התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה : א. תוצאות מלחמת החורבן

מלחמת החורבן נמשכה למעלה מארבע שנים, מאביב שנת 66 ועד סוף הקיץ של שנת 70. גם לאחר נפילת ירושלים ושריפת המקדש נמשכו פעולות המלחמה והמצור סביב המבצרים שנשארו בידיהם של הלוחמים – בהרודיון הסמוכה לבית לחם, במכוור שבעבר-הירדן ובמצדה שעל חוף ים המלח. המערכה על מצדה היתה ממושכת וכיבוש המבצר האחרון לא בא אלא לאחר שלוש שנים, בפסח של שנת 73.

כיבוש ירושלים וחורבן המקדש פגעו קשה בעם היהודי בארץ ובתפוצות. בית המקדש על עבודת האלוהים בתוכו, המוסדות הרוחניים והמערכות הארגוניות-לאומיות שהיו קשורים בו, היוו את לב חיי האומה. חורבן העיר והמקדש מוטטו אפוא את מערכת החיים התקינים של האומה מבחינה מחשבתית וארגונית. אולם לא פחות מזה פגעה המלחמה הממושכת בחיי העם ברחבי הארץ מבחינה יישובית וכלכלית. ההיסטוריונים בני אותה תקופה מדגישים את גודל החורבן הן מבחינה דמוגראפית והן מבחינה חקלאית. יוסף בן מתתיהו מספר כי רק במהלך המצור על ירושלים נפלו למעלה ממיליון איש מבין היהודים הנצורים.¹ בן דורו הצעיר, ההיסטוריון הרומי טאקיטוס, מספר על שש מאות אלף לוחמים יהודים.²

לנתונים אלו יש להוסיף את מספר החללים שנפלו בשלבים הראשונים של המלחמה, בעבר-הירדן וביהודה. אם נצרף את מספרי ההרוגים לפי סיפורו של יוסף בן מתתיהו אנו מקבלים למעלה ממאה אלף חללים. מלבד הנופלים במערכות השונות עם הצבא הרומי, נפלו רבים בפרעות שערכו תושבי הערים היווניות באוכלוסיה היהודית. ערים יווניות נמצאו אמנם בעיקר לאורך חופי ארץ-ישראל, אך היו ערים יווניות, כמו בית שאן ששכנו בליבו של היישוב היהודי. עם הקמת השלטון היהודי בירושלים בראשית המרד ואחר כך במהלך המלחמה, התנפלו היוונים, שהיוו רוב בערים אלו, על היהודים – שאף כי מספרם היה ניכר למדי, הרי היוו מיעוט – וערכו בהם טבח. רק ערים מעטות שמרו על יחסי שלום עם שכניהם היהודים. רק תושבי גרש שבעבר-הירדן לא הרגו בהם וגם שלחו בשלום את היהודים שבקשו בימי המלחמה לעזוב את עירם. בקיסריה, בבית שאן, אשקלון ועכו נהרגו לדברי יוסף בן מתתיהו שלושים ושבעה אלף וחמש מאות איש. כמו כן יש להביא בחשבון אותם חללים ממקומות שונים אשר מספרם לא נתפרש אצלו.³ מלבד ההרוגים יש להוסיף את השבויים הרבים שמונה יוסף בן מתתיהו אשר נלקחו על-ידי הרומאים לפני המצור על ירושלים ולאחריו. רבים מהם נמכרו לעבדים או נשלחו לעבודות פרך באניות ובמכרות, או ניתנו במתנה לערים הנוכריות הסמוכות לארץ-ישראל כדי שילחמו בחיות טרף בתיאטראות. המספרים הנקוטים בידי הסופרים הקדמונים הם ללא ספק מוגזמים, אולם ודאי שרבבות רבבות נפלו במערכה או נלקחו בשבי. רבים מן השבויים נפדו משביים בידי אחיהם בני ארץ-ישראל, או בידי הקהילות אליהן הובלו או נמכרו לעבדות; אחרים נשתחררו בצורה זו או אחרת במשך השנים. מאלו לא מעטים חזרו לארץ במוקדם או במאוחר, אולם רבים מן השבויים אבדו בשביים, כלו בעבודת פרך או נטמעו בין שוביהם. יהודים רבים אף עזבו את הארץ אם משום שחששו מנקמת הכובשים על חלקם במלחמה, ואם מפאת התנאים הכלכליים הקשים שהשתררו עם הכיבוש.

ערים וכפרים רבים נשרפו ונהרסו אם במישרין, בפעולות המצור והסתערות הכיבוש, כגון גמלא יודפת ועין גדי, ואם מתוך נקמה ורצון הרומאים להטיל אימה. בעיקר סבלו המקומות שבקרבתן חנה הצבא הרומי תקופה ממושכת. קטע מתאורו של יוסף בן מתתיהו על מסעו של אספסיאנוס בדרום הארץ יש בו כדי להמחיש את גודל החורבן שנגרם עם הכיבוש הרומי: 'ומשם פנה אל מחוז בית נטופה ושילח אותה באש וגם את כל הארץ מסביב לגבול אדום. אחרי כן צוה להקים מבצרים במקומות הכושר, וגם לכד שני כפרים גדולים בתוך ארץ אדום... את בית גוברין וכפר טבא, והמית עשרת אלפים איש ויותר וכאלף נפש לקח בשבי. ואת יתר העם גרש מנחלתו והעמיד בכפרים האלה משמר מאנשי-חילו למען יפשוט בכל ההר להחריבו'.⁴

נפגעה במיוחד החקלאות היהודית. מטעי פרי רבים כהרים ובעמקים נעקרו בימי המלחמה, אם בשל צורכי המצור של הצבא הרומי, ואם מתוך כוונה להטיל שממה בסביבה. לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו נכרתו בימי המצור על ירושלים כל העצים שמסביב לעיר בהיקף של שנים עשר קילומטר לערך, ובהמשך המצור נאלץ טיטוס להביא עצים ממרחקים גדולים.⁵ עצי פרי רבים נעקרו בידי הלוחמים היהודים עצמם כדי להשאיר מאחריהם אדמה חרוכה. רושם רב עשתה על פליניוס, חוקר הטבע הרומי, עקירת עצי האפרסמון שבקרבת יריחו, שהיו יחידים במינם בעולם והיוו מקור הכנסה רב ערך. היהודים עקרו מטעים אלה כמו ידיהם ובלבד שלא יפלו בידי הרומאים.⁶

הערות שוליים:

מלח' ו, ט, ג [420].
טאקיטוס, דברי הימים ה, א, 13.
על פרשת הטבח בערים היווניות ראה מלח' ב, יח, א-ט [506-457].
מלח' ד, ח, א [449-446].
מלח' ה, יב, ד [523-522].
Plinius, Naturalis Historia XII, 25