הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > אישים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דוד
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
נתן הנביא פעל בעיקר בתקופתו של המלך דוד. דף המידע סוקר את האירועים שבהם היה מעורב ואת עמדתו בכל אחד מהם.



נתן הנביא
מחברת: גליה סמו


נתן היה נביא ה' בימי המלכים דוד ושלמה. הוא מופיע במקרא כדמות מרכזית בשלושה סיפורים:

א. בנבואה על המקדש ועל שושלת בית דוד (שמואל ב ז);
ב. בפרשת רצח אוריה, משל "כבשת הרש" (שמואל ב י"ב 16-1);
ג. בפרשת המאבק על ירושת כיסאו של דוד (מלכים א א).

נתן לא שפט את העם, כמו שמואל הנביא, ולא הוכיח את העם, או הודיע להם את דבר ה', כמו ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ונביאים אחרים. כל הפרשיות שנתן היה מעורב בהן, התנהלו בחצר המלכות ונגעו למלך ולבני משפחתו. לפיכך, מכונה נתן בפי חוקרי המקרא "נביא מלכות" או "נביא חצר".

בשתי הפרשיות הראשונות (הנבואה על המקדש ועל שושלת בית דוד ופרשת "כבשת הרש") מופיע נתן כנביא ה': הוא מודיע לדוד את דבר האל ועמדתו בשאלות הנוגעות לשלטונו של דוד. בפרשה השלישית (סיפור ירושת הכיסא) נתן פועל כאיש חצר. הוא נוקט עמדה פוליטית בשאלה מי יירש את דוד, ואינו נרתע מהפעלת תככים אישיים ופוליטיים כדי להביא לבחירת המועמד המועדף עליו. למרות שהוא מכונה לאורך כל הסיפור "נתן הנביא", הוא אינו פועל בסיפור זה כנציג ה': הוא אינו מביא את דבר ה' לדוד או לשלמה, ואינו מזכיר את ה' בדבריו אפילו פעם אחת.

נתאר בקצרה את שלוש הפרשיות שמעורבותו של נתן מתוארת בהן.

הנבואה על המקדש ועל שושלת בית דוד (שמואל ב ז)

בפרשה זו נדונים שני עניינים: בניית בית המקדש ונצחיותה של שושלת בית דוד. בפתיחת הסיפור דוד מביע בפני נתן את רצונו לבנות בית מקדש לה'. בתחילה, נתן מאשר את בניית המקדש, אולם לאחר שה' מתגלה אליו ומסרב לאשר את בניית המקדש, שב נתן אל דוד ומודיע לו את רצון ה'. יש הסבורים, כי הסירוב לבניית המקדש נבע מרצונו של ה' לדאוג לצרכיו של עם ישראל לפני הדאגה לכבודו שלו: ה' רצה שבית דוד יבסס את שלטונו כבית מלוכה חזק ויציב בישראל, ולכן עודד את דוד לדאוג לשלטונו ולייסוד שושלת מלוכה לפני בניית הבית.

יש הסבורים, כי הסירוב נבע מהתנגדות העם לשינוי אופי הפולחן לה': עד ימי דוד נעשה הפולחן לה' באוהל, במשכן, ובקרב העם הייתה התנגדות רבה להעברת הפולחן לבית מקדש, בית קבע.

ויש הסבורים, כי בניית בית לה' על-ידי המלך מפחיתה מכבודו של ה' ומאדירה את כבודו של המלך. על כן מדגיש נתן בדבריו, שדוד לא יבנה בית (בית מקדש) לה', אבל ה' יבנה לדוד בית (בית מלוכה, שושלת).

עם זאת, ההתנגדות שמביע נתן לבניית המקדש מוגבלת בזמן ואינה מוחלטת. על-פי הנבואה, יבנה את המקדש בנו של דוד (וכך אכן היה, בימי שלמה). עוד מבטיח נתן לדוד, כי שושלתו תמלוך על ישראל לעולם. הבטחה זו אינה מותנית ואינה מוגבלת בזמן. זוהי ההבטחה הבלתי מותנית היחידה במקרא למלך מישראל.

פרשת רצח אוריה, משל "כבשת הרש" (שמואל ב י"ב 16-1)

פרשה זו מתחילה בפרק י"א, שם מתואר מעשה הניאוף שביצע דוד עם בת שבע, אשתו של אוריה החיתי. מעשה ניאוף זה הביא להריונה של בת שבע. דוד, בניסיונו לכסות על פשע הניאוף, הפעיל אמצעי מרמה שונים כדי לשכנע את אוריה לשכב עם אשתו, וכשנכשל בניסיונות מרמה אלה – גרם למותו של אוריה בשדה הקרב ונשא את בת שבע לאישה.

נתן בא לפני דוד למחות, בשם ה', על מעשי העוול הקשים שביצע דוד. הוא פותח בסיפור משל ומזמין את המלך לשפוט מה יש לעשות במקרה הנדון. הוא מספר על שני אנשים שחיו בעיר אחת, אחד עשיר והשני עני, רָש. לעשיר היו צאן ובקר מרובים, ולעני רק כבשה אחת קטנה. כבשתו של העני הייתה אהובה עליו מאוד, והוא דאג לה כבתו ממש: האכילה מלחמו, השקה אותה מכוסו, השכיבה במיטתו ואהב אותה כבתו. יום אחד, בא אורח לאיש העשיר. במקום לטבוח כבשה מצאנו, לקח העשיר את כבשתו היחידה של האיש הרש וטבח אותה עבור אורחו. דוד הזועם מכריז שיש לחייב את האיש העשיר בתשלום פי ארבעה (ויש האומרים פי שמונה) מערך הכבשה, וכן יש לגזור עליו מוות. נתן אינו נרתע ומכריז בפני המלך "אתה האיש!", וכאשר מודה דוד בחטאו, מודיע נתן בשם ה', כי דוד לא ימות, אולם "לא תסור חרב מביתך עד עולם". כלומר, דם אוריה, שנשפך באשמת דוד, יביא לשפיכות דמים מתמדת בביתו של דוד. כמו כן, נתן מודיע לדוד על מותו של התינוק שנולד לדוד ולבת שבע כתוצאה ממעשה הניאוף. בכך מתגלה נתן כנביא מחאה, העומד על עקרונות המוסר והצדק מול המלך, שסמכותו השלטונית הבלתי מוגבלת העבירה אותו על דעתו.

התינוק השני שנולד לבת שבע ולדוד היה שלמה, ונתן מודיע לדוד, שלידת שלמה מבורכת משמיים. הוא אף העניק לו שם נוסף, המוכיח את אהבת ה' אליו: יְדִידְיָה.

פרשת המאבק על ירושת כיסאו של דוד (מלכים א א)

פרשה זו, שהתרחשה בימיו האחרונים של דוד, מציירת את נתן כאיש חצר רב תככים. בערוב ימיו של דוד הכין עצמו אדוניהו, בנו הגדול של דוד, למלוכה. נתן, שלא נמנה עם תומכי אדוניהו, זירז את בת שבע לפעול למען המלכת בנה, שלמה. הוא תדרך אותה וציין במפורש את הדברים שעליה לומר לדוד, ואף תיאם עמה את כניסתו-הוא לחדר המלך, כאשר היא תימצא שם, כדי לחזק את דבריה. מתוך דבריו לדוד מסתבר, שנתן נמנה עם יועציו של המלך, כיוון שיש בדבריו נזיפה מרומזת לדוד על כך שלא התייעץ בו, או לא הודיע לו על כוונתו למנות את אדוניהו ליורשו. תכנוניו המוקדמים של נתן עלו יפה. דוד משתכנע, ומורה לנתן לכנס את קבוצת הנאמנים לשלמה ולהמליכו כיורש לדוד. כך, בעוד אדוניהו חוגג בפומבי את המלכתו הצפויה, נקט נתן במהלך חשאי והביא לבחירתו של שלמה.

יש חוקרים המצביעים על דמיון בין שמואל הנביא לבין נתן. שני הנביאים היו מעורבים בייסודה של שושלת בית דוד: שמואל משח את דוד למלך על ישראל, נתן משח את שלמה ליורשו של דוד והבטיח לשושלתו שלטון נצחי על ישראל. שני הנביאים הוכיחו את המלכים שמלכו בימיהם על התנהלותם השלטונית ועל מגבלות כוחם מול העם: שמואל הוכיח את שאול על חולשתו מול רצון העם (בפרשת עמלק, שמואל א ט"ו), ונתן הוכיח את דוד על ניצול-יתר של מעמדו, שהוביל אותו לנאוף עם בת שבע ולהורות על רצח אוריה.

ביבליוגרפיה:
כותר: נתן הנביא
מחברת: סמו, גליה
שם  הפרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית