המקרא ממעט לספר על מרים, אחות משה ואהרון. היא מופיעה בשלושה סיפורים בלבד:
כאשר משה נשלח בתיבה על פני היאור (שמות ב), מסופר שאחותו משגיחה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". מייד כאשר היא מבחינה, שבת פרעה מצאה את התיבה, היא מציעה לה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?" לא נאמר במפורש שאחות זו היא מרים, אולם מרבית הפרשנים סבורים, שאכן מרים היא העומדת על המשמר ונכונה לבוא לעזרת משה. חוכמתה ותושייתה של מרים מתבטאים גם בזה שהיא מייד מציעה לבת פרעה פתרון לבעיית הנקתו של הילד, ובכך מסייעת לקדם את האפשרות שמשה יישאר בבית פרעה.
בהופעתה הבאה של מרים, היא ממלאת תפקיד בהנהגת העם, ואף מכונה "נביאה": לאחר נס המעבר בים סוף וטיבוע צבא פרעה, שר משה את "שירת הים" (שמות ט"ו). אחריו פותחת מרים בשיר, החוזר על חלק מ"שירת הים". עִמה שרות כל הנשים בישראל: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרן אֶת הַתּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאה גָּאָה סוּס וְרכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו 21-20). יש פרשנים הסבורים, ששירת הים המקורית הייתה דווקא שירתה של מרים, ובשלב מאוחר יותר בעריכת הכתוב המקראי יוחסה שירה זו למשה כדי לפאר את דמותו.
בהופעתה השלישית של מרים בסיפורי המקרא היא מתוארת כ"מדברת במשה" - כלומר, מדברת בגנותו של משה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרן בְּמשֶׁה עַל אדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר י"ב 1). על-פי הפועל "וַתְּדַבֵּר" ברור, שמרים היא יוזמת הפעולה והיא המובילה אותה. לא ברור מיהי האישה הכושית שלקח משה, ומדוע לא מצא הדבר חן בעיני מרים ואהרון, אך ברור כי התנגדותם קשורה לתפקידו של משה בהנהגת העם. הם ממשיכים וטוענים: "הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!". מרים ואהרון מתרעמים על הצגתו של משה כשליחו הבלעדי של ה'. הם רואים בעצמם נביאי ה' לא פחות ממשה, שהרי ה' "דיבר גם בהם". אהרון ומרים אכן מכונים במקרא 'נביאים' (שמות ז 1; ט"ו 20), אך לא מסופר ששימשו כנביאי ה'. ה' כועס על התנהגותם, ומוכיח אותם: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" - כלומר, אני בוחר מיהו נביא ה'. זהו אדם שאני מתגלה אליו בחזון או בחלום; אינכם יכולים לתבוע לעצמכם מעמד של נביאים! ה' מעניש את מרים על דבריה בגנות משה: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצרַעַת כַּשָּׁלֶג". רק לאחר שמשה צועק אל ה' "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!", ה' פוסק שמרים תירפא מצרעתה לאחר שבעה ימי בידוד. בספר דברים מופיע ציווי לזכור את צרעת מרים ואת הטיפול בה, ולהקפיד על שבעת ימי הבידוד: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמר מְאד וְלַעֲשׂוֹת כְּכל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כ"ד 9-8).
חז"ל ראו בצרעתה של מרים ובהחלמתה רמז לכבוד הגדול שחלק לה אלוהים בטפלו בה באופן אישי: הוא היכה אותה והוא השגיח על רפואתה השלמה מן הצרעת.
פרשנים אחרים סבורים, שצרעתה של מרים נחשבה לה לביזוי ולקלון, כיוון שהיא באה לה מהוצאת לשון הרע על משה. על-פי דעה זו, מזהיר הכתוב בספר דברים להישמר מהוצאת לשון הרע, כדי לא להיענש על ידי ה' בנגע הצרעת, כשם שנענשה מרים.
מרים מתה ונקברה בקָדֵש שבמדבר סיני.
חז"ל הצביעו על הקשר בין דמותה של מרים לבין יסוד המים. מרים מופיעה לראשונה במקרא כשהיא מתייצבת על שפת היאור לצפות מה יקרה לתיבה שמשה מונח בה. בפעם השנייה היא מוזכרת כאשר היא שרה על ישועת ה' במעבר ים סוף. בסמוך לציון מותה וקבורתה בקדש מציין המספר את צמאונו של העם עקב חוסר במים: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ 2-1). חז"ל אמרו, כי מרים הייתה כמקור מים חיים לעם ישראל, ובמותה "לֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה". על הפופולאריות של מרים בעם ישראל אף מאות שנים לאחר מותה, ועל מסורות הרואות בה אחת ממנהיגות העם מעידים דברי מיכה הנביא במאה השביעית לפני הספירה. מיכה מזכיר לעם את חסדי ה', וביניהם הוא מונה שליחת מנהיגים שיוליכו את העם במדבר. מרים נמנית בין מנהיגים אלה: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרן וּמִרְיָם" (מיכה ו 4).
לקריאה נוספת בלקסיקון לתרבות ישראל:
מרים הנביאה
