חז"ל נחלקו כידוע בנוגע לזהותו ולזמנו של מלאכי. שלוש דעות הובעו בנידון: מלאכי זה מרדכי; מלאכי זה עזרא; לפי מסורת שלישית: "ברוך בן נריה, ושריה בן מעשיה, ודניאל, ומרדכי בלשן, וחגי, זכריה ומלאכי – כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש" (מגילה ט"ו, ע"א).
חוקרי ימינו נוטים לדעה, שמלאכי נתנבא בסמוך לימי עליית עזרא ונחמיה, באמצע המאה החמישית לספירת העמים – שני דורות ויותר ואחר זמנם של חגי וזכריה. שלוש ראיות הובאו לשיטה זו: א. דבריו הקשים של מלאכי נגד הפרת הברית שבין בני ישראל לנשותיהם העבריות, והתקשרותם עם בנות נכר; (מלאכי ב', יא-יד), מציאות שתוארה בספרי עזרא ונחמיה; ב. דרישתו של מלאכי להביא את כל המעשר אל בית ד' (ג', י), דבר שמצא את תיקונו באמנה שכרתו עזרא ונחמיה עם העם (נח' י', לח-מ, והשווה שם י"ג, י-יב); ג. לשון נבואתו של מלאכי, שיש בה לדעת החוקרים מסממני העברית הטרום משנאית.
לעומת אלה נראה לנו להעלות את ההשערה, שמלאכי ניבא בין ימי חגי וזכריה לבין תקופת עזרא ונחמיה, היינו: בזמנו של אחשורוש, סמוך לשנת 480 לפני ספירת העמים. להשערתנו זו הגענו על ידי השוואת תיאורי החקלאות בארץ אצל מלאכי, לבין מצבה של החקלאות לפי נבואות חגי וזכריה מחד, וספרי עזרא ונחמיה מאידך.
בדיון על הביטוי "זרע השלום" ציינו את עובדות היסוד בקשר למצבה של החקלאות בימי חגי וזכריה. הארץ עומדת בחלקה שוממה; תושבי הארץ רעבים – זורעים הרבה, וקוצרים מעט (חגי א', ה); תקפו עליהם שנות בצורת (שם י-יא); היבול לקה במחלות ובמזיקים (שם ב', יז); ובמקום מטעי פאר עלו מאליהם עצי יער, וחגי מציע לכרות מהם עצים לבניין המקדש (א', ח; ר' להלן דברינו על "צאו ההר"). לאחר השלמת בניין בית המקדש חוזה חגי ימי ברכה ושפע.
ואכן מסתבר שמצבה של החקלאות בארץ השתפר במשך הזמן. לדעתנו משתקף הדבר דווקא בנבואת מלאכי על אדום, שראשיתה "אהבתי אתכם אמר ד' ", והמשכה: "ואת עשו שנאתי, ואשים את הריו שממה". הנביא קובע שכל מאמצי בני אדום לשקם את הריסות ארצם לא ישאו פרי, והוא מנבא להם שממת עולם. הרי שמלאכי מעמיד, זה מול זה את אדום העומדת בחורבנה, לעומת ארץ ישראל שחקלאותה משגשגת – באהבת ד' לעמו.
אמנם מלאכי רואה בסיפוק את ההתקדמות בארץ, אבל חושש הוא שמא תחזור הקללה שרבצה עליה שנים רבות עקב החטא. הוא מזהיר מפני האסון העלול לבוא על הארץ שכוהניה אינם מכבדים את מקדש ד'. אותם האנשים שתפקידם לברך את העם והארץ, ועם זאת ליהנות מברכת האדמה, עלולים להפוך את הברכה לקללה (ב', ב-ג). המצב המוסרי והדתי בכל שכבות העם הולך ורע. כך המצב ביחסיו אל המקדש, ביחסי איש לאשתו; גזל שכיר, אלמנה, יתום וגר; ומניעת המעשר מן הלוי. וכבר נראית התוצאה: "במארה אתם נארים" – תוכפות שנות בצורת ומתרבים פגעי הטבע, במיוחד של הארבה – "האוכל" בלשון מלאכי. ואולם על אף כל אלה רואה הנביא בכך רק אזהרה, ותופעה שתחלוף מהר עם שיפור המצב הדתי והמוסרי, והוא מבטיח: "אם לא אפתח לכם ארובות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די; וגערתי לכם באוכל, ולא ישחית לכם את פרי האדמה, ולא תשכל לכם הגפן בשדה" (ג', י-יא), הרי שעל אף המפגעים האלה אופטימי מלאכי, והוא מלא תקוות טובות לגבי עתידה של החקלאות בארץ.
תקוותיו של הנביא ומשאלותיו לא נתמלאו. מסתבר שעם הרעת המצב המוסרי והדתי תכפו פגעי הטבע והחקלאות. החלה הידרדרות אגרארית: האיכרים העניים נושלו מאדמותיהם על ידי העשירים, וקם מעמד של בעלי אחוזות. נתרופף אותו קשר מקודש בין האיכר הישראלי לנחלת אבותיו, והחקלאות העברית הוזנחה. עתה החלו להרים ראש אותם בני נכר אשר תפסו את אדמות היהודים לאחר חורבן הבית, ונאלצו לאחר מיכן להחזיר אותן אדמות לשבי ציון. כעת עם נישול האיכרים היהודים מאדמותיהם על ידי אחיהם בעלי האחוזות, החלו האחרונים להעסיק בהן בני נכר, ואולי אף למכור להם אדמות. מעמדם של שונאי ציון הגויים הלך והשתפר בו בזמן שמצב בני ישראל הלך ורע.
הידרדרות זו נמשכה עד לעלייתם של עזרא ונחמיה, שמצאו את הארץ במצב כלכלי ואגרארי, מוסרי ודתי, ירוד ביותר, כנראה עוד גרוע יותר מאשר בזמנם של חגי וזכריה. במצב זה החלו עזרא ונחמיה בריפורמה ובתקנות בכל השטחים האלה. נראה שתקנות אלה נשאו פרי, כפי שמעידים מקורות אחדים שזמנם ראשית התקופה היוונית בארץ; איגרת אריסטיאס, פאפירוס זינון, וספרים חיצוניים אחדים. מהם נמצאנו למדים שהחקלאות העברית בארץ הלכה ונתבססה, והיתה במצב של עליה ושיגשוג עד סמוך לימי חורבן בית שני.
לחלקים נוספים של המאמר:
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : זרע השלום (לזכריה פרק ח')
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : החקלאות בזמנו של מלאכי (פריט זה)
מוטבים של נוף וחקלאות מימי שיבת ציון : צאו ההר והביאו עלי זית (לנחמיה ח')
