העגל הוא חפץ פולחני, ששימש בישראל לעבודת ה' ולעבודת אלים אחרים. עדויות לפולחן העגל בישראל מופיעות במקרא כבר בסיפורים על ימי הנדודים במדבר. עדויות נוספות עולות מסיפורים ונבואות מתקופת המלוכה.
 |
עגל הזהב במדבר (שמות ל"ב) |
בשעה שבושש משה לרדת מהר סיני, נקהלו בני העם על אהרון ודרשו ממנו: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (ל"ב 1). אהרון מסכים, ומורה לעם להביא אליו את "נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם". הוא מתיך את הנזמים שהובאו אליו ויוצר מהם את העגל "בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה". תיאור יצירת העגל אינו ברור. מחד, היצירה בחרט מעידה על חריטה על גבי גוש מתכת, ומאידך המילה "מַסֵּכָה" מעידה על יציקת המתכת הנוזלית לתוך תבנית. נוסף על כך, בעת הריסת הפסל נאמר שמשה שורף אותו וטוחן אותו לאפר (ל"ב 20), ומכאן שהיה עשוי עץ. לדעת מרבית החוקרים, היה העגל עשוי עץ ורק צופה בזהב. אהרון הקים מזבח בקרבת העגל, והעם הכריז: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". יום המחרת הוכרז על ידי אהרון כיום חג לה'. העם אכן חגג: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (ל"ב 6). כשירד משה מההר וראה את הנעשה, שרף את העגל, טחן את אפרו והשקה את העם במים שבהם עורבב אפרו של העגל. אז פקד משה על הלויים לעבור בעם ולהרוג את כל עובדי העגל, כ- 3,000 איש.
חוקרים ופרשנים התלבטו בשאלה מדוע נבחר דווקא עגל כתחליף למשה וכמייצג האל.
על-פי דעה אחת, פולחן העגל הוא פרי השפעה מצרית. במצרים העתיקה רווח פולחן של בעלי חיים שונים כסמל לשליטה בטבע. בין היתר, עבדו בעיר מֶמְפִיס לשור אַפִּיס. התומכים בדעה זו סבורים, שבני ישראל הושפעו מהפולחן שהיה נהוג במצרים בימיהם, והעתיקו אותו לפולחן ה'. מנגד טוענים חוקרים אחרים, שפולחן השור במצרים היה פולחן לשור החי ולא לפסל, ושקשה להאמין שאהרון יציג לפני בני ישראל, שיצאו מעבדות מצרים, אל מצרי, ויטען שאל זה הוציאם ממצרים.
יש הסוברים, שפולחן העגל אינו תוצאה של השפעה מצרית, אלא מסופוטמית. בחרן, עיר מולדתם של האבות, רווח פולחנו של נַנַר, אל הירח, שכונה גם "פר השמים". בפולחן זה היה העגל החיה המקודשת. על-פי המשוער, הובא פולחן זה לכנען על-ידי משפחת האבות ורווח בשבטי הצפון.
על פי דעה אחרת, העגל לא שימש כאלוהות, אלא היה חפץ פולחני בלבד. בעמים הסובבים את ישראל, כגון השוּמֶרִיים, הכנענים, הארמים והחיתים, פסלי עגלים היוו כַּנִים, עליהם הונח פסלו של האל, או כתרו. באופן דומה, שימש פסל העגל גם בישראל. אולם, כיוון שהדת הישראלית אינה מתארת את האל כדמות מוחשית, הניחו המאמינים ששכינת האל, רוחו או כבודו שורים מעל לפסל העגל. על-פי דעה זו, פסל העגל לא נעשה על ידי אהרון כאליל, אלא כחלק מהפולחן לה'. מכאן, אפשר להבין מדוע אמר העם לאחר בניית העגל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ומדוע הכריז אהרון "חַג לה' מָחָר". לפי גישה זו, מסורת העגל כחיה מקודשת מקבילה למסורת הכרובים שמעל לארון הקודש. בשני המקרים האמינו, שהשכינה שכנה מעל לחיות אלה. ההתנגדות לעגל נבעה מן החשש שהעגל עצמו ייתפס כאלוהות. כיוון שהעגל הוא חיה מוחשית, טעה אהרון כשבחר לייצג באמצעותו את ה', שכן מדובר בבעל חיים שאפשר לעבוד אותו בטבע ובחיי היומיום. בכך הוא פתח פֶּתַח לעבודה זרה. לעומת ההתנגדות לפולחן העגל, לא מובעת במקרא התנגדות לכרובים, וזאת משום היותם חיות מיתולוגיות, שאי-אפשר לעבוד אותם בטבע.
|
עגלי ירבעם (מלכים א י"ב) |
אחד מצעדיו הראשונים של ירבעם בן נבט לביסוס מלכותו על ישראל היה בניית שני עגלי זהב: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (מלכים א י"ב 28). מחבר הסיפור מנמק את בניית העגלים בחששו של ירבעם, שמא המרד של שבטי ישראל בבית דוד לא יאריך ימים ובשוך הכעס הראשוני יבקשו שבטי הצפון לחזור לעבוד את ה' בבית המקדש בירושלים ויסכימו לחזור לחסותו של בית דוד: "וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲרָגֻנִי" (י"ב 27-26). עגלים אלה הוצבו בבית אל ובדן, שתי ערים המקודשות לישראל עוד מימי האבות, ופולחנם הוצג כחזרה אל מסורת אבות ואל דרך פולחן מוכרת וידועה בישראל עוד מימי המדבר. במכוון חוזר ירבעם על קריאתו של אהרון בפרשת עגל הזהב: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל...".
מרבית חוקרי המקרא סבורים, שסיפור עגלי הזהב של ירבעם הוא סיפור מגמתי. במקורו הוא נכתב בממלכת הצפון, אולם עורך ספר מלכים, שראה במעשיו של ירבעם עבודה זרה ועבירה על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ 3), שינה אותו וקבע שירבעם חטא והחטיא את ישראל: "וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת". הקבלתו של ירבעם לאהרון אינה מקרית: היא באה להצביע על כך, שירבעם, כמו אהרון, גרם לפגיעה בקודשי ישראל והמיט אסון גדול על העם.
יש הסבורים, שהסיפור בשמות ל"ב נכתב אחרי שארע הסיפור המסופר במלכים א י"ב. על פי דעה זו, מטרותיו של סיפור עגל הזהב בשמות ל"ב הן התנגדות לפולחן העגלים שהיה נהוג בממלכת הצפון וגינוי לירבעם. מחבר הפרק מציג את ירבעם כחוטא החוזר על מעשי אהרון אף על פי שידע שהעגל נתפס כתועבה בעיני האל, ושהעם כולו נענש על עשייתו. אחרים סבורים, שהסיפור בשמות ל"ב קודם לסיפור במלכים א י"ב כיוון שלא סביר שירבעם היה מציע לעם פולחן חדש, שלא הכירו קודם, ומציגו כתחליף לפולחן ה' הידוע והמוכר. קשה להאמין שהעם היה נוטש את פולחן אבותיו לטובת אמונה חדשה רק בגלל פילוג פוליטי. על פי דעה זו, פולחן העגל התבסס על מסורת ישראלית עתיקה, שייחסה את פולחן העגל בישראל לבני אהרון, וראתה את ראשיתו בתקופת הנדודים במדבר. העריכה היהודאית של המקרא הביאה לכך שעשיית העגל במקרא כולו תוצג כחטא.
|
פולחן העגל בתקופת המלוכה |
עם גיבושה של הממלכה המאוחדת וקביעת מרכזיה הדתיים בידי דוד ושלמה, נדחק פולחן העגל לשוליים, בעיקר בגלל הרצון להעלות את מעמדה הדתי של ירושלים ולחזק את משפחות הכהונה ששירתו במקדש הירושלמי. משפחות כהונה אלה השתמשו בעיקר בחפצים פולחניים כגון ארון הקודש והאפוד. משפחות הכהונה של שבטי הצפון, שעבדו לה' באמצעות עגל, זכו ליחס עוין מצד משפחות הכהונה הירושלמיות, איבדו את מעמדן ונדחקו משימוש בקודש. יחד אִתן, איבד גם העגל את מעמדו כחפץ פולחני לגיטימי והפך לסמל לעבודה זרה. עם זאת, הצליח העגל לשמר את מעמדו הפולחני בממלכת הצפון. הנביאים הישראלים, אליהו ואלישע, אינם פוגעים בעגלים, ואינם מוחים כנגד העבודה לה' באמצעות עגלים אלה. נראה, שלא ראו בהם עבודה זרה. יהוא בן נמשי, שביער את פולחן הבעל מישראל, אינו פוגע בפולחן העגלים. הכתוב אף מציין במפורש: "רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל – לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם. עֶגְלֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בֵּית-אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן" (מלכים ב י 29).
עדות נוספת לפולחן העגלים בממלכת הצפון מצויה בנבואות הושע בן בארי. הושע נאבק בפולחן הסינקריטיסטי לה' שרווח בימיו. הוא מחה נגד עירוב פולחן הבעל עם הפולחן לה' ויצא נגד פולחן העגלים. הוא כינה את העיר בית אל בכינוי הלעגני "עֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן" (הושע י 5), וכוונתו הייתה שבית אל היא עיר העֶגְלוֹת, עיר שבה עובדים עֶגְלוֹת בלא הרף, עד שהיא הופכת לעיר של אָוֶן, עיר של מעשי תועבה ורשע. עוד ניבא הושע "כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן" (ח 5), ומכאן אנו למדים על מרכזיותו של העגל בפולחן בשומרון במאה השמינית לפני הספירה בישראל.
