מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : צאו ההר והביאו עלי זית (לנחמיה ח')

בעקבות מצוות סוכות שקרא עזרא הסופר לפני העם מתוך ספר התורה, יצא הצו: "ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים, לאמור: צאו ההר והביאו עלי-זית, ועלי עץ-שמן, ועלי הדס, ועלי תמרים, ועלי עץ עבות – לעשות סוכות ככתוב". להלן מסופר: "ויצאו העם ויביאו, ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם... וישבו בסוכות, כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל, עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאוד".

כתובים אלה מעוררים בעיות אחדות: מה טעם נצטוו להביא דווקא עצים אלה, ומהי זהותם? מה השמחה הגדולה אשר שמחו? והאמנם לא קיימו בני ישראל מצוות סוכה מימי יהושע בן נון? חוקרי המקרא ומפרשיו השיבו על כך תשובות שונות, ואנו ננסה להסביר כתובים אלה מן האספקט הבוטאני-חקלאי.

בזמן בית ראשון, ואף לפני כן, בשבת עם ישראל על אדמתו, היתה החקלאות בארץ אינטנסיבית ביותר. בגלל צפיפות היישוב ניצלו כל חלקת קרקע למטרות חקלאיות. אף האדמות המדרוניות והסלעיות היו מכשירים, אם על ידי בניית מדרגות, או על ידי נטיעה בין הסלעים עצים "החוצבים בצור", כגון תאנים וחרובים. באותם הימים היה מחסור גדול בעצי בנייה, שעשירי העם ייבאום מן הלבנון – ארזים וברושים, והעם הפשוט הסתפק בעצי שקמים שגידלום בשפה. באותם ימים של מחסור בעצים יכלו רק מעטים להרשות להם בניית מבנה עראי כסוכה.

שינוי יסודי חל באופיו של נוף הארץ לאחר גלות עשרת השבטים וחורבן בית ראשון. אף ששרדו בארץ "כורמים ויוגבים", והתיישבו בה שומרונים, עמונים ומואבים, לא הצליחו מתיישבים אלה לשמור על התרבות החקלאית, במיוחד של חקלאות ההר, שנהרסה כבר במסעות המלחמה שקדמו לחורבן. הד למצב זה נשמע בנבואת ירמיה ויחזקאל, ובמיוחד בדברי נביאי שיבת ציון. באותה תקופה של חורבן שטחי המיזרע והמטע החלו להתפתח במקומם שיחים ועצי היער. במקום אחר כבר העלינו את ההשקפה, שבתקופות שלום לא היו יערות בארץ, לא בימי המקרא, ולא לאחר מיכן בתקופת המשנה והתלמוד (ר' לאחרונה את מאמרנו "על העץ והיער בנופה הקדום של הארץ", טבע וארץ, מרחשוון תשכ"ו). במידה שהיו בארץ יערות הם בוראו כבר בתקופה קדומה, ובמקומם ניטעו עצי פרי ונזרעו שדות. רק בימי חורבן וגלות הלכו היערות והשתלטו מחדש על שדות המיזרע והמטע, כדברי הנביא: "והשימותי גפנה ותאנתה... ושמתים ליער" (הושע ב', יד).

עתה בימי שיבת ציון, שעה שהמתיישבים שעלו מבבל לא הצליחו לשקם את חקלאות ההר, התפתחו חורשים ויערות במקום המטעים המוזנחים. כעת התחיל להתגלות בארץ נוף יערות, שבזמן כיבוש יהושע איפיין את נוף הרי הבשן והגולן אשר "בארץ רפאים", מקום שנתקרא לאחר מיכן "יער אפרים" (כפי שהצענו במאמר הנ"ל, התכוון יהושע לאיזור זה ולא להר אפרים שבמרכז הארץ, שלדעתנו כבר בימי יהושע היה מיושב בצפיפות, והוא "אץ" היה צר להם לבני יוסף).

נראה לנו להעיר על עובדה מעניינת, כי שלוש פעמים באה במקרא הפקודה לעלות להר ולברא או לכרות עצים, וכולן נאמרו בימי כיבוש וחורבן החקלאות. לראשונה בימי כיבוש יהושע נצטוו בני יוסף: "עלה לך היערה... כי הר יהיה לך, כי יער הוא ובראת לך שם" (יהושע י"ז, טו, יח). בשנייה מצינו לשון דומה אצל חגי הנביא: "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית" (א', ח). ובשלישית חוזרת פקודה דומה בימי נחמיה: "צאו ההר והביאו עלי זית, ועלי עץ שמן וכו'". כאן באה ההכרזה: הנה לפניכם הר שכולו עוטה עצי יער ומטעים מוזנחים שהם הפקר, יש רק לכרות אותם ולבנות מהם סוכות.

נראה לנו שאותה השמחה שצוינה בפרקנו, ששמחו בה בני ישראל לאחר שהתקינו את הסוכות מעצי היער, מקורה בעובדה כי אותם המתיישבים שדיורם היה בוודאי דל ביותר, יכלו להקים להם "שיכון" מרווח יחסית ולוא גם עראי. אכן שפע כזה בעצי בנייה לסוכות לא היה בארץ מימי יהושע בן נון, ואפשר שלכך כיוון הכתוב: "כי לא עשו כן מימי ישוע בן נון".

מכאן לשאלת זיהוי העצים שבני יהודה נצטוו להביא מן ההר לסוכות. מדובר כאן על "עלים" של עצים שונים, והכוונה ללא ספק לענפים, מהם ששימשו לבניין הסוכה, מהם לסיכוך, ומהם – כדעת חז"ל למצוות ארבעת המינים. אשר ל"עץ שמן" שבכתובנו נחלקו החוקרים בזיהויו. ברור שאין לזהותו לזית שכבר נמנה באותו כתוב. לא נוכל גם לקבל את זיהויו לעץ ה-Eleagnus, הקרוי בימינו "עץ-שמן מכסיף". זה שיח הגדל בר-למחצה בחולות שבעמק עכו, וספק רב אם גידלוהו בארץ בתקופת המקרא. לעומת זאת נראה מן הכתובים ומספרות חז"ל שעץ שמן היה עץ גדול ורענן, מצוי בארץ (ר' מקורות בספרי עולם הצומח המקראי, עמ' 88). קרוב לודאי ש"עץ שמן" מציין את העץ הקרוי בימינו אורן ירושלים. שמו עץ שמן (כך גם בימינו בפי יהודי קורדיסטאן דוברי הארמית) על הטרפנטין שמפיקים מענפיו וגזעו. זה עץ גבוה שגדל במהירות הגדולה ביותר מבין שאר עצי היער ולכן הוא עץ הייעור החשוב ביותר. עליו-מחטיו צפופים, וצלו כבד, ומכאן ציונו בפי בן סירא "כעץ זית מלא גרגר, וכעץ שמן מרוה ענף" (בן סירא העברי נ', י. אגב גם מכאן ראיה שאין עץ שמן זהה לזית).

מסקנתנו היא איפוא, שעץ שמן זהה לאורן ירושלים, לא נוכל לכן לקבל את ההצעה של חוקרים אחדים, שלפיה פריו של האורן הוא "פרי עץ הדר" (על שם שמו של האורן "דר") בשפת סנסקריט). וכן יש לדחות את זיהוי "עץ שמן" ל"עץ עבות" שבין ארבעת המינים, שהרי שניהם נמנו כבר בכתובנו. נאמנת עלינו מסורת חז"ל ש"ענף עץ עבות" אינו אלא ההדס בעל העלים המשולשים. ושוב חוזר גם כאן הקושי, שבפסוקנו נמנו גם "עלי הדס" גם "עלי עץ עבות", משמע לכאורה שהם מינים שונים. חז"ל פתרו קושי זה בכך, שבשם עלי הדס ציין הכתוב את ענפי ההדס הרגילים, ששימשו לסיכוך, בעוד שהענפים בעלי העלים "המשולשים" שימשו למצוות ארבעת המינים לנטילה עם הלולב.

אם אמנם נצטוו כאן לקחת גם ענפים לקיום ארבעת המינים, קיים הקושי שנזכרו בפסוקנו רק עלי תמרים ועלי עץ עבות, לא הוזכרו כאן "ערבי נחל", כנראה שאלה לא היו מצויים בכמויות ניכרות באיזור ההררי. ואשר ל"פי עץ הדר" – האתרוג, שהוא עץ הדורש השקאה תדירה, יש להניח שמטעי האתרוג הושמדו מימי החורבן עד לתקופתנו, מה שאין כן שאר העצים שנזכרו בכתובנו שהצליחו להתקיים ללא טיפול.

לחלקים נוספים של המאמר:
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : זרע השלום (לזכריה פרק ח')
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : החקלאות בזמנו של מלאכי
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : צאו ההר והביאו עלי זית (לנחמיה ח') (פריט זה)