בספר עזרא אנו מוצאים שלושה רשיונות שניתנו על ידי מלכי פרס לשבים בשנים 458-539 והם מציינים שלבים בהתהוותה והתעצמותה של מדינת יהודה או "יהוד מדינתא", בלשון הארמית הממלכתית¹. עליהן יש להוסיף עוד את הזכויות שניתנו לנחמיה, כפי שהן משתקפות בדבריו, ויש להניח שגם לנחמיה ניתן רשיון, אף שאינו במקורותינו². נראה איפוא מהו תוכנם המדויק ומשמעותם המשפטית והמדינית של רשיונות אלה.

א. רשיון כורש

הרשיון הראשון הוא של כורש השני שמלך בשנים 530-559 לפנה"ס. והוא ניתן "בשנת אחת לכורש מלך פרס"³, כלומר, בשנה שנעשה ראש הממלכה הפרסית הגדולה, אחרי שהומלך על בבל אשר נכבשה לפניו בשנת 539 לפנה"ס⁴. רשיון זה נמסר לנו בספר עזרא א', ב'-ד', וזה לשונו:

כה אמר כורש מלך פרס:
א. כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים;
ב. והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה;
ג. מי בכם מכל עמו, יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה;
ד. ויבן את בית ה' אלוהי ישראל, הוא האלוהים אשר בירושלים;
ה. וכל הנשאר – מכל המקומות אשר הוא גר שם – ינשאוהו אנשי מקומו: בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה;
ו. עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלים.

מסעיף א' אפשר היה להסיק שכורש קיבל את השקפת הנביא שהכריז: "כה אמר ה' למשיחו, לכורש: אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גוים, ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתים, ושערים לא יסגרו; אני לפניך אלך והדורים אישר, דלתות נחושה אשבר, ובריחי בזרל אגדע, ונתתי לך אוצרות חשך, ומטמוי מסתרים למען תדע כי אני ה', הקורא בשמך – אלהי ישראל" (ישעיהו מה, א'-ג').

אולם כשנדייק בנוסח ההצהרה, נמצא שנתקיים בכורש רק המשכו של דבר הנביא "ואקרא לך בשמך – אכנך ולא ידעתני" (שם ד'). שהרי אין כורש אומר "אלהי ישראל" אלא "אלהי השמים", משמע שזיהה את אלהי ישראל עם אלוהות שמימית שהיתה ידועה לו מכבר, כנראה עם אהורא-מזדא הפרסי. משום כך נבין שכורש לא היסס מליחס את הצלחתו גם למרדוך ואלהי בבל, כפי שמצאנו בכתובת הבבלית שנחקקה בשמו⁵. אכן, לפי כל הנתונים שבידנו, היה כורש כל ימיו עובד אלילים, אלא שהשתדל לדבר אל נתיניו "ואל עם ועם כלשונו", כיאות וכנהוג בעולם הדיפלומטי. ועם זאת נראה שדברי הנביא הגיעו אליו והשפיעו על החלטתו. על כך רומז סעיף ב'; בו מצהיר כורש שנצטווה לבנות בית ה' בירושלים, כדבר הנביא "האומר לכורש רעי – וכל חפצי ישלם ולאמור לירושלים תבנה והיכל תוסד" (שם מד' כח). ברם, אף כאן נקט כורש במידת הצמצום; הוא אישר את יסוד ההיכל ולא הדגיש את בניין ירושלים. קשה לומר שניסוח זה היה שלא במתכוון, אלא מסתבר שיש פה הסתייגות מכוונת מתוך שיקולים פוליטיים שונים, שכוחם היה יפה עוד בתחילת מלכותו של ארתחששתא⁶.

על הדיוק הפורמלי של המסמך, תעיד ההגדרה "לירושלים אשר ביהודה" שהיא מיותרת כלפי כל יהודי, אבל היא חשובה מבחינה משרדית בשביל פקידי הממלכה אשר לא שמעו מעולם על קיומה של ירושלים, והם הם שערכו וניסחו את הרשיון הזה. דרך אגב צמחה תועלת מהגדרה מדוקדקת זו, לפחות לא קמו עוררין על מקומו של המקדש בימי הרוגז והמריבה בין שבי ציון לשכיניהם.

משמעותו של סעיף ג' היא, שהרשות נתונה לכל יהודי הרוצה בכך (רשות ולא חובה!) לעלות לירושלים, וסעיף ד' משלימו: שהעולים יבנו שם את בית האלהים. גם סעיף זה מסתיים בפסקה שהיא אופיינית למנסח אללי, המגדירה ומצמצמת את תחום שלטונו של אל זה – "הוא האלהים אשר בירושלים".

על סעיפים אלה הסתמכו ראשי הבונים בריבם עם צרי יהודה כאשר דרשו את הזכות להיות שותפים למקדש בירושלים. דרישה זאת דחו זרובבל וישוע ואמרו: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו: כי אנחנו (כלומר: העולים) יחד נבנה לה' אלהי ישראל, כי כאשר ציונו המלך כורש מלך פרס" (עזרא ד', ג').

סעיף ה' מלמדנו על היחס של מעצבי הרשיון כלפי שרידי הגולים, הזקנים אשר נשארו מגולת ירושלים ורצו לשוב. להם ניתנה זכות מיוחדת שכל אנשי מקומו של נשארים אלה⁷, יהודים ולא יהודים, היו מחוייבים לתמוך בהם באמצעים כספיים ובפרט להמציא להם בהמת רכיבה, מפני שלא היה בכוחם לעשות את דרכם ברגל כפי שעשו זאת רוב השבים⁸.

סעיף ו' מדגיש, שמלב התמיכה האישית הנ"ל מותר להעביר גם נדבות לצרכי בניין המקדש, איש כאשר ידבנו לבו. זכות זאת לשלוח תרומות לירושלים, חוזרת גם ברשיונות הבאים והפכה במשך הדורות לנוהג מקודש שמלכי הגויים לא העזו לפגוע בו⁹.

מה היו תוצאות הרשיון הזה?

תשובה על כך מוצאים אנו בפרקי עזרא הראשונים. בהמשך הפסוקים מסופר, שכל אשר העיר אלהים את רוחו עלה (א', ה'); שגם "סביבותיהם חיזקו בידיהם" של העולים, מלבד הנדבה לבניין המקדש (שם, ו'). עובדות אלה מתאשרות גם ברשימת עולים בפרק ב' (ומקבילתה נחמיה פרק ז').

בפרק א' פסוק ז' מסופר שכורש גם ציוה להחזיר את כלי המקדש אשר נבוכדנצר בזז אותם בירושלים. אבל בסעיפי הרשיון הנ"ל לא נזכר דבר זה כלל; מכאן יש להסיק שהסעיפים האלה היו רק חלק מן הרשיון ולא כולו. אכן להלן בפרק ו', ג'-ה'; במכתבו של דריוש אל האחשדרפן תתני. אנו מוצאים קטע נוסף מרשיון כורש, הכולל סעיף הנוגע להחזרת כלי המקדש. אותו קטע מובא בלשון הארמית, שהיתה אז השפה הרשמית ליושבי החשדרפה "עבר נהרא" (שהשתרעה בין נהר פרת עד לגבול מצרים) וזה לשונו בתרגומי העברי:
ז) הבית ייבנה! מקום אשר זובחים זבחים;
ח) ושתותיו מנושאות; קומתו אמות שישים, רוחבו [אמות עשרים, אורכו]¹⁰ אמות ששים; טורים של אבן מסע שלשה וטור של עץ חדש;
ט) וההוצאה מן הבית תנתן!
י) וגם כלי בית האלהים, של זהב וכסף, אשר נבוכדנצר הוציא מן ההיכל אשר בירושלים והעביר לבבל – ישיבום!

קטע זה מוסיף כמה זכויות חשובות בנוגע לבנין המקדש בירושלים. סעיף ז' מתיר להקריב במקדש קרבנות מבעלי חיים. זכות זו לא נתנו הפרסים לכל המקדשים שנבנו או נתחדשו בימיהם. ידועה לנו דוגמה לכך מתוך הגמאים הארמים שנתגלו בדרומה של מצרים, באסואן¹¹.

סעיף ח' מרשה לבנות את המקדש לפי המידות של הבית הראשון שנבנה על ידי שלמה; לא חסר פה אפילו הפרט של שילוב טור של עץ בתוך נדבכי האבנים, ובלבד שייבנה לפי התכנית הישנה שנתקדשה במשך הדורות¹². סעיף זה מגלה לנו דרך אגב משהו מתולדות הרשיון. כבר ראינו שבפתיחת המסמך הזה יש רמז לדברי הנביאים על כורש שנודעו לו על ידי יהודים; אולם ציון פרטי בניין שלמה, מאלצים אותנו להניח, שהיהודים הקרובים למלכות הציעו את הדברים¹³ שנתנסחו אח"כ על ידי פקידים וסופרים "עושי המלאכה".

סעיף ט', המזכה את הבונים לקבל את ההוצאות מן בית המלך, כלומר, מן קופת המיסים הממלכתית – ניתן להתפרש בצורה מורחבת: שהחזקת המקדש וכלכלתו תינתן ע"י השלטונות – או שהכונה היא רק למתן עזרה חד פעמית בשעת הבניה. מתוך המסופר בעזרא ג', ז' משמע שהפקידות הפרסית צימצמה את הזכות הזאת רק להלספקת עצי בנייה מיער הלבנון, אשר נחשב לקניינו הפרטי של המלך¹⁴, ואילו את הוצאות הכריתה וההובלה היו הבונים צריכים לשלם מכיסם; דבר אשר הגביל מראש את יכולתם הכספית וגרם במשך הזמן להלפסקת העבודה. אין זה מן הנמנע שמצבה הכספי של מדינת יהודה לא איפשר אז להפריש את הסכומים הדרושים לכך, נוסף להתנגדותם של יושבי שומרון, (שבה ישבו כנראה השלטונות הפרסיים באותו זמן) והשפעתם השלילית על השלטון היתה גורם לא מבוטל על צמצום הזכות הזאת.

סעיף י' הנוגע להחזרת כלי המקדש נתגשם מיד עם מסירת כלי הקודש, אשר נמצאו במקדש בל מרדוך שבבבל, אל ששבצר הנשיא הראשון ליהודה, כמסופר בעזרא א', ח'-יא.

מכל האמור יוצא, שכל עשרת הסעיפים שבשני חלקיו של רשיון כורש כוללים רק שני ענינים: הרשות לעליה לירושלים והרשות לבניין המקדש בירושלים; כי החזרת הכלים היא רק חלק מן הרשיון לקימום המקדש, מעין זה שהתיר כורש לעקורים ממקומות אחרים לחדש את פולחנם, ולשם זה קומם את מקדשיהם והחזיר לתוכם את פסילי אליליהם שהביאו מלכי בבל הכובשים אל בירת הממלכה¹⁵.

אולם מתוך מסמך זה לא ברור עדיין, מה היה יחסו של כורש להחזרת נכסי הגולים ביהודה; כמו כן לא הוגדרו גבולות מדינת יהודה אשר ירושלים שוכנת בתוכה; אין כאן זכר לקימום ירושלים, ועל הכל – אין דבר ולא חצי דבר על זרע דויד ומקומו במדינה המתחדשת במסגרת האימפריה הפרסית, אע"פ שבראש העולים הלכו שני אישים מבית דויד, ששבצר שהיה כפי הנראה בנו של יהויכין וזרובבל נכדו¹⁶.

על כרחנו נצטרך להניח אחת משתיים: או שחלק זה מן הרשיון לא הגיע לידנו – או שיועצי כורש לא הגדירו מלכתחילה את הענינים האלה מטעמים דיפלומטיים, משום שלא חפצו לקבוע מסמרות בענינים שהיו עלולים ליהפך למכשול פוליטי בביצור האימפריה באיזור זה, שהיתה לו חשיבות מיוחדת בגלל קרבתו למצרים; ואמנם כנבוזי, בנו ויורשו של כורש, כבשה חמש שנים אחר מותו של אביו בשנת 525 לפנה"ס. אולם קשה להניח שלא הותקנו שום תקנות בנוגע לרכושם ולזכיותיהם של השבים בנחלת אבותיהם. אפע"פ שאין אנו מוצאים בספר עזרא דברים מופרשים בנקודה זו, הרי מקרא מלא הוא: "וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו". (עזרא ב', א') לפי זה התישב על אדמת ירושלים החרבה רק חלק מן השבים, ולפי נחמיה ז', ד' – חזרו רובם למקום מוצאם שמלפני הגלות. מסתבר שלא חסרו התנגשויות בין השבים ובין אלה מן הנכרים שהתאחזו בארץ בימי גלות יהודה. ייתכן שהסכסוך בין "צרי יהודה ובנימין" ובין שבי ציון לא היה על רקע דתי בלבד, אלא הוא נתפרנס גם מניגוד אינטרסים כלכליים ומשקיים שנבע ממצב זה. הדים למציאות פקודה ממלכתית להסדרת בעיה זו, אנו מוצאים בעזרא החיצוני (ד', מט-נ')¹⁷.

מחוסר ידיעות ברורות על היקפה של מדינת יהודה בימי כורש, מותר להניח שלהלכה לא היו גבולותיה שונים מאלה של פחוות יהודה הבבלית שהוקמה אחרי חורבן הבית הראשון, אשר השתרעה בין מצפה בצפון ובין בית לחם בדרום;¹⁸ אולם למעשה, פרצו השבים גבולות אלה כשהתישבו בכל נחלת יהודה ובנימין, ועד לוד ואונו בצפון הגיעו¹⁹. ודאי שלא לגבולות אלה ציפו השבים; אלה חלמו וקיוו לקיבוץ גלויות בתוך ארץ ישראל הרחבה והמאוחדת, אם לא למעלה מזה, כפי היעודים ששמעו מפי הנביאים חוזי הגאולה ומבשריה²⁰. בנוגע לבניינה של ירושלים כקדם, היינו, כעיר בצורה²¹ – מוצאים אנו בספר עזרא שנעשו כמה נסיונות לקומם את חומותיה. שטנה על כך נשלחה בימי אחשורוש וכן בתחילת מלכות ארתחששתא בנו (עזרא ד'; ו'-ז') והוא גם אסר את הדבר, ורק בימי נחמיה ביטל את האיסור הזה. השאלה היא, אם נעשה נסיון זה כבר בימי כורש. אף שהעולים ציפו לכך שכורש יאמר "לירושלים תיבנה" (ישע' מד, כח) – נראה שלא התחילו בבנינה מאחר שהיו טרודים למדי בהכנות לבניין המקדש – וגם זה לא עלה בידם; עכ"פ בימי כורש לא נבנו חומות ירושלים.

חזון חידוש מלכות בית דויד ודאי שלא נתגשם, אפע"פ שבלי ספק עוררה עלייתם של ששבצר וזרובבל תקוות רבות בלבות השבים. אמנם ששבצר נקרא נשיא (עז' א', ח') ופחה (שם, ה', טו) – אבל לא מלך²². אפשר שהסבה לכך שלא נתחדשה המלוכה היתה דווקא התקוות המשיחיות שנתקשרו עם מלכות בית דויד, שהתגשמותן פירושה שלטון אוניברסלי, הן הן שמנעו את הפרסים מכל נסיון העשוי לחזק את הכיסופים האלה. עם כל רוחב לבם של מלכי פרס – הקפידו מאוד שלא יבולע לשלטונם דברי השטנה שהשמיעו צרי יהודה: "אם תבנה העיר ההיא והחומות תבוצרנה – לעומת זה חלק בעבר הנהר אין לך" (עזרא ד', טז) – יכלו לעורר חשד לא רק בלבו של ארתחששתא, כי אם להפחיד גם את קודמיו.

בסופו של דבר אפשר לסכם ולומר, כי רשיונו של כורש אינו כולל זכויות, החורגות מכלל אוטונומיה מקדשית. גם העלייה מבבבל שהיתה לה בשביל עמנו משמעות מדינית מכרעת – לא נחשבה מבחינה רשמית אלא כתופעת לוואי לבניין המקדש, אולם גם המטרה העיקרית – בניין המקדש – גם היא לא הושגה בימיו של כורש בגלל סיבות שונות, כלכליות ופוליטיות, שלא נשתנו עד ימי דריוש.

ב. רשיון דריוש

בשנת שתיים לדריוש (520 לפנה"ס), תשע עשרה שנה אחר מתן רשיון כורש, חל מפנה במלאכת המקדש. הדחיפה לכך באה בעיקרה מצד הנביאים חגי וזכריה²³, וגם ראשי השבים, זרובבל מבית דויד ויהושוע הכוהן הגדול נתנו ידם לזה, ובוודאי סייעה לכך תנועת עולים שהתגברה בימי המהומות והמרידות בבבל וסביבותיה; ואולי התקרב שנת השבעים לחורבן הבית הראשון, אף הוא היה גורם להתעוררות מחודשת להקמת הבית כפתיחה לתקופה חדשה, וכאות לחדוש הברית בין ישראל ואלהיו²⁴.

צרי יהודה חידשו את מאמציהם להשבית את הבניה ולשם כך הניעו את תתני נציב המלך על האחשדרפה עבר נהרא, לבוא לירושלים ולברר את העניין במקום²⁵. תתני חקר ושמע את טענות זקני יהודה שהם בונים על סמך רשיון, אלא שרשיון זה לא היה בידם; ההוכחה היחידה היתה כנראה כלי המקדש אשר הוחזרו בפקודת כורש. הנציב תתני, לא הפסיק את העבודה אלא פנה ללשכה הממלכתית כדי לבדוק את נכונות הטענות. כתשובה על פנייתו נתקבל הרשיון מאת דריוש בצורת מכתב, כתוב בלשון הארמית הרשמית. בגלל חשיבותו נשאר גופו של מכתב, (או העתקו המקויים), בידי ראשי העדה ונשתמר כפי הנראה באוצר המקדש, ומשם העתיקו בעל ספר עזרא.

חלקו הראשון מכיל תעתיק דברי כורש ביחס לבניין המקדש, הסעיפים ו'-י' שנזכרו למעל; החלק השני הוא תוספת משל דריוש, וזה לשונו (בתרגומי העברי):

1. עתה תתני, פחת עבר הנהר, שתרבוזני וריעיהם הפקידים של עבר הנהר – התרחקו משם! עזבו את מלאכת בית האלהים ההוא! פחת היהודים וזקני היהודים בית האלהים ההוא יבנו על מקומו.
2. וממני ניתן צו על מה שאשר תעשו עם זקני היהודים ההם, לבנות בית האלהים ההוא: ומנכסי המלך אשר בעבר הנהר, תהי ניתנת מיד ההוצאה לאנשים האלה מבלי לבטל!
3. וכל צרכם: ובני בקר ואילים וכבשים לעולות לאלהי השמים; חיטים, מלח, יין ושמן, כדבר הכהנים אשר בירושלים – יהי ניתן להם יום ביומו בלי לשבות, למען אשר יהיו מקריבים ניחוחים לאלהי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו.
4. וממני ניתן צו אשר כל איש אשר ישנה את הפקודה הזאת – ייעקר עץ מן ביתו וזקוף יוקע עליו, וביתו להרבה יעשה בגלל זה. והאלהים אשר שיכן שמו שם, ימגר כל מלך ועם אשר ישלח ידו לשנות לשחת בית האלהים ההוא אשר בירושלים.
5. אני דריוש נתתי צו – ייעשה מיד! (עזרא ו' ו-יב).

סעיף א' לא זה בלבד שהוא מצווה על הפקידות הגבוהה להסתלק מכל פקוח על עבודת הבנייה, אלא שהוא מצהיר להדיא, שהבנייה היא זכותם הבלעדית של ראשי היהודים. על ידי זה ניטל ממילא הבסיס לעל הויכוח בין ראשי עמי הארצות לבין צבור הבונים בנוגע למשמעות הבטוי "מכל עמו" שברשיון כורש, שהבונים פירשוהו: עם ה' אשר עלה מבבל – ואילו עמי הארצות פירשוהו: כל מי שהכיר באלהי ישראל בכל צורה שהיא, כדבריהם: "נבנה עמכם, כי ככם נדרש לאלהיכם" (עזרא ד', ב').

סעיף ב' גם הוא מתייחס אל הפסקה ברשיון כורש אשר תוכנה צומצם על ידי הפקידות עד כדי ביטולה, כמבואר למעלה, והוא היה אחד הגורמים להפסקת הבניה. דריוש מצווה בכל תוקף לתת את ההוצאות שהובטחו – ומיד! וכדי למנוע אפשרות של בטול הצו בגלל חוסר אמצעים של מדינת יהודה הקטנה, הוא מוסיף ומטיל התחייבות זו על נכסי המלך אשר בעבר הנהר, כלומר, על הקופה המרכזית של האחשדרפה עבר נהרא, שהיתה משופעת בהכנסות ומיסים מכמה מדינות שבגבולותיה.

סעיף ג' עוד מרחיב זכות זו גם לגבי ההוצאות של המקדש, היינו בשביל קרבנות הציבור; תמידים ומוספים, מנחות ונסכים אשר סכומם השנתי לפי חישובי הוא: 113 םרען, 37 אילים, 1095 כבשים, 31 שעירי עזים 2150 ליטר שמן, 2150 ליטר יין וסולת 6670 ליטר בקירוב²⁶. בקשר עם זה מודגש, כי צרכי המקדש ינתנו "כדבר הכוהנים", כלומר, שלכהונה ניתנה אוטונומיה גמורה לגבי עריכת תקציב של המקדש, וגזברי האחשדרפה לא יוכלו להתערב או לסרב. על הכל חשובה ההצהרה המסיימת את הסעיף הזה, שהפולחן התקין במקדש שבירושלים הוא ענין לטובת המלך ומשפחתו, ומשום כך הוא ראוי לתמיכתו. אפשר לומר, כי בזה הוכר המקדש בירושלים כמוסד ממלכתי עם כל הזכויות הנובעות ממעמד זה.

סעיף ד' הוא לכאורה אלה נוסחתית מסוג אותן ההשבעות המצויות בחותמי כתובות וחוזי בריתות, המוסרים את דינו של מחלל תקנות המייסד לידי שמים²⁷, אילמלא לא נמנו כאן הפרטים, שביתו של המשנה יוחרב ובעל הבית יוקע; עונשים אדמיניסטרטיביים הנמסרים לביצוע משטרתי. מפליא הוא שלפסקה זאת יש מקבילה בנבואת זכריה, נביא הדור, אמנם לא בצורת פקודה אלא כדבר חזון. בקשר למראת המגילה העפה נאמר שם; "הוצאתיה נאם ה' צבאות / ובאה אל בית הגנב / ואל בית הנשבע בשמי לשקר / ולנה בתוך ביתו וכילתו / ואת עציו ואת אבניו" (זכריה ה', ד') – הרי שגם הנביא מדבר על חורבן בית הפושע ועל כליון הפושע עצמו. לכן נראה לי, שגם דברי הנביא וגם דבר המלך מכוונים לעובדה שבהווה, לגניבת חומרי בניין שנועדו למקדש, שהיתה מעשה חבלה במלאכת הבניה וגרמה לעיכובה²⁸. לגבי הנביא זוהי מעילה בקדש שעונשה בידי שמים, ואילו מבחינת המשפט האזרחי זהו מעשה פלילי שעונשו בידי אדם. המשותף לשתי הגישות הוא העיקרון של מידה כנגד מידה: האיש הגורם לחורבן הבית – ביתו יוחרב. וודאי, אלה שלא נמנעו ממעשה זה מחמת יראת חטא – נזהרו עכשו מחמת יראת העונש האכזרי שנמסר לדין הממלכתי ובוצע בידי המשטרה הפרסית. אין ספק שצו תקיף זה שם קץ להפרעות קשות שנמשכו מזה שנים. רק סכנה אחת ארבה עוד לעבודת הקדש והיא: השהיה מתוך כוונה או מחמת רשלנותם של פקידי האוצר הממלכתי. לכן סיים דריוש את רשיונו במלים המאיימות והמדרבנות: "אני דריוש נתתי צו – ייעשה מיד!"

בסקירה ראשונה נראה שאין ברשיונו של דריוש מה שלא היה ברשיונו של כורש, ואין הוא אלא פירוש עליו עם הוראות לבצוע; אולם אם נתבונן היטב נוכרח להודות שדריוש הרחיב את היקפו של רשיון כורש, הרחבה שיש בה גם חידוש, לשעתו ולדורות. משום כך מהווה מסמך זה שלב נוסף בהתפתחות מדינת יהודה, לא רק כחטיבה דתית אלא גם כיחידה פוליטית. כי עצם ההוראה שמלאכת בית האלהים הוא ענינם הבלעדי של ראשי היהודים, שיחרר את העדה מהתערבות בכל דבר שאפשר היה להכליל בתכנית זו, למשל בניין חומת הר הבית, ואולי גם חלק מחומת העיר הסמוך למקדש. עצם ההכרה בזקני העם כסמכות לענינים פנימיים – היא צעד חשוב לקראת הרחבת האוטונומיה של הישוב החדש.

בולט יותר היה מתן הרשאה לכהנים, כלומר, לכוהן הגדול ולריעיו, בנוגע לתקציב המקדש. חזקה על אותו חוג ששיער את צרכי המקדש בעין יפה ולא הסתפק רק בחישוב ההוצאות בשביל קרבנות הציבור בצימצום. על ידי זה נוצר תא אד אשר ספג אמצעים כספיים כיד המלך, והודות לכך נעשה בעל השפעה על הסביבה מעוטת האמצעים, וממילא לא רחק היום שהכוהן הגדול ירכז בידו כח ותוקף של שלטון. התוצאות לא איחרו לבוא; בעוד שהכהונה הלכה והתחזקה וביצרה את עמדותיה והרחיבה את סמכויותיה – נדחק בית דויד לקרן זוית, לצערם ולאכזבתם של המקווים לתקומתו המזהירה. זרובבל היה אמנם פחת יהודה ונשא תואר פרסי מרומם "תרשתא"²⁹, אבל נראה שתפקידו היה אדמיניסטרטיבי והיקפו מוגבל³⁰; אישיותו שימשה לשם שלטון עקיף בגלל מוצאו מבית דויד³¹. הדים להתפתחות זאת אנו שומעים מנבואת זכריה. בקשר לדינו של יהושוע הכהן הגדול, מזכיר הנביא לכהן: "כי הנני מביא את עבדי צמח" (ג', ח'). במראת המנורה מנצנצת מעין פשרה: "אלה שני בני היצהר, העומדים על אדון כל הארץ" (ד', יד), כלומר, הנביא מכיר ביעודם של שני כוחות, של בית דויד ושל בית אהרון, אלא שהוא עוד מצפה לעדיפותו של בית דויד, כפי שהוא מביע זאת בנבואת העטרות. על הצמח מזרע דויד הוא אומר: "והוא יבנה את היכל ה', והוא ישא הוד (כלומר: הוד מלכות), וישב ומשל על כסאו" אך מוסיף: "ועצת שלום תהיה בין שניהם" (ו', יג); משמע שנשקפה סכנה לשלום שבין שני הבתים האלה, בגלל ההתחרות על השלטון ובשל התוקף שניתן לכהונה מטעם המלך דריוש. אכן, ההסטוריה מלמדת שזה היה ראשית שלטון הכהונה בימי הבית השני.

ג. רשיון ארתחששתא

הרחבה נוספת של זכויות היהודים הביא רשיונו של ארתחששתא, נכדו של דריוש ובנו של אחשורוש. רשיון זה ניתן לעזרא הסופר כמסמך אישי, לקראת עלייתו לירושלים, בשנת שבע למלכות ארתחששתא, היא שנת 458 לפנה"ס, אך רוב סעיפיו נוגעים לכלל, ועזרא הוא רק שליחו של המלך לשם ביצועם. המסמך במקורו הוא בארמית וזה לשונו (בתרגומי העברי):

"ארתחששתא מלך המלכים – לעזרא הכהן, סופר החוק של אלהי השמים... וגומר.

1. ועתה, ממני ניתן צו, אשר כל מתנדב במלכותי מן עם ישראל, וכוהניו והלויים, ללכת עמך לירושלים – ילך!
2. כלעומת זה אשר מלפני המלך ושבעה יועציו (אתה) שלוח לפקוד את יהודה וירושלים בחוק אלהיך אשר בידך;
3. ולהעביר כסף וזהב אשר המלך ויועציו התנדבו לאלהי ישראל, אשר בירושלים משכנו, וכל כסף וזהב אשר תמצא בכל מדינת בבל, עם התנדבות העם והכהנים, המתנדבים לבית אלהיהם אשר בירושלים.
4. כלעומת זה – מיד תקנה בכסף הזה: פרים, אילים, כבשים ומנחותיהם ונכסיהם, ותקריב אותם על מזבח בית אלהיכם אשר בירושלים.
5. ומה אשר ייטב עליך ועל אחיך לעשות בשאר הכסף והזהב – כרצון אלהיכם תעשו.
6. והכלים אשר ניתנים לך לעבודת בית אלהיך – מסור לפני אלהי ירושלים!
7. ושאר צרכי בית אלהיך אשר יפול עליך לתת³² – תתן מבית גנזי המלך.
8. וממני אני, ארתחששתא המלך, ניתן צו לכל הגזברים אשר בעבר הנהר, כי: כל אשר ישאל מכם עזרא הכהן, סופר החוק של אלהי השמים – ייעשה מיד! עד כסף – ככרים מאה, ועד חיטים – כורים מאה, ועד יין – בתים מאה, ועד מאה בתים שמן, ומלח – בלי כל כתב (חשבון).
9. כל אשר במצוות אלהי השמים – ייעשה כתורת הקודש לבית אלהי השמים! פן יהיה קצף על המלכות, המלך ובניו.
10. ולכם מודיעים: אשר כל הכהנים והלויים, המשוררים והשוערים, הנתינים ועבדי בית האלהים הזה – מנדה בלו והלך אסור להטיל עליהם!
11. ואתה עזרא – כחכמת אלהיך אשר בידך, מנה שופטים ודיינים אשר יהיו דנים את כל העם אשר בעבר הנהר, את כל יודעי חוקי אלהיך; ולאשר לא יודע – תודיעו. וכל אשר לא יעשה כחוק אלהיך וחוק המלך – מיד ייעשה בו דין; אם למוות, אם לגירוש, אם לעונש נכסים ולמאסר. (עזרא ז', יב-כו).

ברשיון זה יש מרשיונותיהם של כורש ודריוש ותוספת משל ארתחששתא. הוא מכיל ענינים הנוגעים למקדש ולכהונה, פריבילגיות מיוחדות לעזרא, ודברים הנוגעים לציבור בכללו.

הסעיפים א', ג', ו' הם מהדורה חדשה של אותן הנקודות המצויות כבר ברשיון כורש: היתר העלייה, הרשות להעביר כסף וזהב וכלי המקדש. שונה היא מטרת העלייה כאן מזו שברשיון כורש; שם היא לצורך בניין המקדש – וכאן כשיירת לוואי לעזרא הסופר, ההולך להשליט את חוק התורה ביהודה. לפי עזרא ח', ב'-כ' עלו עם עזרא קרוב לאלף ושמונה מאות גברים, ואם נכפיל מספר זה פי חמישה³³ – הרי היה סך העולים עמו היא 10,000-9,000 נפש. משם אנו למדים שגם התרומות שהביא הגיעו לכמות ניכרת: 650 ככר כסף, (= 21,840 ק"ג), מאה ככר זהב (= 3,360 ק"ג) נוסף לאלף אדרכונים (-= 8,640 ק"ג), מאה כלי כסף ועשרים כלי זהב³⁴.

הסעיפים ד', ה', ט', נוגעים להחזקת המקדש וכלכלתו, והם חזרה מפורטת על תקנות דריוש בנידון זה. ייעודם הראשי של התרומות הוא פרנסת המזבח (ד'), אבל אין מדקדקין בדבר; במותר אפשר להשתמש "כרצון אלהיכם", או בנוסח דריוש "כדבר הכהנים", כלומר, שאין השלטון החילוני רשאי להתערב בזה. נראה שגם סעיף ח', מתייחס אל התקציב השוטףף של המקדש, והוא מקביל אל סעיף ג' ברשיון דריוש, אלא שהמלך מייפה את כוחו של עזרא להיות דוברו הרשמי של המקדש כלפי גזברות עבר הנהר; אם כן, הרי לפנינו התקציב השנתי של המקדש שקבע ארתחששתא, ויש להודות שהוא ניתן בעין יפה. ארתחששתא הקציב מאה ככר כסף, או ששים אלף שקל, מאה כור חטים שהם ארבעים אלף ליטר, מאה בת יין ומאה בתים שמן שהם ארבעת אלפים ליטר – זוהי כמות העולה על צרכי המקדש הרגילים כמבואר למעלה. אם נשים לב לדברי הירודוט (ספר ג', 89) האומר, כי ההכנסה השנתית ממיסי אחשדרפת עבר הנהר היתה שלש מאות ככר כסף – ייראה הסכום הקצוב כאן, שהוא שליש מן הסכום הכולל, כמוגזם. עכ"פ הסכום הדרוש לרכישת קרבנות הציבור מסתכם בפחות מן החלק העשירי מזה שהוקצב.

סעיף ט' מדגיש את ערך העבודה התקינה, הנעשית במקדש כהלכה, למען שלום בית המלך. גם סעיף זה הוא חזרה על הסיפה של סעיף ג' ברשיון דריוש, אלא שארתחששתא הרחיק לכת בנקודה זו מאביו והסיק את המסקנה ההגיונית, המתחייבת מן המעמד המשפטי שהקנו למקדש, הוא ואביו: אם המקדש הוא מוסד ממלכתי – הרי מן הדין הוא, שכל העובדים בו ייחשבו כפקידי המלך, הפטורים מתשלומים ושעבודים המוטלים על שאר התושבים; זהו משמעו של סעיף י'. אם נעלה על דעתנו את המסופר בנחמיה ה', טו, שכל ראש משפחה (או אולי כל מבוגר) חייב היה לשלם מס שנתי ארבעים שקל כסף מלבד לחם הפחה – אז נדע להעריך את טובת הנאה זו. ע"י פקודה זו נעשו כהני המקדש, או חלק מהם, בני חורין ושותפים למעמד של בעלי הפריבילגיות המיוחדות מטעם השררה. אכן נחמיה מונה את הכהנים עם החורים והסגנים בין "עושי המלאכה", כלומר, הפקידות הממלכתית³⁵. תקנה זו הפכה במשך הזמן לנוהג שכל המושלים באסיה ובאירופה קיבלוהו וזיכו את הכהנים ו"כלי הקודש" למיניהם, בפטור מעול המלכות³⁶.

כמעט בכל הסעיפים יש נקודות הנוגעות לעזרא באופן אישי; הרשות להעלות אנשים ורכוש וכלי המקדש (א', ג', ו') מופנית אליו, כמו כן ניתן לו יפוי כוח להכרעה ולביצוע (ד', ה', ח'). קרוב להניח שהמלך מינה את עזרא למשרת נגיד בית אלהים;³⁷ הוא נחשב כשליחו של המלך (ב') עם זכות לקבל דמי ייצוג מתוך אוצר המדינה (ז') – אולם עמדתו הבולטת והמיוחדת כלולה בסעיף האחרון (יא). לפי סעיף זה נתמנה עזרא לשופט העליון לכל היהודים³⁸ היושבים באחשדרפת עבר הנהר, וגם נקבע שחוק התורה הוא. לגביהם חוק המלך, שכל המתנגד לו ייענש בכל תוקף.

לסעיף זה אין דומה ברשיונות המלכים שקדמו, שהרי אין הוא עוסק בעניני עלייה ואף לא בעניני המקדש, אלא בשאלה קונסטיטוציונית, החורגת אפילו מגבולות מדינת יהודה ונוגעת לשטח נרחב של יהודי הגולה. זכות שיפוט אוטונומי לפי חוקת התורה ועל ידי שופטים שיתמנו על פי עזרא – היתה גם עובדה מהפכנית כלפי פנים וגם מכרעת לדורות כלפי חוץ; זכות זו היא הישגו הגדול של עזרא הסופר, אשר וויתר הרבה על כבודו האישי³⁹, אך עמד על דרישתו וגם קיבל את "כל בקשתו"⁴⁰ בכל הנוגע "לדרוש את תורת ה', ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט"⁴¹. משימה זו צויינה במפורש כמטרת עלייתו בראש הרשיון: "שליח לבקרה על יהוד ולירושלים בדת אלהך די בידך"⁴².

כלפי פנים היתה מסירת השיפוט לידיו של עזרא מפנה חד. שהרי אין להעלות על הדעת שכל אותן השנים למן 539 ועד 458, שמונים שנות עלייה והתישבות, היו שבי ציון ללא חוק ומשפט, אלא שמצבו של המשפט היה אז מסוייג ומוגבל בזה: א – שחוק התורה לא הוכר כחוק המלך, ב – שלימוד התורה והוראתה היה מסור לחוג מצומצם של מיוחסי הכהונה כמו בימי הבית הראשון⁴³, ותפיסתם את חוק התורה לא הניחה תמיד את דעת הנביאים בימים ההם ולא את דעת עזרא וחבריו עתה.

דוגמא לכך משמשת בעיית נישואי התערובת עם "עמי הארצות", שהכהנים התירום – ועזרא ובית דינו אסרום. כבר ראינו לעיל שהודות לתמיכה הממלכתית נתעשרה השכבה העליונה של הכהונה ורובדה במעמד ההורים והסגנים³⁵ שהיו להם ענינים משותפים עם ראשי "הארצות" שכניהם, ממילא נוצרה הנטיה בחוק זה להתקרב אל השכנים ולפתור את הניגודים בדרך השתלבות באיזור. לכן פירשו נושאי התורה של הכהנים את איסור נישואי התערובת שבתורה⁴⁴ כמוגבל בתחום משפחת בני כנען, והתירו בני עמים רחוקים שהתישבו בארץ אחר כך. לא כן עזרא שהרעיון המנחה שלו היה האידיאה של "זרע קודש", וההבדלה בין ישראל לעמים לא נצטמצמה רק ביחס לעמי כנען שבעבר אלא בכל זמן ובכל מקום, ומשום כך אסר כל נישואי תערובת. בוודאי לא היה זה המקרה היחיד שבו נחלקו הדעות⁴⁵. על כל פנים עזרא ביטל את המונופולין של הכהנים על הוראת התורה, ובזה פתח תקופה חדשה בתולדות האומה. מכאן ואילך – כל הרוצה לעסוק בתורה יבוא ויעסוק ויטול כתר התורה לעצמו. עזרא מביא "את התורה לפני הקהל"⁴⁶. לא פחות מזה היתה חשובה הכרת דין התורה לגבי יהודים בתוקף משפט המלך, מעין: דינא דישראל – דינא. זכות זו שניתנה לעזרא לשפוט את העם לפי התורה, התנחלה אחריו למנהיגי היהודים בארץ ישראל ובגולה. עוד בדור שלאחריו מוצאים אנו שחנני, אחי, נחמיה, פונה בשנת חמש לדריוש השני (420 לפנה"ס) אל החיילים היהודים אשר ביב (אלפנתינה) ומורה להם איך לשמור על דיני הפסח, וגם מוסר להם, כי למפקדם הפרסי ארשם, ניתנה פקודה בנידון זה מאת המלך. אע"פ שמצרים לא השתייכה לאחשדרפת עבר הנהר – טיפל בענין זה חנני שישב בירושלים. מכאן אפשר להסיק, שזכות זאת התפשטה על כל ישובי היהודים. אם לא נניח שסמכות כזאת ניתנה גם ליהודי חשוב שישב בבבל או בשושן לגבי האחשדרפות המזרחיות של הממלכה, כפי שיה בתקופה הססאנית. ע"י זכות זו הפכה ירושלים למרכז התורה לכל ישראל שבתפוצות⁴⁷ נמצא שסעיף זה ברשיון ארתחששתא היה גורם מכריע להתעצמותה של ירושלים ושל יהודה בכלל. רשיונו של ארתחששתא הוא איפוא החוליה החשובה ביותר בהתפתחותה של יהודה בימי שלטון בית אחימנש.

הערכתנו את פעולת מלכי פרס לא תהיה שלמה, אם לא נצרף אל הרשיון הזה את הזכויות הנוספות שנתן ארתחששתא לירושלים על ידי נחמיה, אם אמנם אין לנו גופו של הרשיון שניתן לו, הרי מעשיו של נחמיה מעידים על קיומו.

ד. זכויותיו של נחמיה

בשנת עשרים למלכות ארתחששתא (446 לפנה"ס)⁴⁸ ביקש נחמיה מאת המלך רשות לבנות את ירושלים, ואותו הפה שאסר את המעשה הזה בתחילת מלכותו⁴⁹ – הוא שהיתיר אותו עכשיו. גם רשות זו ניתנה לנחמיה כפריבילגיה אישית ומטעמי כבוד אבות, בגללו מעורר נחמיה את חסדו של המלך: "ואומר למלך: מדוע לא ירעו פני? אשר העיר בית קברות אבותי הרבה!... אם על המלך טוב, ואם ייטב עבדך לפניך, אשר תשלחני אל יהודה, אל עיר קברות אבותי – ואבננה" (נח' א', ג'-ה'), אבל מתוך רשימותיו של נחמיה למדים אנו שלא כבוד המתים הוא שהניע אותו, אלא מצבם הקשה של החיים בירושלים הוא שזיעזע אותו ועוררו לפעולה רבה ומתוכננת למען ירושלים ושביה שציפו לבניינה⁵⁰. מן המסופר בדברי נחמיה עולה שניתנו לו הזכויות האלה:

1. נחמיה נתמנה לפחת יהודה (נחמ' ה', יד; יב, כו). תוארו הפרסי היה "תרשתא" (ח', ט'). בהתאם למעמדו הרשמי הרם קיבל לווי של משמר "שרי חיל ופרשים" (ב', ט'), וכן נמסרה לידו פקודת העברה ממלכתית לראשי המדינות שבדרכו לשם בטחונו, כפי הנוהג הדיפלומטי של הימים ההם (ב', ז')⁵¹.
2. הזכות להחזיק גדוד צבא פרטי, הוא "נערי הפחה" (ה', טו-יז; יג, יט) וכן לצייד בנשק כוחות משטרה מקומיים לפי הצורך. מכל זה צייד את הבונים בחרבות רמחים, קשתות, מגינים ושריונים (ד', ז', י').
3. הזכות לקומם את חומות ירושלים, לבצר את שעריה, ולחזק את הבירה (היא המצודה אשר עמדה צפונית מערבית להר הבית)⁵² ולבנות שם ארמון לעצמו. לשם כך קיבל עצים מן פרדס המלכות (ב', ח') ונעזר בנערי הפחה וגדוד המשמר שלו (ד', ז').
4. הזכות לשלטון בלעדי בירושלים וסביבתה. על סמך זה יכול היה נחמיה להצהיר בפני מנהיגי צרי יהודה, (סנבלט החורוני וטוביה העמוני וגשמו הערבי) אשר ניסו גם הפעם להתערב בעניני ירושלים: "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים" (ב', כ').

נחמיה נהג את שלטונו ביד רמה ובתקיפות גם כלפי היהודים וגם כלפי הגוים, לא רק בכל הנוגע לתיקון חומות העיר ולביצורה, אלא בכל הענינים שראה אותם כצורך הכרחי לתיקון החברה וטובת הציבור.

הוא אירגן את בניית החומה על פי נורמות שהטיל על קבוצות שונות (ב', יז; ג', א'-לב) ואירגן את ההגנה על העיר (ד', ג', ז'-ח', י'-יז). הוא לא הסתפק בהקמת השערים והבירה, כי אם סידר גם את השמירה עליהם, וכן מינה את אחיו חנני לשר הבירה כממונה נאמן על משמרת בטחון העיר – ולבסוף ציווה על מעשר אדם כדי ליישב את שטחה הנרחב והריק של העיר המוקפת חומה (ז', ד'-ה'; יא א'-ב').

בתוקף סמכותו הרבה ביטל את השעבודים הכבדים שהטילו העשירים והתקיפים על הדלים (ה', א'-יג), וכן הכריח אנשים בעוצם ידו לבטל נישואי תערובת, ואף מגדולי הכהונה השלטת לא נרתע (יג, כג-כח). כשראה בזה צורך – התערב גם בתחום המקדש כדי להשליט שם טהרת הקדש, כפי שהורו עזרא ובית דינו (יג, ז'-יד, כט-לא). האקט החשוב ביותר הוא כריתת האמנה י', א'-מ'), שהיא פעולה קונסטיטוטיבית על יסוד התורה, שאפשר לראות בה הסך הכל של פעולת עזרא וגיבושה לדורות הבאים.

בכח שלטונו השליט נחמיה את שמירת השבת באמצעים אדמיניסטרטיביים, נגד רצון החורים והסגנים התקיפים, ובכח הזרוע הרחיק את הסוחרים הצוריים מסביבת ירושלים (יג, טו-כא), כשם שדחה את מזימות צרי יהודה בשעת בניין החומה (ב', כ; ו', א'-ח').

לא לריק חששו ראשי עמי הארצות לבניינה של ירושלים הבצורה ועכבו את מימושה מימי שיבת ציון הראשונים⁵³, כי הם ידעו לנכון שבשעה שהעיר תיבנה, אז יתבצר שלטון יהודי עצמי ולאומי אשר ממנו צפויה גם התפשטות המדינה, שבסופה תפגע גם בהם, היורשים בלתי חוקים, אשר נושבו שם מכוח שלטונות כובשי ארץ ישראל ומחריביה. את אשר יגורו בא להם עם התמנותו של נחמיה לפחה ביהודה.

אמנם נחמיה לא היה הצמח מבית דויד המיוחד⁵⁴ ואף "מלך ביהודה" לא היה, כפי שבדו אויביו⁵⁵, אבל תוקף מלכות היה בידו, כוח פוליטי ריאלי היה לו; משיח לא היה – אבל בימיו ועל ידו, התגשמה הנבואה שנועדה לכורש "הוא יבנה עירי"⁵⁶. עם ביצורה של ירושלים ויישובה נסתיימה גם תקופת שיבת ציון והתחילה תקופה חדשה, תקופת התעצמותה והתרחבותה של מדינת יהודה.

הערות שוליים:

1. יחוד מדינתא, עז' ה', ה', ובקיצור – יהוד, שם ה', א'; ז', יד, וכן על מטבע של כסף, ר' רייפנברג, מטבעות היהודים, לוח 1, מס' 1, וגם על ידיות של כדים שנתגלו.
2. כי מנהגם של שליטי פרס היה לכתוב ולחתום על כל דבר מלכות. הש' אסתר א', יט-כב; ב', כג; ג', יב; ח', ח'-י'. גם נחמיה קיבל אגרות מאת המלך, ר' נחמ' ב', ז'-ט'.
3. ר' עז' א', א'; ו', ג'; דבה"ה לו, כב.
4. כי על פרס מלך עוד בשנת 559. על כרחנו המדובר פה במועד שהוכרז למלך על בבל, ובזכות זו שלט גם על יהודה שהיתה לפני כן בגבולות מלכות בבל. אמנם ייתכן שהכוונה כאן לשנת 538, כיון שהתמלכותו בבבל היתה בר'"ח ניסן, ואילו כיבושה היה בשלושה במרחשון, הוא שלושה עשר באוקטובר שנת 539. ר' בפירושי לעזרא, נספח א' עמ' 164. אולם העובדה שחלק מן הרשיון נמצא באחמתא, בירתו הראשונה של כורש, מעלה על הדעת שהרשיון ניתן לפני כן, וצ"ע.
5. ר' בספרי הנ"ל, עמ' 165-163.
6. עז' ד', כא.
7. שזאת היא הוראתה של המלה הנשאר – מעידה המקבילה בחגי ב', ב': "מי בכם הנשאר, אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון" ובעז' ג', יב: "הזקנים אשר ראו את הבית הראשון".
8. לפי רשימת העולים בעז' ב' נמצאו 8136 בהמות רכיבה לקהל בן 49897 נפש. שאין כאן הכוונה לצאן ולבקר, מעידה אותה רשימה, המפרטת רק בהמות רכיבה, הש' עז' ב', סו-סז; וכן אומר נחמיה: "ובהמה אין עמי, כי אם הבהמה אשר אני רוכב בה", נח' ב', יב.
9. מתנת השקלים לבית המקדש הונהגה עוד על ידי שבי הגולה, ר' משנה שקלים, ב', ד'; פלביוס, קדמוניות. ס' יח, ט', א'. תרומת השקלים נפסקה רק עם חורבן בית שני, אז הטיל אספסינוס קיסר על היהודים לשלם סכום זה למקדש יופיטר.
10. במקור נשמטה מידת האורך והשלמתיה לפי המידות של בניין שלמה, מל"א, ו', ב'.
11. יהודי יב הורשו אמנם לשקם את מקדשם שהוחרב, אבל ברשיון ההוא הודגש: "ומנחה ולבונה יקריבו על המזבח" – ולא זבחים! ר' בספרי הנ"ל, נספח ב'.
12. הש' מל"א, ז', יב.
13. דבר זה אנו למדים מן הנאמר על רשיון ארתחששתא שנתן לעזרא: "ויתן לו המלך... כל בקשתו".
14. ע' בפירושי לפסוק זה ובתוספות.
15. כדבריו בסליל ע"ש ראסם: "מחוזות (אשר מעבר) לנהר חידקל, אשר מלפנים נוסד מושבם – את האלים השיבותי אליהם, למקומם החזרתים, והכינותי להם מושב עולמים; ואלוהי שומר ואכד אשר נבונאיד, על חמתו של אדון האלים לתוך בבל העביר – בפקודת האל מרדוך, האדון הגדול, השיבותי בשלום אל משכנותיהם".
16. ר' בפירושי לעזרא א', ח'; ב', ב'. ור' י' ליוור, תולדות בית דויד, עמ' 10.
17. ר' מאמרי: הדים לתקופת שיבת ציון בספרים החיצוניים, בספר דים, הוצ' החברה לחקר המקרא, ירשולים תשי"ח. עמ' 309.
18. ע' במבוא לעזרא עמ' 21; קויפמן תו"א כד עמ' 170.
19. הש' עז' ב', לג. גם נחמיה מזכיר את "היהודים היושבים אצלם", נחמ' ד', ו'.
20. ר' ישעי' מט; ירמ' לג; יחז' לד ועוד.
21. הש' תהל' מח, יג-יד.
22. אע"פ שנשיאי (הפיניקים) צור וצידון נקראו בתואר מלך, וגם גשמו הערבי נקרא על קערה שהקדיש בנו בתואר זה.
23. ר' עזרא ה', א'-ב'; חגי א', יב.
24. ר' זכ' א', יב, ובפירושי לחגי ב', ה'.
25. ר' עז' ה', א'-ה'.
26. ר' מאמרי: עיונים בספרי עזרא ונחמיה בספר נייגר, הוצ' החברה לחקר המקרא, ירושלים, תשי"ט. על זה יש להוסיף, שלפי 1,127 BE VIII היה מחיר איל באותה תקופה חמשה שקל כסף, ויש להניח שמחיר הכבש והשעיר היה נמוך מזה במקצת. מחיר הפר הוא פי חמשה ממחיר האיל; נמצא שמחיר הקרבנות לשנה תמימה היה לכל היותר 8600 שקחען, או ככר כסף אחת ואלפים ושש מאות שקל.
27. הש' דברי עמורבי בשלהי מצבת החוקים (לפי תרגומו של י' טשארנא): "ואם לא ישמור דבריי... יבטל... ויפר את דבריי וישנה את מצוותיי...: ישלול ממנו אבי האלים... את תפארת ממשלתו וירוצץ את שרביטו וכ'".
28. ע' בפירושי לזכריה ה', ג'-ד'.
29. ר' חגי א', א', יד; ב', ב'; עזרא ב', סג.
30. ע' בפירושי לעזרא-נחמיה עמ' 22 ובנספח א', עמ' 160.
31. ר' י' ליוור, בית דויד, עמ' 80.
32. היינו, שעזרא יצטרך לתת מתנה אישית כיאות למעמדו.
33. חישוב זה מחשב ש. בארון במחקרו על אוכלוסיית ישראל, בספר חיות, וינה תרצ"א.
34. החשבון ערוך על פי גללינג, ריאללכסיקון.
35. ר' בפירושי לנחמיה ב', טז. הש' בטוי זה באסתר ג', ט'; ט;, ג'.
36. יש להניח שכהנים ולויים היו פטורים מעבודת הצבא עוד בימי הבית הראשון, שכן הם לא נמנו לצורך זה בתוך בני ישראל, ר' במד' א', מט. גם אנטיוכס שיחרר את עובדי המקדש ממסים, ר' פלביוס, עתיקות יב, 3, 3.
37. אף שעזרא היה ממשפחת הכהן הגדול לא מצאנו שעסק בעניני הקרבה, ע' בפירושי לנחמיה ח', א'.
38. סתם עמא או העם בס' עזרא כוונתו רק לישראל. ר' בפירושי לעז' ז', כה.
39. ר' עז' ח', כב, נחמ' ב', ט'.
40. ר' עז' ז', ו'.
41. שם, ו', י'.
42. שם, ז', יד, הוא סעיף ב' ברשיון.
43. ר' דב' יז, ט'-יא; לג, י', וע' בפירושי לחגי ב', יא; זכ' ז', ג'.
44. ע' בפירושי לעזרא ט', א'.
45. על יסוד דברי נחמיה ניתן לשער שגם דיני טהרת המקדש, שמירת השבת ודיני שמיטה היו מתפרשים על ידם אחרת. ר' בפירושי לנחמיה י', לא-לב; יג, ז'-ט', טו-יז.
46. אין כאן המקום לברר את שאר התקנות שתיקן עזרא לפי המסורת התלמודית, ר' בבלי, בבא קמא פ"ב, ע"א ומאמרי בבית מקרא טו, עזרא הסופר.
47. אמנם מזכריה ז', ב'-ג' נראה שעוד בימי דריוש פנו בספיקות לירושלים, ר' שם בפירושי.
48. ר' נחמ' א', א'; ה', יד.
49. ר' בפירושי לעזרא ד', ז', יז-כג.
50. ר' נחמ' א', ב'-ד'.
51. ר' שם בפירושי.
52. ר' אנצ. מקראית ב' עמ' 51.
53. ר' עז' ד', ו'-טז.
54. הש' ירמ' כג, ה'; לג, טו; זכ' ג', ח'; ו', יג; ט', ט-י'.
55. ר' נחמ' ו', ז'.
56. ר' ישע' מה, יג; מד, כח

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok