הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > ירושלים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
האמונה שירושלים מוגנת על ידי האל ולכן לא תחרב הייתה נפוצה בקרב תושבי ממלכת יהודה בתקופת המלוכה. דף המידע עומד על שורשיה של אמונה זו ועל האופן שבו התמודדו הנביאים איתה לפני החורבן וגם לאחריו.



האמונה בחסינותה של ירושלים
מחברת: ד"ר רוני מגידוב


מימי שלמה, המלך שהקים את בית המקדש בירושלים, טופחה בקרב יושבי יהודה האמונה שהמקדש, ביתו של האל, מגן על העיר ובזכות זו היא לעולם לא תיחרב. האמונה בדבר חסינותו של המקדש ינקה מתפיסה רווחת במזרח הקדמון, לפיה אלֵי העיר יגנו על עירם ולכן מקדשם הוא מקום מבטחים.

האמונה בנצחיות המקדש ובחוסנה של ירושלים באה לידי ביטוי בכמה כתובים מקראיים - למשל, במזמורי תהילים:
"וַיִּבְחַר אֶת-שֵׁבֶט יְהוּדָה; אֶת-הַרצִיּוֹן, אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ-רָמִים, מִקְדָּשׁוֹ; כְּאֶרֶץ, יְסָדָהּ לְעוֹלָם" (תהילים ע"ח 69);
"נָהָר—פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר-אֱלֹהִים קְדֹשׁ, מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן. אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ, בַּל-תִּמּוֹט; יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים, לִפְנוֹת בֹּקֶר. הָמוּ גוֹיִם,מָטוּ מַמְלָכוֹת נָתַן בְּקוֹלוֹ, תָּמוּג אָרֶץ. יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ; מִשְׂגָּב-לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים מ"ו 5 -8).

גם בדברי הנביאים משתקפת תפיסת העם, כי זכותה של ירושלים שמורה לנצח וכי הם מוגנים על-ידי האל: "... וְעַל-יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג 11); "אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה" (ירמיה ז 4).

בסוף המאה השמינית לפני הספירה כבשו האשורים חלקים נרחבים מיהודה והרסו בה עשרות ערי מבצר. סנחריב מלך אשור שלח חיל כבד לירושלים בראשות אחד מקציניו הבכירים – רבשקה. אולם, מסיבה בלתי ברורה עזב הצבא האשורי את העיר בלי שכבש אותה. אפשר, שמרד שפרץ בבבל הכריח את הצבא האשורי לחזור מזרחה, ואולי הייתה זו מחלה שפרצה בקרב החיילים שצרו על המקום בתנאי היגיינה לא מספקים. במקרא מתוארת נסיגת חיילי אשור מהמצור על ירושלים כנס אלוהי "וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב י"ט 32 - 35). כישלונו של סנחריב לכבוש את ירושלים בשנת 701 לפני הספירה העצים את האמונה, כי האל מגן על עירו והיא לעולם לא תיחרב. דברי ישעיה על האירוע אף חיזקו אמונה זו: "וּמִכַּף מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אַצִּילְךָ, וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת; וְגַנּוֹתִי, עַל-הָעִיר הַזֹּאת" (ישעיה ל"ח 6).

עם תפיסה זו התעמתו נביאי ישראל, שסברו כי העיר תיחרב בגלל חטאי תושביה. כך, למשל, לא היססו מיכה וירמיהו להחיל על ירושלים את גורלה של שומרון:
"לָכֵן, בִּגְלַלְכֶם, צִיּוֹן, שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ; וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (מיכה ג' 12);
"וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם" (ירמיה ז' 15).

ירמיה אף השתמש בתקדים היסטורי נוסף כדי לשכנע את שומעיו שירושלים איננה חסינה: "כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה, יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה--נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם, וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלוֹ" (ירמיה ז 12 – 14).

עוצמת האמונה בנצחיותה ובחוסנה של ירושלים הייתה כה מושרשת, שהתרעותיו של ירמיהו ונבואותיו כי העיר תיחרב כמעט והביאו למותו. הכוהנים והשרים ששמעו את דבריו, רצו לשפוט אותו משפט מוות בטענה: "מִשְׁפַּט-מָוֶת, לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם" (ירמיה כ"ו 11). הנביא וחסידיו עמלו רבות כדי להציל את ירמיהו מזעמם של כוהני ירושלים, שהיו מעוניינים לטפח את מרכזיותו וחוסנו של המקדש שממנו התפרנסו, ושל שרי המלך משושלת בית דוד, שמייסדיה הקימו את המקדש.

בשנת 586 לפני הספירה ספגו תושבי יהודה מכה קשה: יהודה נכבשה, בית המקדש הוחרב ותושבי הארץ יצאו לגלות בבבל. אולם השבר לא היה רק שבר פיזי אלא גם שבר רוחני ותיאולוגי. התפיסה שירושלים היא עירו של האל שיגן עליה תמיד קרסה והתחלפה בהכרה, כי אלוהי ישראל הובס על-ידי אלוהי הבבלים. הבנה זו של המציאות עשויה הייתה למשוך את בני יהודה הגולים לאובדן ייחודם הלאומי דתי ותרבותי ולגרום להם להיטמע בתוך עמי בבל. על רקע סכנה זו התחזקה השקפתם של ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים, כי אלוהי ישראל לא הובס על-ידי אלי בבל, אלא גרם לחורבנה של יהודה בשל חטאיה. בעל ספר מלכים, הכותב את תולדות ישראל ויהודה, מעמיד השקפה זו במרכז חיבורו הגדול. אולם, שלא כנביאים שהדגישו את החטאים המוסריים כגורם לנטישת האל את עמו, הבליט ההיסטוריוגרף בספר מלכים את חטאי האלילות. ייתכן שהדגשה זו נבעה מתוך רצונו להעביר מסר לבני דורו הגולים להתרחק מעבודת אלי בבל.

ביבליוגרפיה:

  1. אלגביש דוד, "מבנה ומשמעות בנאום המקדש של ירמיהו (ירמיהו ז 1 – 15) – למקום העיון הספרותי בהוראת נביאים אחרונים" על הפרק 7 (תשנ"ד), עמ' 26 – 33.
  2. יאירה אמית, גלוי ונסתר במקרא, תל אביב 2003, עמ' 141 – 143.
  3. יאיר הופמן, "המקדש והפולחן בתפיסת ירמיהו" ירמיהו (פירוש בסדרת עולם התנ"ך) 1973, עמ' 57 – 58.

ביבליוגרפיה:
כותר: האמונה בחסינותה של ירושלים
מחברת: מגידוב, רוני (ד"ר)
שם  הפרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית