הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה
החברה לחקר המקרא בישראל


תקציר
בתקופת שיבת ציון הייתה מתיחות רבה בין שבי הגולה לבין האוכלוסיה המקומית. חלק זה של המאמר מסביר כיצד תרם למתיחות זו היחס הבדלני של שבי הגולה וההתנכרות שלהם לבני עמם  שנותרו בארץ.



המערכה המדינית : המתנגדים והמתנכלים
מחבר: בן ציון לוריא


ימי שיבת ציון הם פרק בתולדות עמנו, בו היה מאבק ממושך עם גורמים עוינים רבים. המקורות שברשותנו הם מעטים וחד-צדדיים, לכן רצוי לערוך נסיון ולחשוב כיצד נראו הדברים מן הצד השני. ברור שנסיון כזה יביא אותנו לשער השערות שמידת הבטחון בהן לא תהיה פחות בהרבה מן הפירושים של מקורותינו – ולו גם המפרשים הקיצוניים המתקנים את הנוסח המסורתי ומתנכרים לרוח ישראל סבא. להלן נביא שיקולים וסברות, ונקדים ונאמר – לא באנו ללמד זכות על צרי יהודה ובנימין, ברצוננו רק לנסות להבין את מהלך המאורעות מכל הצדדים.

נחמיה בא לירושלים בתפקיד של פחה; מלך פרס הקנה לו סמכויות רחבות וכדי להבטיח את מימושן של תכניותיו עמד לרשותו כח צבאי, שהכתוב קורא להם "הנערים". משימתו הראשונה של נחמיה היתה בנין החומה, ו"הנערים" הם הראשונים העושים זאת: "וכל נערי קבוצים שם על המלאכה"1, "חצי נערי עושים במלאכה וחצים מחזיקים והרמחים המגנים והקשתות"2... כאשר הודעותיו ואזהרותיו להלפסיק כל מסחר ביום השבת לא הועילו הוא סוגר את שערי העיר ומפקיד את השמירה בידי "הנערים" שלו3.

אולם למרות סמכויותיו ותקיפותו, ואפשרויות הכפיה שבידו, קמו לנחמיה מתנגדים רבים, מבית ומחוץ. תנועת ההתנגדות לא היתה חדשה, היא היתה גם בימיהם של זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק וגם בימי עזרא. וכדי להבין את מצב הדברים עלינו התחקות על שרשיה.

מי ומי עמד מנגד?
א. כחות פנים – הותיקים, ביניהם אלה שלא הלכו לגולה ואלה שלא קיבלו ברצון את חידושי התורה של עזרא:
ב. כחות זרים – הפחות של המדינות השכנות: סנבלט, טוביה העמוני, גשם הערבי והאשדודים;
ג. הכהנים שמאז הקמת בית המקדש שאפו להיות מנהיגי העם;
ד. פשוטי העם שנקראו לעבודה והיא הכבידה עליהם, עד כי אמרו: "כשל כח הסבל והעפר הרבה ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה"4. אדירי תקוע כלל לא הביאו צוארם בעבודת אדניהם5 והאכרים מערי השדה לא רצו לשמוע בקולו של נחמיה והיו מביאים את תוצרתם לירושלים למכירה ביום השבת6.
ה. אלה שהתישבו על אדמה לא להם ולא רצו להחזירה ליורשים החוקיים, שעלו מן הגולה.

הדעה המושרשת במסורת שלנו על סנבלט היא כה שלילית עד כי הפך לשם נרדף לכל עוכר ישראל. ואף על פי כן ננסה להבין את מעשיו ונעמיד את עצמנו לשעה קלה במקומו.

סנבלט עומד בראש העם היושב בהר אפרים, המקדש בירושלים – אע"פ שהוא חרב – קדוש בעיני העם הזה7 והם באים וזובחים שם את זבחיהם. לא ידוע לנו על חלוקי דעות בינם לבין שבי ציון שבאו עם ששבצר. בפגישתם עם זרובבל וישוע לא הוגדרו כעם מיוחד, עוד אין להם שום תכונות ומנהגים המבדילים אותם מעם יהודה. החלק הנכרי שבהם היווה בשעתו רק כעשרה אחוז באוכלוסיה של ישראל שלא הלכו לגולה8 והם התבוללו בין בני ישראל וקיבלו את תורת משה ואת אורח החיים של בני הארץ. בתקופת שיבת ציון לא היו עוד עובדי עבודה זרה ובחייהם הדתיים לא היה שום זכר לאלילים ולשיקוצים שהטיח כלפיהם בעל ס' מלכים9. הם ככל העם שלא הלך לגולה, והם רוצים להשתלב עם שבי ציון בפולחן במקדש ובכל שטחי החיים.

בפגישה עם זרובבל הם מתייחסים על המתישבים שהביא אסרחדון10, לפיכך בשעת המו"מ עם זרובבל הם כבר יושבים בארץ 155 שנה11, הם כבר דור רביעי או חמישי בארץ, הם חלק מן העם היושב בה. אין הכתובים קוראים להם בשם שמרונים, בזמן זה עוד אין עם שמרוני, הם מכונים "צרי יהודה ובנימין", אבל זהו כנוי שנתן להם הסופר לאחר זמן, כאשר בנסיבות שנוצרו הם הפכו לאויבים בנפש12 לשבי ציון. והלא רצונם להתאחד עולה בקנה אחד עם דברי הנביא13: "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חברו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד"...

לאכזבתם הרבה – זרובבל וישוע דוחים אותם בשתי ידים. הם האמינו שהדחיה אינה סופית, הם עמדו בקשר עם חורי יהודה ועם הכהנים ומצאו אוזן קשבת לבקשתם, והיו משפחות מכאן ומכאן שהתקשרו קשרי חיתון. אולם ההנהגה עמדה על שלה ותבעה התרת הקשרים ולו גם יגרום הדבר לפירוד משפחות וקריעת ילדים מאבותיהם.

כתוצאה מיחס זה החלה תסיסה והפכה לשנאה שלא ידעה גבול. החלה מלשינות על שבי ציון בחצר מלך פרס. והיו גם קטטות ומעשים מרגיזים כגון הטמנת עצמות בחצר בית המקדש כדי לטמאו. וכאשר קיבל מלך פרס את המלשינות של רחום וכנופיתו הגיעו הדברים לשיא כפי שמספר חנני לנחמיה, כי אחרי התקפה של המתנגדים – "אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפרצת ושעריה נצתו באש"14.

משנבנתה החומה והמתנגדים גורשו מירושלים נוכחו סנבלט ותומכיו כי אפסה כל תקוה. מעתה הם אויבים בנפש לשבי ציון, וללא כפרה. עתה עליהם להשמר מפניהם שלא ידחקו את רגליהם מן השטחים שהתנחלו בהם בשנים שבעליהם היו בגולה. במצב הנוכחי הפכה התסיסה החברתית למלחמה על גבולות ושטחים.

גשם הערבי היה הפחה של הפחווה הפרסית "ערב", שבה נכללה גם אדום (שביהודה), ולפי זה גבלה פחוותו של גשם בגבולה הדרומי של יהודה, בערך בקו תקוע – בית צור – בית גוברין. מכאן מסתברת התערבותו של גשם בעניינים הפנימים של יהודה כשותף למעללי סנבלט15.

טוביה העמוני, יריבו של נחמיה, הוא מרמי היחס ביהודה; הוא קרוב משפחה לאלישיב הכהן הגדול וקרוב לו גם מבחינת השקפתו החברתית-המדינית. בתקופת העדרו של נחמיה מירושלים העמיד אלישיב לרשותו לשכה בהר הבית16. רבים מחורי יהודה הם בעלי שבועה לו, כלומר – בעלי בריתו; אף בשעה שהוא יושב בפחוותו שבעבה"י הוא מקיים קשר מכתבים עם ראשי העם בירושלים. טוביה, כבן בריתו של סנבלט, דואג לשקט במדינה, שיהודה לא תמרוד במלכות, והוא מוכן להלשין על כל מי שמגלה נטיות משיחיות והתקוממות נגד מלך פרס.

היחסים בין נחמיה לאלישיב היו קרירים; לא כבימי זרובבל וישוע, שעליהם אמר זכריה17: "ועצת שלום תהיה בין שניהם". בראשונה, כאשר צריך היה להתגייס לבנין החומה, הלך אלישיב בראש, והוא ואחיו הכהנים בנו את שער הצאן ועד מגדל חננאל עד מגדל המאה18. יתכן שהוא התנגד לקו הנוקשה על ההתבדלות, אולי נטה לדעה של אחוד עם הותיקים, בין אם הם מותיקי יהודה וישראל ובין אם הם דור רביעי וחמישי של אלה שהובאו ע"י מלכי אשור ובבל והתבוללו בין שארית ישראל והיו לחלק מהם. ויתכן שהיתה גם נימה אישית בחוסר הקשר בין השנים, כי בימי נחמיה נתקפח מעמדם של הכהנים19, הם חדלו ללמד תורה ולפסוק הלכות חיים, תפקידם זה עבר לחכמים הסופרים אנשי כנסת הגדולה, ולהם נשאר התפקיד הפולחני בלבד. ומובן שזה יצר מתיחות מסוימת בין הכה"ג ובין הפחה.

פרק ו' שבספר נחמיה דן כולו במתנגדים ובמזימותיהם והדברים כלל אינם בהירים. מה טבעו של הנביא שמעיה בן דליה בן מהיטבאל ושל נועדיה הנביאה ויתר הנביאים שהיו מיראים את נחמיה הפחה ומרפים את ידיו? סנבלט וגשם אומרים כי נחמיה העמיד נביאים הקוראים לו מלך יהודה, האשמה היא סתמית ללא שמות הנביאים. חז"ל אמרו20: "משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל". כלומר – סוף הנבואה. הם לא ראו בשמעיה בן דליה ובנועדיה נביאי ה'. אמנם פסקה הנבואה הלוחמת בעבודה זרה, אבל היו נביאים בעלי דעה שפעלו להכוונת העם, ולדעתם היה ערך רב בעיני הצבור כשמדובר היה בערכים חברתיים ומדיניים. וכנראה שדעתם לא היתה נוחה מהדרך שבה בחר עזרא, דרך ההתבדלות. בזה אין לראות חוסר כנות ואין זה עושה אותם נביאי שקר. הם הביעו את דעתם בפומבי והיו להם חסידים רבים.

ההזמנה של סנבלט להוועד עם נחמיה בכפירים בבקעת אונו, שחזר עליה ארבע פעמים, אין פירושה מלכודת ונסיון לרצוח אותו. לו העיז סנבלט לעשות פשע זה לא היה המלך עובר על כך בשתיקה, הוא היה דן אותו בכל חומרת הדין. סנבלט ידע, כי לו היה נחמיה נענה להזמנה ודאי היה בא בלווית "הנערים" שלו, הן מטעמי בטיחות והן להדגשת מעמדו.

נחמיה בא אל ביתו של שמעיה כמו שבא אל ביתו של ידיד. שמעיה הוא בעל יוחסין: בן דליה בן מהיטבאל21 וידוע כנביא איש הרוח. נאמר שבאותה שעה הוא "עצור"22 כלומר – נעצר לפני ה', משמע – שומר על חוקי הטהרה, ואם הוא עצור ואינו יכול לצאת מביתו ולהתחבא בהיכל – כיצד הוא אומר "נועד בית האלהים", בלשון רבים, הוא ונחמיה יחד. נחמיה, שאינו כהן, אומר שאסור לו לבוא להיכל ה' וכי על זה צפוי האדם לעונש מות, ואינו מעיר כלל לשמעיה שאינו כהן והוא גם עצור, שאף הוא יהיה צפוי לעונש מות אם יעשה כדבריו.

הטענה שנחמיה שואף להקרא "מלך יהודה" – כפי שנאמר באגרתו של סנבלט – נראתה בעיניו חסרת שחר; הוא היה נאמן למלך, גם ידע שהיה נסיון כזה בימי זרובבל וסופו לא היה מעודד כלל. לכן לא מצא לנחוץ להתייחס לדברי סנבלט.

כדי לעמוד על התהליך החברתי, שנקרא לו ההתבדלות, עלינו לשוב לימיהם של זרובבל וישוע, ונמצא כי גם שבי הגולה לא היו נקיים מכל דופי.

נזכור כי שבי הגולה היו כהנים, לויים וסופרים ורבים ביניהם היו צאצאי העילית החברתית ביהודה, הם שמרו על ייחוסם והיו מתנשאים על אחיהם הנותרים בארץ, ובזמן הראשון לא התערבו העולים במשפחות הותיקים, וכמובן שזה גרם לשנאה. ולדוגמא:

כאשר בני הגולה, הבאים מן השבי, מקריבים קרבנות – עולות לאלהים23 – ברור שזה ענינם האישי ואין הם צריכים לשתף בזה איש מבין הנותרים בארץ, אולם כאשר הם מתחילים לבנות את ההיכל וסביבם לא רק "נכרים" שאת אבות אבותיהם העלו מלכי אשור, אלא יהודים שלא הלכו לגולה, ואין הם משתפים אותם – הרי שיש בזה כדי לעורר רוגז ושנאת אחים. ההתבדלות וההתנשאות של שבי ציון מוצאת את ביטויה בדברי זכריה24: "ורחוקים יבואו ובנו בהיכל ה'", רק אלה שהיו בגולה ובאו מרחוק, רק הם נאמנים – לדברי הנשיא – לבנות את בית המקדש.

בני הגולה עושים את הפסח לבדם25, והרי כבר בימי חזקיהו ויאשיהו חזרו לעשות את הפסח עם כל העם, מדוע לא עשו אותו ביחד? בני הגולה צרפו אליהם רק את "כל הנבדל מטומאת גוי הארץ", והרי לפי התורה כל נימול רשאי להצטרף לפסח. וכי הנשארים בארץ לא היו נימולים?!

עזרא מדבר רק אל בני הגולה; כאשר הוא מכנס את העם בענין הנשים הנכריות הוא מעביר קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה לבוא לירושלים26. את הנותרים בארץ אין הוא קורא, אם כי הענין נוגע להם, למשפחותיהם. הוא מרכיב בית דין שיפסוק בדיני נפשות מבלי לשתף איש מן הצד שכנגד. מובן שיחס זה גרם להגברת הרוגז בישוב27.

לחלקים נוספים של המאמר:
המערכה המדינית : הצהרת כורש
המערכה המדינית : חזון שהכזיב
המערכה המדינית : המתנגדים והמנתנכלים (פריט זה)
המערכה המדינית : חגי הנביא והשפעתו המדינית

הערות שוליים:

  1. ה', טז.
  2. ד', י.
  3. י"ג, יט
  4. ד', ד.
  5. ג', ה.
  6. י"ג, טו.
  7. כמו אותה חבורה שעלתה משכם משלו ומשמרון ולבונה בידם להביא בית ה', אם כי לא נעלם מהם שהבית נחרב, כי המקום נשאר בקדושתו.
  8. ר' יצחק בן-צבי, ספר השומרונים, מהודרת תש"ל, ע' 4.
  9. מל"ב, י"ז, ל-לב.
  10. ימי מלכותו 669-680. להלן עמ' 115. הוכחתו שאין מדובר כאן בנכרים, כי אם בותיקים, שלא הלכו לגולה.
  11. 657 אמצע של ימי שלטון של אסרחדון ועד שנת 520.
  12. כנוי זה מופיע רק פעם אחת בדברי ההשמצה שבמל"ב י"ז, כט.
  13. יחזקאל ל"ז, טו-כב.
  14. נחמיה א', ג.
  15. אנצ. מקר. בערכו.
  16. י"ג, ז.
  17. ו', יג.
  18. ג', ט.
  19. בשבעים – ויתר הכהנים.
  20. יומא ט', ע"ב.
  21. בעזרא ב', ס ובנחמיה ז', סב מונה הכתוב את בני דליה ובני טוביה בין העולים עם זרובבל וישוע אשר לא יכלו להגיד את בית אבותם ואם מישראל הם. מבני דליה הוא שמעיה הנביא, ומבני טוביה – טוביה העמוני, והם מראשי העם, הייתכן שהיה פסול בייחוסם?! אלא שביקש הסופר לזלזל בדליה וטוביה, שפעלו בניגוד לנחמיה והעתיק את מקום הפסוק ממקומו בין העולים הכשרים וקבע את מקומו בין הפסולים, שספק אם ישראל הם.
  22. ר' שמו"א כ"א, ח.
  23. עזרא ג', ג.
  24. ו', טו.
  25. עזרא החיצון ה', מט.
  26. 80 שנה עברו מאז העליה מעילם, אבל שכניה בן יחיאל, שהוא דור שני או שלישי בארץ, עודו מציין את יחוסו: "מבני עילם" (כזרא י', ב), מבני העולים ולא מעם הארץ.
  27. חכמי ישראל התיחסו בכבוד אל שבי הגולה ואמרו: יש לך בני אדם שמעשיהם נאים ושמותם מכוערים, ויש לך ששמותם ומעשיהם מכוערים, ויש ששמותם ומעשיהם נאים כמו השבטים... שמות מכוערים ומעשיהם נאים – אלו עולי בבל (מדרש רות זוטא, מהדורת שלמה באבער, ע' כ"א).
ביבליוגרפיה:
כותר: המערכה המדינית : המתנגדים והמתנכלים
שם  הספר: בימי שיבת ציון
מחבר: לוריא, בן ציון
תאריך: 1983
בעלי זכויות : החברה לחקר המקרא בישראל
הוצאה לאור: קרית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל
הערות: 1. יצא בשיתוף עם המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית