עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > שבת
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
יום השבת, היום השביעי בשבוע, הוא היום הקדוש ליהודים. על קדושתו של יום השבת ואורחותיו, ועל אופייה של השבת בחברה החילונית.



ביהדות: "זכור את יום השבת לקדשו"
מחברים: דבורה אמיר; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


בשלוש הדתות קיים יום מקודש בשבוע, שבו האדם חורג משִגְרַת ימי החול. כל דת קידשה יום אחר בשבוע: היהדות קבעה את יום השבת כיום המקודש, הנצרות קבעה את יום ראשון, והאִסלאם קבע את יום שישי.

על קדושתו של יום השבת

יום השבת, היום השביעי בשבוע, הוא היום הקדוש ליהודים. יום זה נזכר בתורה לאחר הסיפור המספר כיצד ברא האֵל את העולם בשישה ימים. על היום השביעי כתוב בספר בראשית:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:" (בראשית ב, 3- 1)

למצוַות שמירת השבת יש חשיבוּת כה גדולה עד כי היא נכללת בעשרת הדִבְּרוֹת שניתנו במעמד הר סיני. הדִיבֵּר הרביעי עוסק בקדושת השבת:

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:" (שמות כ, 10- 8)

למצוַות שמירת השבת יש משמעות נוספת - היא משמשת אות לברית שנכרתה בין ה ' לבני ישראל:

"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה 'אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ:" (שמות לא, 17- 16)

גם ב"קידוּש", הברכה הנאמרת לפני סעודת ליל השבת, מופיע הנימוק הזה לשמירת השבת. לפי הקידוש, השבת היא "זִיכָּרוֹן למעשה בראשית": כמו שהאלוהים שָבַת ביום השביעי ממלאכת הבריאה, כך בני האדם צריכים לִשְבּוֹת מכל מלאכה ביום השביעי בשבוע.

ויש עוד נימוק למצוַות השמירה על השבת ועל קדושתה - השבת היא זֵכֶר ליציאת מצרים:

"וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:" (דברים ה, 14)

כלומר השבת, שהיא "אי של חֵירוּת" בין שאר ימות השבוע, שבהם האדם עובד לפרנסתו, מסמלת יציאה מעבדוּת לחֵירוּת.

אחת המטרות החשובות של מצוַות שמירת השבת היא להדגיש שכל בני האדם שווים בעיניו של בורא העולם: כולם צאצאיו של אדם הראשון, שנברא בששת ימי בראשית, ולכן כולם, ללא הבדל של מעמד חברתי ושל מצב כלכלי, זכאים לחֵירוּת מעבודה.

אורחות יום השבת

השבת מתחילה משקיעת השמש ביום השישי ומסתיימת למחרת, ביום השבת לקראת ערב, עם צאת הכוכבים. זמן כניסת השבת מופיע בלוחות השנה ובעיתונים, ובמקומות יישוב מסוימים מושמעת צפירה מיוחדת לציוּן כניסת השבת. מרגע כניסת השבת, היהודים שומרי המצווֹת מפסיקים לבצע מלאכות שאסור לבצען ביום קדוש זה. לדוגמה: בשכונות ובמקומות יישוב שגרים בהם יהודים שומרי מצוות אפשר להבחין שמספר כלי הרכב הנוסעים בכבישים מתמעט, מאחַר שהנסיעה ברכב היא אחד מאיסורי השבת.

מצוַות שמירת השבת נחשבת ביהדות לחשובה ביותר, וחילוּל השבת - כלומר, אי קיום המצוות הנוגעות לשבת - נחשב לעבֵרה חמוּרה. במדרש מתוארת שמירת השבת כמצווה השקוּלה כנגד כל מצווֹת התורה:

"אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאילו שמרתם את כל המצוות שבתורה, ואם חיללתם אותה, מעלה אני עליכם כאילו חיללתם כל המצוות" ( שמות רבה, פרשה כה, יב).

ההִימָּנְעוּת מכל מלאכה היא הצו המרכזי הנוגע לשבת: שישה ימים אפשר לעבוד ולעשות כל מלאכה, וביום השביעי -"שַׁבָּת לַה ' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה." ועם זאת, אם נדרש להציל חיי אדם, ההלכה מחייבת לבצע ביום השבת את כל הפעולות הדרושות, גם אם הן כּרוּכוֹת בחִילוּל השבת. חובה זאת מכוּנה "פּיקוּח נפש", והיא מחייבת גם כאשר אין סכנת חיים ממש, ואפילו כאשר הטיפול בפצוע או בחולה מחייב חילול שבת. הנימוק שנותנת לכך ההלכה הוא שלחיי האדם יש חשיבות עליונה. נימוק נוסף הוא: "יחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (מסכת יומא פ"ה, ע"ב). כלומר, עדיף לחלל שבת פעם אחת ולטפל בחולה, כדי שהחולה יבריא ויזכה לשמור שבתות רבות בעתיד.

בגלל האיסור החמוּר על עבודה בשבת, נערכות לקראתה הכנות מרובות. ההכנות כוללות בישול ואפייה, עריכת השולחן לקראת הסעודה, ניקוי הבית, רחצת הגוף, ולבישת בגדים חגיגיים. בחברה היהודית המסורתית התפקיד הזה, הכולל טיפול בילדים לקראת השבת, הוּטַל בדרך כלל על הנשים.

חז"ל קבעו כי חובה לשמור על כבוד השבת וליהנות מעונג שבת. השמירה על כבוד השבת כוללת רחצה ולבישת בגדים חגיגיים, ואילו עונג השבת כולל את מנוחת הגוף, קיום יחסי אישוּת בין בני זוג, קיום ארוחה חגיגית בליל השבת, ושירת זמירות לשבת.

טקסי השבת נערכים הן בציבור, כלומר בבית הכנסת, והן בבית, במסגרת המשפחה. בבית הכנסת מתקיימות התפילות: קבלת השבת ביום השישי לקראת ערב, וכן תפילות השחרית,המִנחה והערבית ביום השבת. בבית נערכות שלוש סעודות השבת: סעודת ליל השבת ביום השישי, לאחַר תפילת הערבית; בשבת לקראת הצהריים, לאחַר תפילת השחרית, נערכת סעודה שנייה; ולאחר תפילת המנחה בשבת נערכת סעודה שלישית. טקס ההבדלה, החותֵם את השבת, יכול להיערך הן במסגרת המשפחה והן בציבור. (על טקס ההבדלה ראו בהמשך הפרק)

בתפילת יום השישי ובתפילות המנחה והערבית של השבת משתתפים בעיקר הגברים. הנשים באות לבית הכנסת בדרך כלל לתפילת השחרית בשבת. בחברה היהודית המסורתית השתתפו הנשים בתפילה בעזרת הנשים, משם שמעו את קריאת התורה והדרשה מפי הגברים. כיום נוהגים כך רק בזרם האורתודוקסי, ואילו בזרם הרפורמי ובזרם הקוֹנסֶרבָטיבי הנשים מתפללות יחד עם הגברים ומשתתפות בקריאת התורה ובנשיאת הדרשה. (עוד על עזרת הנשים קראו בפרק הבא)

בשבת נהוג גם להקדיש זמן ללימוד תורה, כלומר לעִיוּן בתנ"ך ובספרות חז"ל, ביחידוּת או בציבור. לעתים הלימוד נערך בהדרכת רבנים או אנשים הבקיאים בספרות הדתית. הלימוד מלוּוֶה פעמים רבות בשמיעת דרשה.

סמוך לכניסת השבת יש להדליק נרות. מצוַות הדלקת הנרות מוּטלת הן על הגברים והן על הנשים, אולם בדרך כלל הנשים הן המדליקות את נרות השבת. זאת מאחַר שהגברים יוצאים מן הבית זמן מה לפני כניסת השבת כדי להשתתף בתפילה בבית הכנסת. בזמן הדלקת הנרות האישה מברכת:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה ', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל שַׁבָּת."

התפילה הנערכת בבתי הכנסת ביום השישי בערב נקראת קַבָּלַת שבת. תפילה זאת מורכבת ברוּבּה מפרקי תהילים, והיא כוללת בין השאר את הפִּיוּט "לְכָה דּוֹדִי" שכתב ר' שלמה הלֵוִי אַלְקַבֵּץ מצפת במאה ה- 16. הנה כמה שורות מתוך הפִּיוּט:

"לְכָה דּוֹדִי לִקְראת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָהּ [...]
לִקְראת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה,
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרכָה [...]"

מקור הפיוט הוא בצפת, בקרב קבוצות קטנות של מתפללים שנהגו לצאת מבית הכנסת אל חֵיק הטבע כדי להקביל את פני השבת. כשהועתק המנהג לקהילות הגדולות הוא הפך לבלתי מעשי. נותרה רק אמירת הבית האחרון של הפיוט תוך פְּנִייָה לכיוון מערב - כקבלה סמלית של פני השבת.

לאחר התפילה מתקיימת סעודת ליל השבת. לפני תחילת הארוחה חובה לערוך קידוש. אבי המשפחה מחזיק בידו כוס יין ומברך שתי ברכות:

  1. "בָּרוּךְ אַתָּה ה ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרא פְּרי הַגָּפֶן."
  2. ברכה הכוללת פסוקים מתוך התורה, ועיקרה הוא:"בָּרוּךְ אַתָּה ה ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרצוֹן הִנְחִילָנוּ [...]."

סעודת ליל השבת שונה מהארוחות של ימי החול. זוהי ארוחה חגיגית הכוללת על פי המסורת תבשילים חמים כגון דגים ובשר, יין וכן חלות.החַלָה,שהיא מין לחם מיוחד הנאפה לשבתות ולחגים, עשויה מרצועות בצק שנקלעו זו בזו. הבצק של החלה עשוי מקמח לבן משוּבּח, ולעתים מוסיפים לו סוכר כדי להמתיקו. על שולחן הסעודה מניחים שתי חלות, שהן זֵכֶר למָן - המאכל שלפי המסופר בתורה הוּרד יום יום לבני ישראל מן השמים ושימש להם כמזון בשנות נדודיהם במדבר. מכיוון שביום השבת הם לא יכלו לְלַקט מָן, ירדה ביום השישי מנה כפולה. שתי החלות בסעודת ליל השבת הן, אם כן, זֵכר לכך שהאל הוריד משמים מנה כפולה של מָן. החלות גם מזכירות לאדם כי פרנסתו ניתנת לו מן האל.
בתום הסעודה נהוג לשיר שירים המכוּנים "זמירות שבת".

בבוקר יום השבת נערכת תפילה בציבור, הכוללת קריאת פָּרָשָה מן התורה. כל שנה נקראות ונלמדות במהלך השנה 54 פרשות התורה, ב- 54 השבתות של השנה. לצד פרשת השבוע, הלקוּחה מן התורה, נקראים מספרי הנביאים קטעים הקשורים לפרשה בתוכנם. קטעים אלה, הנקראים אחרי קריאת הפרשה, מכוּנים "הַפְטָרות", כלומר דברי סיום.

ספר התורה שבו קוראים את הפָּרָשוֹת, נמצא בתוך מעֵין ארון הנקרא "ארון הקודש". המתפללים מוציאים מארון הקודש את ספר התורה ומניחים אותו על ה"בימה" - דוכן המוּצב על משטח מוּגְבָּהּ ליד ארון הקודש. (תיאור של פנים בית הכנסת – ראו בפרק הבא.) שבעה מן המתפללים עולים לתורה, כלומר נקראים לעלות על הבימה, לומר ברכה המקדימה את הקריאה ולקרוא חלק מפרשת השבוע. בקהילות מסוימות כל אחד מן העולים לתורה קורא בעצמו חלק מהפרשה. בקהילות אחרות העולה לתורה נושא את הברכה בלבד, ואת הפרשה קורא אדם המֵיטִיב לקרוא, המכוּנה "בעל קריאה". המנהג לְמַנוֹת בעל קריאה כשליחם של העולים לתורה נבע מהרצון שלא לבייש את העולים לתורה אשר אינם מסוגלים לקרוא כראוי.

ההתכנסות לתפילה ולקריאה בתורה ביום השבת כוללת גם שמיעת דְרָשָה. את הדרשה נושא בדרך כלל הרב של הקהילה, אך לעתים נושא אותה חבר אחר בקהילה.

נשיאת הדרשה - ה"דַרְשָנוּת" - התפתחה בתקופת בית המקדש השני, ב- 500 השנים שלפני הספירה, מתוך הנוהג לקרוא בתורה בעברית ולהסביר אותה בארמית וביוונית, שהיו שפות הדיבור של העם באותה תקופה. מאז הלכה ופשטה הדרשנות והיא בוצעה בבתי הכנסת בכל מקום שבו קראו בתורה בשבתות ובחגים. הדרשנים, אשר ביקשו לחזק את האמונה ואת שמירת המצווֹת, קישרו את דבריהם לפרשה מן התורה שנקראה באותו שבוע, וכן לחלקים אחרים מן התנ"ך - לספרי הנבואה ולמגילות.

לאחר חורבן בית המקדש גדל תפקידה של הדרשה. החכמים עודדו את בני העם בדרשותיהם והדריכו אותם כיצד לנהוג. הדרשה עסקה בפירוש פסוקי התורה שנכללו בפרשת השבוע, והדרשן קישר את משמעותה לאירועים שהתרחשו באותו הזמן, לבעיות שהתעוררו בקהילה, לחג ההולך וקרֵב, או לדברי מוּסר והגוּת המתאימים לכל זמן. באמצעות הדרשות התוודע הציבור היהודי הרחב לספרות הדתית, שמע דברי עידוד בתקופות קשות, וכן למד להוקיר מעשים מוסריים ולְגַנוֹת תופעות חברתיות שליליות.

השבת יוצאת, כלומר מסתיימת, כשהחשֵכה יורדת ואפשר להבחין בשלושה כוכבים בשמים. בשעה זאת נערך טקס ההַבְדָלָה, החותֵם את היום הקדוש ומְסמֵן את החזרה לימי החול. טקס ההבדלה כולל שתִיית יין, הרחת בְּשָמִים והדלקת אש. לפני שתיית היין אומרים ברכת הוֹדָיָה לאֵל עַל שברא את העֵנָב, פרי הגפן, שממנו מייצרים את היין. לפני הרחת הבשמים אומרים ברכת הודיה לאֵל עַל שנתן לאדם את חוש הריח. ולפני הדלקת האש, בדרך כלל בנר ובו כמה פתילים, נאמרת ברכת הודיה לאֵל עַל שברא את האש.

אחד ההסברים להרחת הבשמים ולברכה עליהם הוא שריחם הטוב מנחם את האדם על הצער שבפרֵדה מן "הנשמה היְתֵרָה" המתווספת לו בשבת, כלומר, פרֵדה מן הדַרגה הרוחנית שאליה השבת מעלה את האדם. יש הנוהגים לסעוד אחר כך סעודה הנקראת "מְלַוֵוה מלכה", ששמה רומז לליווי השבת, מלכת ימי השבוע, בצאתה.

‏‏הידעתם?

על אופייה של השבת בחברה החילונית

היהודים החילוניים שבין מייסדי היישוב העברי בארץ העניקו ליום השבת אופי ייחודי. השבת נחשבה בעיניהם לאחת התרומות החשובות של היהדות לתרבות האנושית, והם הדגישו את אופייה החברתי - את המנוחה שהעניקה לכל אדם מעבודה, יום אחד בשבוע. ברל כצנלסון, למשל, ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב:

"עלינו להפוך את שבתותינו וחגינו למדורות של תרבות... השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית, והההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהסטוריה האנושית." (כתבי כצנלסון, כרך ו ', ת"א תש"ז, עמ ' 274- 273)

בציבור היהודי החילוני הפכה השבת לא רק ליום מנוחה אלא גם ליום המוקדש לפעילויות פנאי ובילוי: טיולים, רחצה בים, משחקי ספורט, צפייה בסרטים ועוד.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:
ביהדות: "זכור את יום השבת לקדשו (פריט זה)
בנצרות: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"
באסלאם – "בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי"



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ביהדות: "זכור את יום השבת לקדשו"
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות
מחברים: אמיר, דבורה ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית