איש העֲסָקִים צלם מפורסם בשם אֶדוּאַרְד מָיְבְּרִידְג'. מָיְבְּרִידְג' הרכיב מערכת של חמישים מצלמות לאורך מסלול דהירתו של הסוס. כל מַצְלֵמָה חוברה לְמֵיתָר שנמתח לרוחב המסלול, כך שבכל פעם בה הסוס נגע במֵיתָר – המַצְלֵמָה צילמה תמונה. כך הצליח מָיְבְּרִידְג' לצלם את הסוס בדיוק בְּשַׁבְרִיר הַשְּׁנִיָּה שבו עבר מול המַצְלֵמָה. סדרת התמונות הוכיחה שהסוס אכן מרים את כל רגליו מעל פני הקרקע בעת דהירתו. דבר נוסף שֶׁהִתְגַּלָּה באותו רגע הוא העיקרון על פיו פועלת עד היום מצלמת הקולנוע - סדרה מהירה של תמונות.

מָיְבְּרִידְג' המשיך לצלם סדרות מהירות של תמונות שהציגו תנועות שונות של בעלי חיים ובעיקר - בני אדם. במשך הזמן אף נבנתה מכונה שֶׁאִפְשְׁרָה להראות את כל התמונות בְּרֶצֶף, כך שניתן היה להקרין תמונה נעה של ממש.

הסרטים הראשונים

מלבד המצאת נורת החשמל, הממציא הנודע תוֹמַאְס אדִיסוֹן רשם פָּטֶנְט גם על מכונת צפייה בתשלום. כיצד עבדה המכונה? ובכן, פשוט מאוד: כל מי שרצה לצפות בסרט קצר היה מכניס מטבע למכונה, מביט בחור הצצה, מסובב את הידית ואז – צופה בסרט. התשלום התבצע באמצעות מטבע של חֲמִישָּׁה סֶנָט, שֶׁכּונָּה בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית בשם "נִיקֶל", ולכן כּונְּתָה הַמְּכוֹנָה "נִיקְלוֹדִיאוֹן".

אולם, הַהַקְרָנָה הראשונה של סרט "אמיתי" התקיימה ב-28 בְּדֶצֶמְבֶּר 1895, בבית קפה בְּפָּארִיס, בִּירַת צָרְפַת. את הַהַקְרָנָה ארגנו שני אחים בשם לוּאִי וְאוֹגוּסְט לוּמְייר. שני האחים, שהיו תַּעֲשִׂיָּנִים וּמַמְצִיאִים, צילמו סרטים קצרים ופשוטים כמו: "רכבת מגיעה לתחנה" ו-"עובדים יוצאים ממפעל לוּמְייר". כיום, הסרטים הללו היו נחשבים אולי למשעממים, אולם באותה תקופה הם עוררו התרגשות גדולה. מספרים, כי כאשר הרכבת צולמה מתקרבת, כמה וכמה אנשים נפלו מִכִּיסְּאוֹתֵיהֶם בבהלה, כי חשבו שהיא תדרוס אותם.

עד היום, בכל 28 בְּדֶצֶמְבֶּר, חוגגים את יום הולדתו של הקולנוע, והשנה הוא כבר יהיה בן 110. מזל טוב!

מֵרְאִינוֹעַ לקולנוע

אולם, בשלב זה הקולנוע, בעצם, עדיין לא היה ממש "קולנוע", אלא: "רְאִינוֹעַ" – כלומר: קולנוע אִילֵּם (בלי קול). למעשה, הסרטים שהוקרנו לווּ בדרך כלל בנגינת פסנתר או אורגן, ולפעמים אפילו בתזמורת שלמה, אך לא ניתן היה לשמוע את דברי השחקנים בסרט.

תקופת הרְאִינוֹעַ נמשכה שנים רבות, במהלכן הוא הפך לבילוי פּוֹפּוּלָארִי בכל העולם. היו בו כמעט את כל סוגי הקולנוע שאנו מכירים היום: מדע בִּדְיוֹנִי (כמו הסרט "מסע לירח" של מלְייה, משנת 1902); מַעַרבוֹנִים וסרטי פשע (כמו הסרט "שוד הרכבת הגדול" של פוֹרְטֶּר מ-1903) ועוד. ברְאִינוֹעַ היו גם כוכבי ענק, כמו כוכב הסרטים הָרוֹמַנְטִיִּים רוּדוֹלְף ולנְטִינוֹ וְהַקּוֹמִיקַאי צַ'רְלִי צַ'פְּלִין. הוֹלִיווּד התפתחה והפכה לְבִירַת הַקּוֹלְנוֹעַ הָאָמֶרִיקָאִית וּפְרָסֵי הָאוֹסְקָר התחילו להיות מחולקים מדי שנה. ואז, בדיוק כשהרְאִינוֹעַ הגיע לְהֶישֵּׂגִים אָמָּנוּתִיִּים כַּבִּירִים ושיאים של פּוֹפּוּלָארִיּוּת, פרץ הקול לרְאִינוֹעַ והפך אותו לקולנוע.

טֶכְנִיקַת הַקְלָטַת הַקּוֹל על גבי תקליטים היתה מוכרת כבר שנים רבות, כך שהיה רק צורֶךְ לְאַחֵד בין התמונה לקול.

הסרט "הַמְּדַבֵּר" הראשון היא הסרט "זַמַּר הַגֶּ'אז" משנת 1927, אם כי בחלקו הגדול היו עדיין כְּתוּבִיּוֹת שהסבירו מה הדמויות בסרט אומרות. אולי תתפלאו לגלות, כי אחד הַקְּטָעִים הַמּוּסִיקָלִיִּים הראשונים שנשמעו בקולנוע היתה תפילת יוֹם הַכִּיפּוּרִים "כָּל נִדְרֵי". בסרט "זַמַּר הַגֶּ'אז" מְשַׂחֵק אל ג'וֹלְסוֹן דמות של חַזָּן יהודי שנמשך למוסיקה הפּוֹפּוּלָארִית.

כשמיקי מאוס נולד

כשנה לאחר צאתו של הסרט המדבר הראשון יצא הסרט המצויר הַמְּדַבֵּר הראשון: "ספינת הַקִּיטוֹר וּוִילִי", שהשחקן הראשי בו היה עכבר מצויר בשם מיקי (אתם ודאי מכירים אותו בשם "מִיקִי מָאוּס"). הסרט, שנכתב וּבויַּם על ידי ווֹלְט דִיסְנִי, היה תחילתה של אִימְפֶּרְיַת הַבִּידּוּר הגדולה "דִיסְנִי". והכל התחיל בעכבר קטן.

כניסת הקול לרְאִינוֹעַ בִּשְּׂרָה את תחילתו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו היום, וגם את מה שֶׁהַהִיסְטוֹרְיוֹנִים נוהגים לכנות: "תור הזהב של הקולנוע" או "תקופת האולפנים הגדולים".

שנות ה-30 וה-40 בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית היו אכן השנים הטובות של האולפנים הגדולים, שיצרו כמויות אדירות של סרטים בכל הסגנונות. הקולנוע הפך להיות צורת הבידור הפּוֹפּוּלָארִית ביותר בעולם ויוצרי הקולנוע הגיעו לְשִׂיאִים אָמָּנוּתִיִּים חשובים. במהלך אותה תקופה הסרטים אף הפכו מסרטים בשחור-לבן לסרטים צבעוניים, כאשר הסרט הצבעוני הראשון היה "בֶּקִי שָׁארְפּ" (1935).

כיום, קצת קשה לנו לדמיין את העולם ללא קולנוע (ואחותו הצעירה - הטלוויזיה), ששינה את הדרך שבה אנו מסתכלים על העולם. בבית הקולנוע אנו צופים בארצות רחוקות, כוכבים רחוקים, תרבויות מרתקות ותקופות שונות בהיסטוריה. אולם, רק לפני כ-110 שנה, רעיון התמונות המתנועעות שגם מדברות נחשב לרעיון מוזר ובלתי מציאותי. אולי עוד יעשו על זה סרט...

ביבליוגרפיה:
כותר: חיים בסרט
מחבר: שיפמן, אייל
תאריך: פברואר 2006 , גליון 25
שם כתב העת: גליליאו צעיר : ירחון לילדים סקרנים
עורכת הכתב עת: פרידמן, מירית
בעלי זכויות : גליליאו צעיר בע"מ
הוצאה לאור: גליליאו צעיר בע"מ
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית