|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > השירה המקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > מזמורי תהילים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
השם בבל, המסמל את גיבושה הקלאסי של היהדות ואשר בה נוצרו לא מעט מערכי-היסוד של המסורת היהודית, לרבות מושג המונותיאיזם, הוא גם נושאו של השיר השופע מרירות ונקם: "על נהרות בבל" (תהלים קל"ז). בספר ירמיהו מצויים פסוקים לרוב, המצדדים בזכותה של בבל, מלכות בבל ואף מצביעים על מדינה זו כעל מלכות מפותחת, המביטה בעין טובה על תרבות אחרת ומכירה בחופש דתי: "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו" (ירמיה כ"ט, ה). לעומת זאת מצוייה בפרקים נ"א – נ"ב אשמה איומה נגד בבל וביחוד על התנהגותה כלפי ישראל: "אכלנו, הממנו נבוכדראצר מלך בבל, הציגני כלי ריק, בלענו כתנין מלא כרשו מעדני הדיחנו" (נ"א, לד). פרופ' יוסף קלוזנר, שתיאר בפרטות את גלות בבל, כותב בין היתר: "היו ימים וכמעט כל ההיסטוריונים מישראל ומן העמים, שכתבו על גלות בבל, היו מתארים את המצב המדיני, החברתי והכלכלי של ה'גולה' בצבעים וורדים, שהרי נבוכדראצר היה מקובל על כולם כמלך-חסיד, ובמכתב המפורסם של ירמיהו יועץ הנביא לגולים לבנות בתים ולנטוע גנות בבבל, לשאת נשים ולהוליד בנים ואף להשיא את בניהם ובנותיהם בגלות נוחה זו, והשטרות של בית מורש עוד חיזקו את הדעה בדבר המצב המדיני הטוב של ה'גולה' בבבל, שהרי מצב כלכלי טוב קשור הוא במצב מדיני יפה" (היסטוריה של הבית השני, מהדורה ד', חלק א, תשי"ד, שיעור רביעי, עמ' 66-65). לאחר מכן ממשיך ואומר פרופ' קלוזנר, שלאמיתו של דבר היתה גלות בבל גלות מרה ואכזריה ביותר, שכן בשתי הגלויות, בגלות שנלוותה למלך יהויכין, ובזו שנלוותה למלך צדקיהו, נלקחו בשבי טובי העיר בשלשלאות של ברזל וכמה מהם נמכרו לעבדים. לדברים אלה הוא מביא ראיות שונות ומרובות מנבואותיהם על אותה ארץ של ישעיהו וירמיהו. אולם עיקר הראייה של קלוזנר הוא השיר: "על נהרות בבל". השיר מתאר, כנודע, את סבל הגולים בבבל וכמעט אין ספק שנתחבר בתוך הגולה אשר בבבל. כן ברור, שהשיר נתחבר אחרי מעשה ההגלייה, שהרי הוא מדבר על הובלת השבויים לבבל, כעל אירוע שבעבר (הגולים כבר ישבו על נהרות בבל וכבר בכו שם). במזמור מיוחד-במינו זה אנו מוצאים בין היתר קללה איומה ונוראה זו: -
קללה נמרצת מעין זו מפי משורר נשגב מסתברת רק ע"י העובדה, שעל "גולה" זו עברו צרות איומות, שנחרתו במיוחד בלבבות ומצאו ביטויין בפי המשורר. אמנם פרופ' קלוזנר מתקשה, עם חוקרי-מקרא אחרים, בפירוש המלה "השדודה". הוא מקבל את הפירוש המקובל אצל רבים, שמובנה: שודדה, היינו פעולה יוצאת ולא במשמעות של פעולה נפעלת (שם עמ' 71). פירוש כזה דחוק ביותר ואף אינו מתקבל על הדעת. משורר זה, שבפיו שגורה הלשון העברית על כל גוניה, צורותיה וקיפולי קיפוליה – מה ראה לשנות כאן מלה עברית ברורה ולשוות לה צורה דקדוקית כזו, ההופכת אותה ממשמעותה – מפועל לבינוני פעול – ולהכניס צירוף זה במשמעות חדשה זו לשיר עברי לאומי לאחיו בגולה? בעברית יש הבדל יסודי בין שודד לשדוד וטשטושו של הבדל זה מעמעם לא רק את הסגנון והצורה, אלא הוא גם בניגוד לרוח הלשון. והרי לפנינו פסוק מפורש, שממנו אנו לומדים שהבדילו יפה יפה בין הצורות השונות של מלה זו:
אכן ניתן לתקן שדודה לשודדה בדרך של קרי וכתיב. אולם לא מצינו שום הערה דומה לזו מהסופרים, שתסביר את המשמעות השונה משל זו המקובלת. ברם, לפני שנדון בפסוק זה נקדים כמה מלים על היחסים בין אדום לישראל לפי הפרוזה והנבואה במקרא. שנאה עמוקה כתהום רבצה בין ישראל ואדום במשך כל הדרך ההיסטורית הארוכה. המסורת הישראלית, הנעוצה בתורה, מתארת בצורה פיוטית מאוד נעלה את שורש השנאה, כשהיא מצוייה כבר במעי-האם: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כג). שני גויים נאמר כאן ולא: שני בנים; שני לאומים נאמר כאן ליתר הדגשה. הרי שלפנינו הכרה מובהקת בשני לאומים, שניגוד תהומי ביניהם. הם עתידים להילחם זה בזה, ולבסוף אדום (רב) תעבוד את ישראל (צעיר). שנאה זו בלטה כבר בצאת שבטי ישראל ממצרים, שלא ניתן להם לעבור ע"י בני אדום וכן עוברת שנאה זו כחוט השני בתולדות הימים שלאחר מכן. אדום עם מלחמתי היה. העם הזה הצטיין בעקשנותו ובמרדנותו והמלך דוד היה אנוס להרוג ולאבד רבים מהאדומים בשל קשיות ערפם עד שנכנעו לבסוף. מראיותיו של פרופ' י. קלוזנר, המבוססות על דברי הנביאים אודות בבל, אין להסיק כלל, שאלה ניבאו לבבל כלייה גמורה וסופית. הנביא ירמיהו, למשל, בדברו על עמים שהציקו לישראל (מואב, עמון, עילם ועוד) מנבא להם חורבן זמני ומסיים, שבאחרית הימים ישוב ה' שבותם (ירמיה מ"ח, מז; מ"ט, ז-לט). אולם בדברו על אדום מנבא הוא חורבן כללי ואבדון-עולם: "כי בי נשבעתי נאום ה', כי לשמה, לחרפה לחרב ולקללה תהיה בצרה וכל עריה תהיינה לחרבות עולם - - - והיתה אדום לשמה. כל עובר עליה ישם וישרק על כל מכותיה. כמהפכת סדום ועמורה ושכניה אמר ה' לא ישב שם איש ולא יגור בה בן-אדם" (שם, מ"ט, יג-יז). הנביא עמוס תיאר איבת האחים ואכזריות אדום בדברים אלה: גם מדברי הנביא ישעיהו על כוס התרעלה, הם הדברים שעליהם מבסס פרופ' י. קלוזנר את ראייתו החותכת, אין להסיק שהם מכוונים אך ורק לבבל, שכן היו כמה וכמה עמים, שעיניהם צרה היתה בישראל. במלחמה נגד יהודה השתתפו גדודים מכשדים, ארם, עמון, מואב ועוד. אבל אדום תפסה בין אלה מקום ראשי, שכן שכנה על גבול יהודה ובני אדום הכירו יפה יפה את האיזור על כל קיפוליו וכבשוניו. אדום היתה זו שעקבה אחרי הפליטים בנחלות הבתים ובנקיקי הסלעים והשמידתם עד חרמה בכדי לרשת נחלותיהם. ישעיהו כולל איפוא את כל העממים הצוררים לישראל בדבריו על כוס התרעלה: "הנה לקחתי מידיך את כוס התרעלחה, את קבעת כוס חמתי. לא תוסיפים לשתותה עוד ושמתיה בידי מוגיך, אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים" (נ"א, כב-כג). ברם, משפט קשה ביותר הוא חורץ במיוחד על אדום: "כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום" (ל"ד, ו). הנביא יחזקאל, שהיה עד-ראייה והכיר את כל הגורמים והיחסים בין ישראל לבבל ובין ישראל לאדום, רואה באדום עם נוכל, המצפה לרשת לא רק את יהודה אלא גם את ישראל: "יען אמרך את שני הגויים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה" (ל"ה, י). כל אותו פרק ל"ה ביחזקאל הוא מצבר גדול של זעם בעם הזה: "שממות עולם אתנך ועריך לא תישבנה - - - שממה תהיה הר שעיר וכל אדום כלה" (שם, פסוקים ט, טו). במיוחד מייחד את הדיבור על אדום וישראל הנביא מלאכי – כבר בריש נבואותיו: "הלא אח עשו ליעקב נאום ה' ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר" (א', ב-ג). אף כאן חוזר אותו מוטיב של ציפיית אדום לירושה, דבר שהנביא מנבא לו שלא יתקיים: "כי תאמר אדום רששנו ונשוב נבנה חרבות. כה אמר ה' צבאות: המה יבנו ואני אהרוס וקראו להם גבול-רשעה והעם אשר זעם ה' עד עולם" (א', ד). מן הראוי להוסיף, שהצירוף "גבול-רשעה", המורה על משמעות של אכזריות קיצונית, אין לו אח במקרא ונמצא רק כאן. באווירת-שנאה זו לאדום במשך הדורות, כיצד ייתכן, שקללה איומה זו שבאותו פרק קל"ז בתהלים תהיה מכוונת לבבל דווקא? כאקדמה ליישובה של שאלה זו מן הראוי לבדוק את השיר כולו אם מבחינתו ההיסטורית ואם על ידי מקבילי-לשון – ורק אז נוכל להתקרב להבנה ראוייה של משמעותו הסגולית של כל השיר. מבחינת המבנה יש לחלק את השיר לשני חלקים. החלק הראשון:
המלים: "שם ישבנו גם בכינו" מראות על ריחוק זמן ומקום ואין הדברים עתה אלא בגדר של זכרון. מחבר השיר היה כנראה מראשוני הגולים ומאצילי האומה והשתייך ללהקת הלויים (רוב העם לא היה שר שירי-קודש בבית ה'). בצבעים בולטים ובהירים מתאר הוא את הרגש הלאומי, שפעם אותה קבוצה, שהיתה ספוגה געגועים והמיית לב לציון ועל ידי כך שרוייה היתה בדכאון ובהלך-רוח קודר. פצעי העם עדיין שתתו דם. בחטיבה הזו של השיר חסרה כל תלונה וכן נעדר בה כל תיאור של השונא האכזרי. מכתליה של חטיבה זו יש להסיק, כי בכל הנוגע למצב הפוליטי והכלכלי של הימים ההם אין כל עילה להתלונן. מכאן עובר המשורר לסגנון השבועה של הגולים בארצם החדשה. השבועה עצמה מנוסחת על פי הפסוק מירמיהו נ"א, נ: "זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם". ברם משוררנו מנסח את השבועה בלשון יחיד:
הצירוף: "ראש שמחתי" מורה על כך, שכבר בימי המשורר היו לחיים היהודיים בבבל אופי וצורה סדירים, סמל לכך: סוגי-השמחות השונים. על כן נשבעו להעלות את זכר ירושלים בכל משתה ושמחה. מכאן מתחיל המשורר בנוסח שונה בתכלית, שכן עובר הוא לשונא בהא הידיעה של עם ישראל על כל שבטיו. הוא פותח חטיבה זו במילה האופיינית לשיר-זעם היסטורי קדום: "זכור". מלה זו מעלה מיד אסוציאציה לאותה הכרזה, שבה קריאה לנקמה ומלחמת-חרם בעמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע - - - תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כ"ה, יז-יט). מחיקת שם עמלק מתחת השמים היא בתורה בבחינת צו אלוהי בל יעבור. הצירוף: "זכור" מצוי אך פעמיים במקרא במשמעות מלחמתית ואילו כל יתר הפעמים הוא בא בקשר לחוקים ומשפטים ובמשמעות חיובית. המשורר ראה כנראה מצב דומה ותנאים דומים הן אצל עמלק והן אצל אדום, שאף היא זינבה את כל הנחשלים שבין הפליטים והיגעים ועל כן יצאה גם מפיו הקריאה: "זכור"! בצורה זו:
"יום ירושלים" הוא כמובן יום-החורבן ותפקידם העגום של בני אדום ביום זה. הוא ידע כנראה היטב היטב את כל אשר עשו האדומים לעמו. הם ביקשו לעקור הכל, לבל יישאר שריד ופליט. היה זה העם, שידע את כל המחבואים ונקיקי-הסלעים, אשר בהם מצאו לעצמם מפלט פליטי שואת החורבן. כל זה היה מכוון לתכלית אחת ויחידה לערער עד היסוד את קיומו של העם. דומה שאיננו צריכים להפליג רחוק להסברת מצב דומה. על בשרנו אנו יודעים היום יפה יפה את אשר עוללו לעמנו בימי השואה האחרונה כל אלה העממים: הפולנים, האוקראינים, הליטאים וכו' כל אלה היו מעבדים לנאצים ואף על פי כן נעשו משרתיהם לרצח ולשוד. אותם היהודים (מלבד יחידי סגולה שנמלטו ליערות או התמרדו) נמסרו על ידי משרתים אלה לידי הנאצים על מנת שיוכלו אחר כך לרשת את נחלותיהם ורכושם. מן הדין להעיר, שבכל מגילת איכה אין אף שמץ קטירוג על מלכות בבל. שמה של בבל אינה נזכרת כלל בכל תיאורי האימים של ימי החורבן. ודאי שאין מכאן ראיה, שהבבלים היו נקיים מפשע. אולם מבחינה צבאית אי אפשר היה להעביר חיל עצום ורב מבבל לארץ רחוקה כזו כארץ ישראל וביחוד כשהיה צורך בחילות לחזיתות אחרות לשם שמירת תחומי הממלכה הגדולה. מטעם זה כרת נבוכדנאצר ברית בשם ה' עם צדקיהו ולאחר מכן ניסה בשנית להעמיד נשיא בעם – גדליהו בן אחיקם. לאחר שני נסיונות כושלים אלה היתה בבל זקוקה לעזרתם של עמים שכנים, הנמצאים על גבול ישראל. ביחוד היתה זקוקה בבל לעזרתם של אלה, שהיו בקיאים בכל המחבואים שבפנים גבול ארץ ישראל. ובתחום זה לא נמצא להם עם "מתאים" יותר מהאדומים. לא בכדי מוקדש פרק ד' במגילת איכה לזעם עצום נגד אדום:
ולא זו בלבד. המשורר מקביל נחמה לציון השבורה לאסונה הקרוב של אדום:
הרי שלפנינו במגילת איכה פרק שלם מוקדש לתועבות אדום וכן סיומת הנקמה במגילת איכה תואמה ומקבילה לסיומת באותו זמור שבתהילים:
אין ספק, שלפנינו שיר אחד מידו של משורר אחד, שכן בשניהם הכפלה לשם הדגשה: על נהרות, על ערבים, אם אשכחך אם לא אעלה. כאן גם מודגשת פעמיים המלה: "אשרי" בצירוף הכרת תודה לכל שיעסוק במלחמת-חרם זו. כיצד יש ליישב תמיהה זו, שדברים אלה מכוונים נגד בבל ולא נגד אדום? בנוסף לכך קשה ליישב רגש עצום זה של שנאה ונקמה לבבל בלבו של משורר, אשר חי באותה תקופה ולפי עדות עצמו אדום היא היא המדינה שביקשה לערות עד היסוד את עם ישראל ולבסוף הוא מכלה זעמו דוקא על בבל? גם מבחינת המבנה של השיר אין להבין קפיצה מעין זו אחורה לענין הראשון, בבל, לאחר שנושא זה כבר נתמצה בחטיבה הראשונה. דבר מעין זה הוא נגד רוח השירה. מן ההכרח ההיסטורי וההגיוני כאחד יש לראות כאן מובן אחר לגמרי. במגילת איכה פרק ד', נאמר עוד:
ואילו ירמיהו מנבא באותו סגנון על אדום:
הרי שהנביא עוסק כאן במוטיב של שילום לאדום במידה שהיא גמלה לישראל. לאדום ולישראל ריב-אחים זה כמה דורות, על אף קירוב השפה ומנהגים דומים ביניהם, שאין לזר מחוצה להם חלק בהם. לפי דברי יחזקאל תבוא נקמת אדום מידי ישראל: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל ועשו באדום כאפי וכחמתי וידעו את נקמתי נאום ה'" (כ"ה, יד). דם ההרוגים היה זועק מן האדמה ושואף לנקמה, כי כן לא כיסו את הדם ונפצו את האנשים על צחיחי סלע בלי כיסוי (כ"ד, ז-ח). במעשים מעין אלה יש משום בזיון המת ובנוסף להרג ולשמד בא גם מות-נבלים מכאן יובן כפל-הביטוי "אשרי". הנקמה צריכה להיות בצורה של מידה כנגד מידה. מוטיב זה של נקמה חוזר לא אחת בדברי הנביאים ומזמורי תהלים וכן בבן-סירא. מכל האמור לעיל מן הדין להסיק, שהצירוף "בבל השדודה", נוסף לקושי-הפרשני של המליצה כל עצמה של בבל כאן, לא במקום הוא. ניתן ליישב קשיים אלה בכמה דרכים, שעל ידם יש לשים את אדום במקום בבל. אולי: "בת-בבל", במשמעות בת ברית לבבל, שהיא אדום. ואכן יחזקאל משתמש בצירוף "בת" במשמעות של ארץ משועבדת: "ונתתי אתהן לך לבנות" (ט"ז, סא). אף מן הראוי לציין תופעה אחרת במלחמת אמציהו כנגד אדום. מחבר ספר דברי-הימים מוסר לנו כמה פרטים מהאכזריות של אותה מלחמת-הנקם באדום ובהם גם פרט זה: "ואמציהו התחזק וינהג את עמו וילך גיא המלח ויך אתבני שעיר עשרת אלפים. ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע וישליכום מראש הסלע וכולם נבקעו" (דברי הימים ב, כ"ה, יא-יב). סלע כאן היא העיר המפורסמת באדום סלע-אדום, היא פטרה, עיר סלעי-מגור ענקיים. על אותה עיר נשפך הרבה דם במלחמות נוראות. כנראה היתה עיר זו, סלע, גם מקום-נקמה ומשפט ומאותו "סלע" השליכו את המורדים והם נבקעו. סלע שבשיר "על נהרות בבל" אינו איפוא סלע סתם אלא סלע-אדום, שמשם היו נוהגים להשליך את זה שלא רצו להשאיר בחיים. משום כך מקבלים הפסוקים האחרונים של המזמור "על נהרות בבל" משמעות מיוחדת במינה:
אמנם, השם אדום נעשה ברבות הימים כינוי לכמה עמים מציקים לישראל. אבל, בתקופה שאנו עומדים בה בדיוננו כאן, יש לראות את אדום וישראל כאחים מבחינה גיאוגראפית-תרבותית וכלכלית. ישראל ראתה תמיד באדום חלק בלתי-נפרד מארצה. יחד עם כך ראה עמנו באדום מידות נשחתות. ואף על פי כן נאמר: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", שכן תמיד ביקש עמנו: איחוד שתי החטיבות לכלל יחידה אחת. אין על כן מן הפלא, שלאחר שנים, משנזדמנה שעת כושר לגייר את האדומים ולהבליעם בישראל – וזאת בעל כרחם – לא החמיץ יוחנן הורקנוס את השעה ואילצם למול את בשרם ולהתגייר. בכך ראה את הפתרון לאיבה המתמדת בת דורות מרובים בין שני העמים. שרמן – אוקס, קאליפורניה.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
