הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > אישים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > המסע במדבר
ישראל. משרד החינוך. מנהל החינוך הדתי, מחלקת הפרסומים


תקציר
דיון בדמותו של כלב בן יפונה כפי שעולה מהסיפור המקראי מדברי חז"ל ומהפרשנות הקלאסית. המאמר מציג את הניגוד בין התנהגותו של כלב ובין התנהגות שאר המרגלים בפרשת חטא המרגלים ומראה כי כלב הוא בעל אומץ ואמונה מיוחדים.



קוים לדמותו של כלב בן יפונה
מחבר: אליהו מנחם גויטיין


הקדמה

בבואנו לסקור את דמותו של כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה, עלינו לבחון ולציין את התקופה בה הוא חי, את מעשיו ואת המאורעות שאליהם היה קשור, גם הטביע את חותמו עליהם. לאור פעולותיו ומעשיו מקבלים אנו תמונה ברורה מהתקופה בה חי, בבחינת: דבריהם של צדיקים הן הם זכרונם1. אין היהדות מעריצה דמויות בתור דמויות מופלאות כשלעצמן. אצלינו אין בני אדם אלילים ואין כל יחוס של כוחות עליונים אצל בני האדם2. ישנה הזדככות עצמית והתעלות נפשית של האנשים, שע"י זוכים הם לדרגות גבוהות בהתקרבות אל השכינה והשפעתה עליהם כגון הנבואה. אולם גם אז אין מיחסים לאותו נביא חשיבות של אל. אלא הוא שליח ההשגחה, שזכה ע"י מעשיו להתעלות לדרגות של קדושה וטהרה, ובתור שכזה זוכה הוא גם להתערות דלעילא, דהיינו השפעת רוח הקודש עליו. או אז משמש הוא סמל ודוגמא לשאר העם אשר ילמדו ממעשיו וישמעו בקול דבר ה' היוצא מפיו.

ועם כל זאת הרי הוא בשר ודם "ככל האדם"3 אשר זכה להיות מורם מעם ע"י עבודתו העצמית והתמידית להתקרבותו הרוחנית לאלוקיו. פעולות אלו ראויות להערכה והערצה ע"י המון העם בהיותם מורה דרך לשעה ולדורות והם הם זכרונם של הצדיקים. כאמור לעיל, את מעשיהם עלינו ללמוד ואת דרכיהם עלינו לחקות, שכן לא האדם הגשמי יוצר את דמותו, אלא אישיותו הרוחנית על רקע פעולותיו ומעשיו בזה העולם – הם אשר קובעים את דמותו לשבט או לחסד.

עפ"י גישה זו נדון באישיותו ובדמותו של כלב בן יפונה אשר פנה ומרד בעצת המרגלים בכח רצונו העז להיות דובר אמת. ובהתגברותו על דעתם של עשרה אנשים, והתחזקו באמונה ובטחון בה' אלוקיו זכה לכינוי "עבדי כלב" כפי שנקרא גדול הנביאים משה רבינו ע"ה, וכ"ז – "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי"4. ומפרש אור החיים על פסוק זה "כי לכל אדם ישנם שני יועצין: טוב ורע, וכלב השלים ומילא אחר חלק ה', דהיינו כשנתגבר על יצה"ר כשבאה לידו העבירה. הרי שניתנים לו שכר כעושה מצוה". מבחינה זו היתה אצלו גדולה משל יהושע שעליו התפלל משה שלא יכשל בעצת המרגלים, וא"כ לא הוצרך [יהושע] להתעצם מכוחו", ולא עוד אלא הסתכן בנפשו ללכת לבדו ולהשתטח על קברי האבות בחברון, מקום שם היו "הענקים" כדי להתחזק באמונתו ובטחונו בה'5.

ואכן כשחזרו המרגלים היה בו הכח והעוז לומר דברים כאשר עם לבבו ולהשתיק את דברי ההסתה של המרגלים בדברי אמונה ובטחון חזקים של: "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה'"6. בכך התעלה הוא על כולם ובמידה מסוימת בלט אף יותר מיהושע. זאת גם הסיבה כפי שנעמוד ע"כ בפרקים הבאים, שהכתוב יחד את הדיבור לכלב לבדו, ואף מתן שכרו בצידו "והביאותיו אל הארץ אשר דרך בא שמה [חברון] וזרעו יורשנה"7. – אין זו סתם מתנה ופרס על "מעשה טוב", ישנה כאן כוונה עמוקה לשלם מידה כנגד מידה לאיש שנתעלה מעל כולם, ורמז ברור למלוכה העתידה לבא משבט יהודה הנבחר לכך8, ובמקום שנשיא השבט קשר את גורלו אליו.

מרידת כלב בעצת המרגלים, ואישיותו החזקה

בגמ' בסנהדרין9 מובא: ר' יוחנן אמר מרד זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד שמרד בעצת מרגלים. ונוסף ע"כ המדרש10 כי באותה שעה שהיו בארץ יעצו המרגלים את העצה הרעה לדבר בגנותה של א"י, וגבורת הערים וביצור העיירות והכניסו לכלב עמהם בעצה, ואמר להם שיאמר אף הוא כמותם, ובלבו ידע שיספר את האמת – בשבחה של א"י. ולפיכך הצליח לשתקם כשחזרו: "ויהס כלב"11, לפי שחשבו שגם הוא יאמר כמותם וגו'. וכתב גם המד"ר שם כי המרגלים אמרו על כלב נאמן הוא עלינו, ומיד הצליח להשתיק את כל ישראל שהיו מצייתין על משה. או לפי דעה (אחרת) קצת שונה המובאת בגמ' סוטה12 כי כלב הסיתן בדברים, כיון שראה כי השתיקו המרגלים את יהושע חשב כי אם יחל אף הוא להתוכח עמם ישתיקו גם אותו, אמר להם וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם.. סברו כי אף הוא בדעה אחת עמם ושתקו. כך או כך מתאים ביותר הכינוי "מרד" לכוונתו הברורה והמתוחכמת של כלב להעמיד פנים בפני המרגלים. וכשהגיעה שעת הכושר נהג לפי מצפונו ויושרו והתכחש לעצתם ודעתם של "חבריו" המרגלים.

כאן עלינו להרחיב את הדיבור בנושא (הנקרא) פרשת המרגלים ואשר בו כאמור בולטת אישיותו של כלב. ואומנם לא נרחיב את היריעה יתר על המידה בפרשה זו, אולם נבהיר את שורש ועומק הדברים שנגדם התקומם כלב וכפר יחד עם יהושע בן נון בכל מה שאמרו יתר עשרת המרגלים.

עיון קל בכתובים מגלה לנו שש שאלות ששאלם משה, ועליהם נתבקשו לתת תשובות ממצות בשובם מרגול הארץ:

א) וראיתם את הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה?
ב) המעט הוא אם רב?
ג) ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה?
ד) ומה הערים.. הבמחנים אם במבצרים?
ה) ומה הארץ השמנה היא אם רזה?
ו) היש בה עץ אם אין?

בתשובתם למשה, אהרון וכל העדה, עונים הם על השאלות א. ד. ה. ו. = "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות וגו' ". על השאלות ב. ג. אינם עונים בשלב זה, היות ובכונתם להשתמש בכך כדי להוציא דיבה על הארץ אח"כ בצורת פניה אישית לעם. אולם אף על תשובתם זו – הראשונה, העיר הרמב"ן: "והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו וגו'13. ובפסוק א' שאל: "ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות וכי ע"מ שיעידו לו שקר שלח אותם?" אלא שרשעם היה במלת אפס שהוא מודה על דבר אפס ונמנע מן האדם וגו'. ונפלא הסברו של "בעל העקידה"14 על מלה זו במשל שני השליחים אשר נתבקשו למסור דו"ח על טיב סחורה מסוימת ושניהם מסרו במדויק אותה האינפורמציה. אלא שהשני הוסיף את דעתו: אבל מחיר הסחורה רב הוא. אז יצא השליח מכלל שליחותו והפך להיות "יועץ". כן גם אצלינו, למרות שתשובתם הראשונה נראשית לכאורה אינפורמטיבית ואוביקטיבית, במוסרם תשובות פחות או יותר מדויקות על הדברים שנתבקשו למסור, הרי שבכ"ז מתגנבת בין השיטין נימה אישית של יועצים המרומזת במלה אחת "אפס". בכך הרגיש מיד כלב. [ואם נשתמש גם בדברי המדרש כי היה בסודם של המרגלים הרי שידע והשכיל להבין יפה את כונתם האמיתית של "חבריו" המרגלים] ומיד העמיד את הדברים על דיוקם (הנכון) והאמיתי: "ויהס כלב את העם... ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". ונשאל וכי אמרו עד עכשיו המרגלים דברים הפוכים משל כלב? הם הרי תארו את הארץ מבחינה אסטרטגית ולכאורה לא חיוו כל דעה אם יוכלו לעלות אם לאו. אלא כפי (שבארנו) והבאנו לעיל כי כלב עמד מיד על כונתם להפחיד ולהטיל מורך בלב העם15. וכבר בשלב זה הרגיש את אשר יאמרו המרגלים אח"כ, ונסה א"כ להשתיקם מיד בתחילת הויכוח, בהראותו להם דוגמא אישית של מאמין בה' ובהבטחתו לתת את הארץ לעמו. הוא היה שונה ברוחו מכל שאר המרגלים, להוציא את יהושע שהחזיק אמו בתשובתם השניה למרגלים. ובכך גם יחודו שידע לכוון לאמת, לראותה ולא להתכחש לה. כי המרגלים שרצו להפיל את רוח העם אם מתוך נגיעה אישית שמא תבטל נשיאותם בהכנסם לארץ16, ואם מתוך חולשה רוחנית של חוסר אמונה ואהבת הארץ שהיתה נחלת כלל דור יוצאי מצרים כפי שנעמוד ע"כ בפרק ג'. הרי שלאחר דברי כלב המעודדים כבר לא דברו ברמזים אלא גילו את כל ליבם והם מדברים מפורשות: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו"17 ושתי הוראות למלה ממנו: א. מאתנו, ב. בגוף שלישי, כדברי המדרש המובא ברש"י18 "כביכול כלפי מעלה אמרו", ואין הפשט והדרש סותרים – אלא משלימים האחד את חברו, שכן על הדו"ח האינפורמטיבי שמסרו היתה תמימות דעים גם עם כלב ויהושע, שורש המחלוקת היתה: בפירוש דו"ח מודיעיני זה19. כלומר הויכוח כאן היה רעיוני, ונסב על ענין רוחני-אמוני; אם יוכל עם ישראל להתגבר ולהוריש את העמים בכוח אמונתו בהבטחת ה' לעמו למרות חוזקם וביצורם של העמים יושבי הארץ.

וכשהאמונה היתה פגומה אצל שאר המרגלים, הרי שההתדרדרות עד להוצאת דיבה על הארץ היתה מהירה מאוד... "הארץ אשר עברנו בה... ארץ אוכלת יושביה, וכל העם אשר בתוכה אנשי מדות"20. כאן גם הם משלימים את שתי התשובות ב'-ג' שהחסירו בדבריהם הראשונים למשה, וכן השלימו לפני העם את התמונה שרצו ותכננו למסור להמון העם, אשר מיהר לקלוט ולקבל את אשר איוה לשמוע. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו... ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה22 כאן כבר לא עזרו דברי השכנוע האחרונים של כלב ויהושע ...טובה הארץ מאד מאד... אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם. סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תיראום"! ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים"...23 דהיינו העם קבל את הלשה"ר והוצאת הדיבה של המרגלים ולא עזרה להם הצטדקותם המובאת בתוכחת משה בס' דברים: "אחינו המסו את לבבנו וגו' "24 שכן משה הוכיחם וצירף את דעתו לעדותם של כלב ויהושע. "ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם". אולם אתם "בדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם" ולכן נסתם הגולל על התקוה של דור אנשי המדבר להכנס "לארץ ישראל הנכספת". ותחת זאת נגזר עליהם: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם... מבן עשרים שנה ומעלה... ובמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה וגו'"25.

טבלת הקבלה וניגודים בין דברי המרגלים לדברי כלב ויהושע



כלב ויהושע

המרגלים

א)

עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה.

לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו.

ב)

טובה הארץ מאד מאד.

ארץ אוכלת יושביה (תשובה לשאלה ד),

ג)

אל תראו את עם הארץ,
כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו.

וכל העם... אנשי מדות ושם ראינו את הנפילים בני ענק.

"זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מלא אחרי ה' ". ובפרשת "שלח": "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי". ואומנם הבאנו כבר בהקדמה את הסברו של "אור החיים" על רוחו האחרת והמיוחדת של כלב, אולם נשאר לנו קשה הלא גם יהושע מלא אחר ה'. והיה בעצה אחת עם כלב נגד המרגלים26, ואף הוא נשאר חי וזכה להכניס את ישראל לארצו. "יהושע בן נון העומד לפניך, הוא יבוא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל"27. וא"כ לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו. ארץ אוכלת יושביה (תשובה לשאלה ד), וכל העם... אנשי מדות ושם ראינו את הנפילים בני ענק. מדוע ההבלטה והיחוד לכלב בכתובים וכי משוא פנים בדבר? אלא שלא בכדי יחד הכתוב בראשונה את דבריו לכלב ומתן שכרן הכפול בצידו, א. והביאותיו אל הארץ28 [דהיינו גם הבטחה שיחיה לפחות 40 שנה = אור החיים, במדבר]. ב. ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו29. וכבר עמדו ע"כ גדולי המפרשים, ונביא תמצית מדבריהם. רבינו בחיי30 על פרשת פנחס, כתב וז"ל: "הקדים כלב ליהושע [על הכתוב כי את כלב בן יפונה וגו'] כי כן יקדימו הש"י לעולם על שהקדים עצמו יותר מיהושע בקנאותו של הקב"ה בענייני המרגלים. ...ועוד שקראו "עבדי" אבל משה יקדים יהושע לעולם קודם לכלב וזה למעלת החוכמה", או כמו שכתב הא"ע31 "לגודל מעלתו"32 והרמב"ן כתב בפרשה33 וז"ל "והקדים הכתוב כלב ליהושע... כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים – ויס כלב וגו'. ו"אור החיים" המרחיב את דיבורו בענין כתב: כי ליהושע היתה סבה תפילת משה שהצילתו מיצה"ר ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו. משא"כ כלב שנכנס בגדר סכנת יצה"ר וחברתו הרעה ותחל רוח ה' לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברי האבות... ורוח האחרת עמו... שהשלים אחר רצונו יתברך" וזכה לשני הדברים שהובאו לעיל עקב שני דברים טובים שנמצאו בו. א. היתה רוח אחרת עמו – ולא הלך אחר עצת המרגלים. ב. וימלא אחרי, שהשתיק העם וסתר דברי המרגלים... וטעם שלא הזכיר יהושע לצד שהוא זכה מצד תפלת משה ולא הוצרך להתעצם מכוחו"34. הנצי"ב משלים את התמונה של גדולת כלב בפרשתנו (בפרושו "העמק דבר" לדברים א'): יען אשר מלא אחרי וגו', בדגש = כלומר העמים מובאת בכתוב המלה מלא נקודה בדגש המורה על בנין חזק. – משמעו שנכנס בחברון במקום הסכנה למען העלות עליו השגחתו, וזה הדבר אשר היה כלב מצוין מיהושע. באותה שעה שהזמין ה' לפניו". ובסיכום דבריו כתב: נמצא אשר מלא אחרי ה' נכלל בזה שני דברים א. אשר מלא בעצמו. ב. אחרי ה' היינו לאחרים עם יהושע. וכו'. (עיין שם באורו בהרחבה.)35

ועליו הכתוב אומר (במשלי).36 "כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחו ונפש אדוניו ישיב"37.

מהמובא בזאת נראה בעליל כי אישיותו החזקה של כלב בלטה מעל כולם בפרשת המרגלים. הוא היה נחוש בדעתו והחלטתו לומר את האמת, מבלי להתחשב בדעת הקהל, הן של המרגלים והן של המון העם, ובעיקר יקדה בו האמונה האלוקית והבטחון בה' ההולך לפני מחנה ישראל, כי הוא ילחם להם ויתן להם את הארץ המובטחת.

כלב יורש את הארץ אשר דרך בה

בספר יהושע מובאת בקשתו של כלב: "תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא... והטעים דבריו לפני יהושע כי "עודני היום חזק כאשר ביום שלוח אותי משה, ככחי אז וככחי עתה למלחמה לצאת ולבוא. וכל זה... כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדולות בצורות, אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'. ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה"38. לאחר ארבעים וחמש שנה מאותה פרשה "אומללה" של חזרת המרגלים, וכשמלאו לכלב שמונים וחמש שנה39 יוקדת בו אהבת נעוריו לארץ חמדה. וכאז כן עתה מוכן ומזומן הוא למסור נפשו על כבוש הארץ והעיר הנכספת חברון. "ויורש משם כלב את שלושת בני הענק את ששי ואת אחימן ואת תלמי ילידי הענק"40. אותה רוח הקרבה ואהבת הארץ שחסרה למרגלים היא אשר הנחתה את כלב ויהושע. והיא גם הבדילה בינם לשאר המרגלים ולכל העדה כולה. ונבחין בכך בעיון קל בכתובים: "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח"41. לכאורה רואים אנו נכונות מיידית מצד העם לעלות ולכבוש את הארץ... "ויעפילו לעלות אל ראש ההר וגו' "42 אלא שנכונות זו היתה מן השפה ולחוץ, היא לא היתה אמיתית וכנה. היא היתה הביטוי לפחד מפני העונש של "במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' "43. ואלו דברי הספורנו לפרשה בדברים44 "וגם היה גזר דין שיש עמו שבועה אחר שהעירו אזנם משה, יהושע וכלב אל התשובה, ולא שבו, אפילו אח"כ אלא מיראת העונש, ולכן לא הספיקה התשובה להסיר העונש הנגזר בעוה"ז". כלומר תשובתם לא רק שלא היתה שלמה, העקר היה חסר בה – האמת הצרופה של הרצון לעלות לארץ ולהכנס בסיכוני המלחמות של כבוש הארץ.

זה הוא צדו האחד של המטבע "כי אין ה' בקרבכם" ולכן "לא תעלו ולא תלחמו"45 הצד השני הוא: "והיא לא תצלח" ונשאל: מהי אזהרה זו, וכי אם הי'ה סיכוי כלשהו שכן יצליחו לעלות האם היה מותר להם אז כן לעבור את פי ה'? ואם נאמר שזו היא מעין אזהרה והבטחה לאי הצלחה לעבור את פי ה'. א"כ נוכל לשאול והיכן הבחירה? [וכבר עמד ע"כ הרמב"ן בפירושו לפסוק בצורה כללית "כי העברת פי ה' אין בה הצלחה".] אולם כמובן שאין הוראת הפסוק בהחלטיות על עונש מיידי על חטא, אלא נראה שחטא העם הי'ה גם בהעדר חבת הארץ, וכי טבע האדם הוא להשתכנע מדברים שהוא רוצה לשמוע ומזדהה עמם. ולכן העלי'ה של חוסר-ברירה מובילה בסופו של דבר לירידה. האם אין חשש שכאשר רק יצרו מגע כלשהו עם עמי הארץ מיד יפלו ברוחם ויעלו את טענתם הישנה: "נתנה ראש ונשובה מצריימה". לשם כבוש הארץ זקוק העם למסירות נפש, ואם אין לעם קשר נפשי עם הארץ הרי שרצונם העכשוי לעלות לא יצלח בידם. כי מדוע אין רצונו של ה' שיעלו מפני שהיא לא תצלח. עליה שאינה מתוך כסופים שבלב אלא מתוך חוסר ברירה לא תצלח! ובשעת חולשה ומבחן קטן ביותר מיד היא תשבר. ומציין הרמב"ן46 כי מקרא מלא הוא בתהילים47 "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו... ולא שמעו בקול ה', לכן וישא ידו להפיל אותם במדבר וגו' ". וכתב עוד האברבנאל48 בענין: "הפשע הב' הוא באומרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו ולא אמרו אשר ה' אלקינו נותן לנו, ולא אל הארץ אשר נשבע לאבותינו. לפי שהי'ה דעתם שלא יזכו במתנה ההיא ולא יירשו את הארץ ע"כ אמרו אל הארץ אשר שלחתנו כאילו לא רצו בהליכה ובראיית הארץ ההיא". והעפלתם ההרה מתוך חוסר הברירה אכן מאשרת הנחה זו. "ויכום ויכתום עד החרמה"49 וכבר עמד רש"י על כפילות הלשון בפסוק וביאר: "מכה אחר מכה" וגו'.

"בני – אנשי דור המדבר העולים מתוך אונס ופחד אינם עומדים במבחן אפי' שעה אחת. ומן הרגע הראשון היתה ידם על התחתונה, כי במקום שאין אהבה ומסירות נפש כל עלי'ה נדונה לכשלון. לא כן הדבר עם "טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע, המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה". ["והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה50.] דור אנשי המדבר עם כל גדולתם והשגתם הרוחנית – הניסים הגלויים שראו: בקריעת ים סוף, מתן תורה, המן וכו', בכ"ז היו הם דור של שעבוד מצרים. אולם בניהם אשר לא טעמו את טעם עול העבדות והגלות, הם יהיו נכונים ומוכשרים יותר לעלות ולכבוש את הארץ תחת הנהגתם של יהושע וכלב "שהדביקום" ברוח המסירות והאהבה לארץ. בהיותם סמל חי ובלעדי המהלך עמם מאז צאת בנ"י ממצרים ועד לכניסה וכבוש הארץ. כנא' בפרשת מסעי51: "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד... ממטה תקחו לנחול את הארץ... למטה יהודה כלב בן יפונה".

ראש למלכות

בתוך פרשת המרגלים "האומללה" עולה וזוהרת דמותו המיוחדת של כלב נציגו של שבט יהודה. במשלחת המרגלים לא"י, וכפי שהכתוב בדה"י א52 עומד על יחוסו – מבני בניו של פרץ, הרי שעיון קל בכתובים מגלה לנו כבר עתה מי הוא השבט והמשפחה המיוחסת והנבחרת להיות לכתר המלכות של עם ישראל, וכלב במעשיו אף הטביע את חותמו על חברון בתור עיר יסוד המלכות. [וכבר נרמז ענין המלכות ושבט יהודה בדין קדימה שנתן משה לשבט זה, הן בפקודים: "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה53. בהקרבת קרבן הנשיאים "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה"54. ובנסיעת המחנות "ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה55 וגו'] כך שכלב מהיוחסים ונשיא ביהודה בהתנהגותו המופתית והיוצאת דופן משאר המרגלים אכן מצדיק את הבחירה בשבט יהודה אשר לו איותה ההשגחה את המלכות.

כלב גם שימש עוד מספר פעמים ברגול בהקשר לכבוש הארץ, בפעם הראשונה נא' בפר' חוקת "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו את בנותי' וגו' "56. ותרגם יונתן בן עוזיאל פסוק זה: "ושדר משה ית כלב וית פנחס וגו'. – הי'ה זה בעת כבוש עבר הירדן המזרחי, ובפעם השני'ה לפני כבוש עבר הירדן המערבי, "וישלח יהושע בן נון שנים אנשים מרגלים חרש לאמור לכו וראו את הארץ ואת יריחו57. והמדרש על אתר58 מפרש כי היו אלו כלב ופנחס.

כשהמפרשים מגלים לנו את זהותם של המרגלים מיד נעלם הספק והחשש לשם מה לשלוח מרגלים אלו וכי לא הספיק הנסיון המר הראשון? אלא שבפעמים אלו היתה למשה ויהושע כונה שונה מבפעם הראשונה. והיא: בטחונם בשלוחיהם כי אכן יהיו אנשי בשורה טובה, ומטרת שליחתם הנה לחזק את לב העם באמונה ובטחון בה'. וז"ל הרלב"ג שם: ואולם הדרך היא לחזק לב העם הנלחמים לבד כמו שנתפרסם גדעון בן יואש כי הי'ה סומך בדברי הש"י אחר שעשה לו אות... ועכ"ז לחזק לבו על דבר המלחמה צוהו הש"י שירד אל המחנה הוא ופורה נערו, וישמע מה ידברו ואחר תחזקנה ידיו. והנה שמע שם מה שחזק לבו לבא בקשרי-המלחמה וכן הי'ה בשלוח המרגלים... שלא הי'ה שלוחם אלא לחזק לב יהושע והעם כשישמעו שנפלה אימת ישראל עליהם, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם". [ועוד האריכו המפרשים בליבון סוגיא זו של עצם שליחת המרגלים ומטרת שלוחם. ואף בפרשתנו רבו הפירושים על התכלית לשם מה נשלחו, אולם אנו לא נאריך בנידון אופרטיבי זה, אם הי'ה צורך ואם היתה רצוי'ה שליחות זו. אלא עסקנו במסקנות ובתוצאות של שלוח המרגלים.] מ"מ משתי הדוגמאות המובאות לעיל נראה כי כלב הוכיח את עצמו! ואם הי'ה צורך בענין עדין של רגול בארץ לאחר שנסיון ראשון נכשל, הרי שלא הי'ה תאים ומוכשר יותר לכך מאשר כלב שהתנסה בכך ועמד בהצלחה בנסיון זה. עליו אפשר הי'ה לסמוך ולבטוח כי איש בשורה טובה יהי'ה ויצליח במשימתו לחזק את רוח העם באמונה ובטחון בה'. ואלו דברי המדרש59 בענין: "אין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנים נפשם להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, ואלו פנחס וכלב".

על עקביותו ודבקותו בה' אלוקיו זכה אף יחד עם יהושע לנחול שלושה חלקים בארץ, וז"ל הירושלמי בבא בתרא60: "יהושע וכלב נטלו שלושה חלקים (בארץ) חלקם עם יוצאי מצרים, וחלקם עם העומדים בערבות מואב, וחלק המרגלים. אולם על נחלתו האהובה הברון ציין הכתוב מספר פעמים כפי שהבאנו לעיל כי היתה לו ולזרעו אחריו לנחלת עולם. ואל בכדי זכה בה, וזכתה היא להיות הבכורה במלכות בית דוד.

עוד מימי אברהם אבינו הקונה בכסף מלא "את השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה בכל גבולו סביב... לעיני בני חת לכל באי שער עירו"61 והוסיף המדרש62 על קנין זה של אברהם אבינו. א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, בית המקדש וקבורתו של יוסף וגו' ".

ואף דוד הלך הזוכה לתחילת מלכותו בעיר חברון הרי זה מכח דבקותו בקדושת המקום. ואלו דברי הכתוב בשמואל63: "וישאל דוד בה' לאמר האעלה באחת מערי יהודה ויאמר ה' אליו עלה. ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר: חברונה". ומסביר הזוהר64 על אתר כי דוד לא זכה לקבל מלכותו אלא עד שנתחבר עם האבות שהן בחברון. וישנה הקבלה מסוימת לנשיאותו של כלב בן יפונה שעלה לגדולה ונשאר נשיא עד לסוף ימיו, לאחר שנשתטח על קברי האבות. והובא גם רמז יפה לענין בספר "אתרי סגולה"65, על "הקשר המלכותי" לעיר חברון. וכן מצינו בגמ' בכתובות66.

"ויעלו בנגב ויבא עד חברון... וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים. אין לך מעולה מכל הארצות מארץ מצרים שנא' כגון ה' בארץ מצרים, ואין לך מעולה בארץ מצרים יותר מצוען. דהוו מרבי בה מלכים (שהרי מגדלים בה מלכים.) דכתיב כי היו בצוען שריו... ואין לך טרשים בא"י יותר מחברון דהוו קברי בה שכבי (שהיו קוברין בה מתים.) ואפי' הכי מבונה על אחת משבעה בצוען.)67

שקל הכתוב את ערכה של חברון פי שבעה מערכה של צוען. ומהי גדולתה של צוען? – מקום גידולם של מלכים. רמז לכך הכתוב כי בנקודה זו בדיוק מעלתה של חברון במלוכתה כפולת השבע. [ונזכר אכן בכתוב "וחברון שבע שנים נבנתה", ובחרון מלך דוד שבע שנים68.]

ומחברון אשר בה משחו אנשי יהודה את דוד למלך על בית יהודה, משם התפשטה מלכותו על כל ישראל. "ויבאו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה', וימשחו את דוד למלך על ישראל69, ואף בנו אבשלום כשאיוה לו את המלכות, הבין כי הדרך לכך עוברת דרך העיר שבה דרך כוכבו של אביו דוד וזקנו כלב, "ויקם וילך חברונה וישלח אבשלום מרגלים בכל שבטי ישראל לאמר כשמעכם את קול השופר ואמרתם מלך אבשלום בחברון"70. ואומנם נסיון נפל זה נכשל בשל סבות רבות ושונות שלא כאן המקום להרחיב את הדיבור ע"כ. אולם ללא ספק כונתו היתה כי הסיסמה: מלך אבשלום בחברון" תטה את לב ישראל אחריו כפי שאכן קרה71. שכן טעמה וקסמה של חברון לא פג עם העברת המלכות ירושלימה, היסוד לכך נשאר בה טמון מיני ימי האבות ומאז הטביע את חומו עליה כלב בן יפונה הקניזי במסירותו, דבקותו ובאהבתו לארץ האבות.

הערות שוליים:

  1. ירושלמי, שקלים פרק ב' הלכה ה'.
  2. אצל גדול הנביאים משה רבינו ע"ה, בלידתו נא' במפורש: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן וגו'" (שמות ב', פסוקים א'-ב') – אין המנהיג נופל "כמלאך" מן השמים...
  3. שופטים ט"ז, י"ז.
  4. במדבר י"ד, כ"ד.
  5. ראה פירוש העמק דבר לפסוק (שם)... "שניכנס למקום הסכנה בחברון כדי להראות כמה נכון לבבו ובטוח בהשגחתו ית"ש".
  6. במדבר י"ג, ל.
  7. במדבר י"ד, כ"ד.
  8. בראשית מ"ט, י'.
  9. דף י"ט, ובמסכ' מגילה דף יג.
  10. מדרש אגדה ומדרש תנחומא.
  11. במדבר י"ג, ל'.
  12. דף לה.
  13. הרמב"ן לפסוק כ"ז.
  14. ר' יצחק עראמה על פסוק כ"ח.
  15. וראה ביאורו של האברבנאל לפסוק כ"ה בפרשת שלח. על "הפשע הרביעי והחמישי בחטא המרגלים".
  16. ראה זוהר לפרשה.
  17. במדבר י"ג, לא.
  18. שם.
  19. ועד כמה חשובה קריאת ופירוש דו"ח המודיעין תעיד מלחמת יוה"כ אשר בתקופתנו ואכמ"ל.
  20. שם פסוק ל"ב.
  21. הרמב"ן לפסוק ל"ב, וראה גם ביאורו של האברבנאל בפירושו לפסוק כ"ה "בפשע הג' של המרגלים".
  22. במדבר י"ד. פסוקים א.ד.
  23. שם פסוקים ז, ט, י.
  24. דברים א' פסוקים כ"ח-ל"ו.
  25. במדבר י"ד, כ"ט-ל"ד.
  26. במדבר י"ד פסוקים ל, לח, ופרק ל"ב פסוק י"ב.
  27. דברים א', לח.
  28. במדבר י"ד, כ"ד.
  29. דברים א', ל"ן.
  30. במדבר כ"ז, ס"ה.
  31. שם פרק י"ד, ו'.
  32. בענין הקדמת כלב ליהושע בפרק יד פסוק ל' ולקמן בפסוק ל"ח הקדים הכתוב יהושע לכלב – ניתן גם לומר שהתורה מעידה ששניהם שקולים היו בדעתם, במחשבתם ובכוונתם לשם שמים. ראה מכילתא בא פ"א סי' ג' אל משה ואהרן וכו' הוא אהרן ומשה מגיד ששניהם שקולים זה בזה. ועיין שם עוד דרשות מסוג זה. (הערת המערכת).
  33. במדבר, שם.
  34. וראה גם ביאורו המקביל של המלבי"ם לפסוק.
  35. וראה ביאורו המקורי של "משך חכמה" כי נבואת אלדד ומידד: משה מת ויהושע מכניס, שהוא נוגע בדבר" וברצונו להיות המנהיג המכניס לארץ. משא"כ כלב אשר לו לא היו נגיעות אלו כלל, היתה ידועה לכל המון העם. וממילא לא התאים לו להכחיש את דברי המרגלים שהיו טוענים כלפיו.
  36. פרק כ"ה פסוק י"ג.
  37. הובא במדרש הגדול פר' שלח על הפסוק "ויהס כלב".
  38. יהושע פרק י"ד פסוקים י"א-י"ג.
  39. שם פסוק י'.
  40. פרק ט"ו, י"ד.
  41. במדבר י"ד, פסוקים מ-מ"א.
  42. שם מ"ד.
  43. שם כ"ט.
  44. א' פסוק מ"ה.
  45. שם מ"ב.
  46. במדבר י"ד, א'.
  47. פרק ק"ו, כ"ד.
  48. במדבר י"ג, כ"ה. כאשר מונה הוא את פשעי המרגלים.
  49. במדבר י"ד, מה.
  50. שם פסוק ל"א. ודברים א', ל"ט.
  51. במדבר לד, י"ז-י"ט.
  52. דברי הימים א', פרק א' פסוקים ט' וי"ח.
  53. במדבר ב' פסוק ג'.
  54. שם פרק ד', פסוק יב.
  55. שם פרק י', פסוק י"ד.
  56. במדבר כ"א לב
  57. במדבר רבה טז, א.
  58. יהושע ב', א.
  59. מדרש רבה במדבר ט"ז. א.
  60. בבא בתרא פ"ח, הלכה ב'.
  61. בראשית כ"ג, י"ז-י"ח.
  62. בראשית רבה עט. ז.
  63. שמואל ב'. ב', א.
  64. ח"א. עט.
  65. מאת י. רוזן עמ' 12.
  66. דף קיב.
  67. אף עובדה זו מעידה על ענותנותו ואהבתו לארץ של כלב.
  68. שמואל ב' פרק ה' פסוק ה'.
  69. שם פסוק ד'.
  70. שמואל ב' פרק ט"ו פסוקים ט'-י'.
  71. שם י"ג.
ביבליוגרפיה:
כותר: קוים לדמותו של כלב בן יפונה
מחבר: גויטיין, אליהו מנחם
תאריך: קיץ תשל"ז , גליון 50
שם כתב העת: שמעתין : בטאון המורים למקצועות הקודש
עורך הכתב עת: שחור, דב
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך. מנהל החינוך הדתי, מחלקת הפרסומים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. מנהל החינוך הדתי, מחלקת הפרסומים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית