הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
יוסף בן מתתיהו חבר ארבעה ספרים. ספרו קדמוניות היהודים מתאר את תקופת המקרא ונסמך בעיקר על הכתובים המקראיים, אך גם על מקורות נוספים. דף המידע מתאר את הדרך שבה נהג  יוסף בן מתתיהו בחומר המקראי ואת מגמתם של השינויים והתוספות.



כתבי יוסף בן מתתיהו
מחבר: ד"ר חננאל מאק


יוסף בן-מתתיהו הכוהן נולד בירושלים, כנראה בשנת 36 לספירה, ומת ברומא בראשיתה של המאה השנייה. יוסף גדל בבית יהודי מכובד. כבן למשפחת כוהנים השתייך לאצולה הירושלמית וקיבל, כיהודים אחרים בני מעמדו באותה תקופה, מה שנתפס כחינוך טוב, וכלל חינוך יהודי וחינוך כללי. יוסף חי בעולמם של חכמים, בקירבת בית המקדש בארץ-ישראל ולכן 'חינוך טוב' בעולמו שלו איננו זהה לחלוטין ל"חינוך טוב" בעולמו של פילון האלכסנדרוני. עם זאת, המרחק בין שתי התפיסות איננו גדול מאוד.

גם יוסף בן-מתתיהו גם פילון עסקו במידה זו או אחרת בלימודי התורה. שניהם יודעים את העולם ואת תרבות העולם ומכובדים על-ידי בני-זמנם, כל אחד בתקופתו ובמקומו. עם זאת, בעוד עיקר עניינו של פילון הוא פילוסופיה ופרשנות אלגורית למקרא, אצל יוסף הדברים שונים. יוסף בן-מתתיהו ידוע קודם כול כהיסטוריון ואפשר לומר שגם השימוש שהוא עושה במקרא הוא קודם כול שימוש של היסטוריון יהודי-הלניסטי.

בגיל 16 יורד יוסף למדבר יהודה. הוא רוצה להכיר את הכיתות השונות, ובלשונו: את ה"פילוסופיות" השונות הרווחות בארץ-ישראל, והוא מבלה שם מספר שנים. תוך כך הוא מתוודע כנראה גם אל האיסיים שאליהם יחזור ויכתוב אודותם לא מעט, הוא מבלה זמן-מה במחיצתו של אדם בשם באנוס שאותו הוא מתאר בקצרה בספרו האוטוביוגרפי חיי יוסף. מאוחר יותר הוא חוזר לירושלים ומגבש בהדרגה את עמדתו הרוחנית והדתית. נראה שהוא ממשיך ללמוד, ובגיל 26, בשנת 53 לספירה, הוא נוסע לרומא בשליחות ציבורית שעניינה בעיקר פדיון שבויים.

הביקור ברומא הותיר בו כנראה רושם רב. הימים ימי נרון קיסר, ועדיין נרון הוא אחד הקיסרים הנאורים, להבדיל ממה שעתיד לבוא מאוחר יותר, כאשר נרון ומלכותו יתנוונו וילכו. יוסף אינו הראשון ובוודאי לא האחרון המתרשם מאוד מפארה של רומא, מעוצמתה וגם מסדרי המשפט והחיים בתוכה. בתקופה מאוחרת יותר שומעים דברים דומים במקצת מפיהם של חכמי ישראל שביקרו ברומא, והדבר איננו מפתיע. אדם שבא מירושלים, שבאותם ימים בוודאי איננה עיר קטנה ונידחת, אבל מקומה בפרובינציה רחוקה, ימצא עצמו מושפע מאוד ומתפעל מאוד מרומא. יש להניח שכבר אז היה ברור ליוסף שבמאבק בין יהודים ורומאים, אם יפרוץ – ואנו עדיין בטרם המרד היהודי – ידם של היהודים לא תהיה על העליונה. לפי שעה אין הוא משמיע את הדברים, הוא חוזר לארץ, ומאוחר יותר מצטרף להנהגת היישוב היהודי ואחר-כך גם למרד היהודי ברומאים, ומתמנה, כידוע, למפקד אזור צפון הארץ. בלשוננו היינו אומרים שיוסף התמנה לתפקיד 'אלוף פיקוד הצפון'. כלומר, הוא אחראי גם על הצד הצבאי, אבל גם על ההגנה האזרחית, ועל ניהול צפון הארץ בכללו.

כאשר פורצים הקרבות וצבאו של וספסיאנוס הולך ומשתלט על צפונה של הארץ, יוסף מנסה כנראה לעמוד בפרץ, אבל בסופו של דבר הוא נכנע ומוסר את עצמו לרומאים לאחר מפלת העיר ידפת. לאחר מכן הוא יורד למצרים, חוזר ארצה ונוכח בירושלים ערב חורבנה, והוא מתאר מקרוב את השלבים השונים של המרד ובעיקר את החורבן עצמו. יוסף בן-מתתיהו פעל בתוך העולם הרומי ולאחר שמסר את עצמו לידיהם של הרומאים הפך להיות כמעט כלי שרת בידיהם. לא ייתכן שאדם החי בחצרי הקיסרים הרומאים יכתוב ברוח אנטי-רומאית, וניתן לפיכך להציב כמה וכמה סימני שאלה על תיאוריו ובעיקר על חוויות הדעת שלו ופרשנותו. יוסף הופך להיות, למעשה, בן מאומץ של משפחת הקיסרים הפלביים, ומכאן גם כינויו פלביוס. יוסף פועל בצלם של וספסיאנוס, טיטוס ודומיציאנוס הפלביים. אולי בערוב ימיו, בימיו של הקיסר נרווה, שמלך בשנים 98-96, משתחרר יוסף מהשפעתם של הקיסרים הללו. עם זאת, חיבוריו העיקריים נכתבו קודם לכך, ואפשר לומר שיצירתו של יוסף נכתבה בצלם של הקיסרים הפלביים.

יצירת יוסף כוללת בעיקרה ארבעה ספרים. הראשון בזמן מבחינת חיבורו, הוא מלחמות היהודים או יותר נכון, המלחמה היהודית. הספר מתאר את תולדות השנים האחרונות של ימי בית שני. הוא מספר על תולדות המרד וכן על מאורעות החורבן והקרבות שלאחריו, כגון, פרשת מצדה. השני הוא ספרו האוטוביוגרפי הנקרא בשם חיי יוסף, ובעצם הוא השלמה למלחמות היהודים, משום שעיקר הדברים והסיפורים כאן הם התנהגותו של יוסף בגליל והכנותיו לקראת המרד וכן התערבותו בעניינים פנימיים שבין יהודים לנכרים ובין ערי הגליל לבין עצמן. הוא מאריך כאן בתיאור יחסיו עם כמה מהאישים הבולטים בגליל, במיוחד יוחנן מגוש חלב ויוסטוס מטבריה.

חיבור אחר שלו הוא נגד אפיון, חיבור שעיקרו ויכוח, וניכרת בו נימה של אפולוגטיקה מול אפיון. אפיון היה סופר יווני-מצרי, שונא יהודים ידוע שנמנה על משלחת היוונים מאלכסנדריה והתמודד עם פילון האלכסנדרוני, בחצר הקיסר קליגולה ברומא ובדרום איטליה.

אפיון העלה כמה דברים חריפים נגד היהדות, נגד המסורות היהודיות וגם נגד התורה, ויוסף, בטענות שונות, ניסה להוכיח את שקריו ואת עזות מצחו. פרט אחד מתוך נגד אפיון מן הראוי להזכיר כאן: יוסף מדבר על כך שהתנ"ך שבידי היהודים מונה 22 ספרים מקודשים, בעוד שכתבי-הקודש, לפי מסורת חז"ל, מונים 24 ולא 22 ספרים. ההסבר לחסר של שני הספרים יכול להיות אחד משניים: האחד – יוסף מכיר את התנ"ך במסורת תרגום השבעים אשר בה חוברו יחד הספרים רות ושופטים לכלל ספר אחד, וכן איכה וירמיהו לכלל ספר אחד, ומכאן 22 ספרים בלבד. הסבר אחר: יוסף היה קרוב כנראה למסורת בית שמאי ומתוך המקורות היהודיים הפנימיים עולה שבמסורת בית שמאי, ספר קהלת ואולי גם ספר שיר השירים לא נכללו במסגרת כתבי-הקודש. ומכאן אולי מגיע יוסף לסיכום של 22 ספרים.

הספר הרביעי של יוסף הוא קדמוניות היהודים. זהו תיאור מפורט מאוד של תולדות העם היהודי והעולם המקראי מבראשית ועד סמוך לחורבן בית שני, בתקופה החשמונאית נפגשים קדמוניות ומלחמות היהודים. זה מסתיים וזה פותח.

המקור העיקרי לקדמוניות היהודים העומד לרשותו של יוסף הוא כמובן המקרא עצמו. אבל מסתבר שלרשותו של יוסף עמדו גם מקורות אחרים שמחוץ למקרא. בהם קובצי אגדות עתיקים שחלקם משתקף אחר-כך בתוך אגדות חז"ל; אחדים מן הספרים החיצוניים שהזכרנו בראשיתו של ספר זה, ואולי גם מקורות אחרים שאותם אין אנו יודעים לאתר במדויק. עם זאת, מן הסתם, נראה שחלק מהדברים נתווספו, או שהוחסרו על פי פרשנותו של יוסף, וניתן לעמוד על כך כאשר משווים את חיבוריו של יוסף עם חיבוריהם של יהודים הלניסטיים אחרים. ונפתח בדוגמה שתקשר את יוסף אל פילון האלכסנדרוני.

שניהם, יוסף וגם פילון, מספרים את סיפור בלעם המקראי. ובאופן כללי ניתן לומר ששתי גרסאות הסיפור קרובות זו לזו. שניהם נוטים לחזק בסיפור את המרכיב הרציונלי, את הפסיכולוגיה של האיש או של האנשים ואת תיאור בלעם, לאו דווקא כקוסם, אלא יותר כאדם האומר דברים בדרך של הערכה, תפילה או תקווה ולאו דווקא בדרך של קסמים. נקודה זו משותפת ליוסף ולפילון, ומעניין שבקטע מסוים ניתן להבחין אפילו בקירבתם זה לזה, בדרך שבה שניהם מפרשים אירוע אחד. וכוונתי לקטע העוסק באתון המדברת. כזכור, כאשר בלעם נקרא לקלל את בני-ישראל הוא רוכב על אתונו ונתקל בדרך במלאך המנסה להכשיל את המסע הזה. בלעם מכה את אתונו במקל, ולבסוף האתון פותחת את פיה, מדברת אל בלעם וגם מוכיחה אותו (ראה במדבר כב). יוסף מספר את הדבר, וכשמשווים את המשקל שהוא מקנה לאותו קטע בתוך הסיפור כולו וביחס לסיפור העיקרי, נראה שהוא מעדיף לטשטש את משקלו ובוודאי לא להאריך בענין זה. הוא גם שם בפיה של האתון דברים הגיוניים למדי, אם אפשר לומר כך.

פילון, לעומת זאת, מוותר לחלוטין על הקטע של האתון המדברת. לא נוח לו כאשר הוא מנסה להציג את התורה בפני זרים, לעסוק בדבר כל-כך לא מתקבל על הדעת כמו אתון מדברת ואדם שומע לה וכיוצא באלה. מגמה זאת של טשטוש הנס וניסיון להציג את הדברים בכלים רציונליים אופיינית לסופרים ההלניסטיים וליוסף בכללם.

נראה עכשיו כיצד מציג יוסף את המקרא בקדמוניות היהודים, ויאמר מיד: יוסף איננו מציג את המקרא כולו. הוא מוותר לחלוטין או כמעט לחלוטין על הנבואה, על תהלים, על ספרות החכמה. בכל אלה אין הוא עוסק, ואפשר גם להבין זאת, כיוון שיוסף רואה את עצמו כהיסטוריון. הוא עוסק באותם חלקים של המקרא שהם בעלי אופי היסטוריוגרפי בעיניו, וארבעה מתוך עשרים הספרים המהווים יחד את קדמוניות היהודים עוסקים, בלא שינוי של ממש, בסיפורי התורה, כלומר, יוסף מרחיב, לעתים גורע פה ושם, אבל אי-אפשר לומר שהוא מוותר על הדיון בפרשיות שלמות של התורה, או שהוא בודה מלבו דברים לגמרי חדשים. בהמשך הדברים הוא עוסק במה שקרוי בפינו נביאים ראשונים, ולבסוף, בספרות הכתובים. ומסתבר שמגמתו הבסיסית בפרשנות התורה שונה ממגמתו בפרשנות הספרים האחרים.

בפרשנות התורה, יוסף פותח וסוגר את הספרים, בדרך כלל, בניסיון להזכיר את הקשר לארץ-ישראל: כיצד אבות האומה מגיעים לארץ, כיצד הם יוצאים ממנה, כיצד הם חוזרים אליה. אפשר לומר שבספרים הנוגעים לתורה, ארץ-ישראל היא ציר הדברים. לעומת זאת, בפרשנות הספרותה מאוחרת יותר הציר אינו דווקא ארץ-ישראל, אלא באופן כללי יותר, מאורעות גדולים. הספרים פותחים וסוגרים במאורעות גדולים. עמד על כך פרופ' שליט ז"ל במבואו לקדמוניות היהודים, והוא מראה את הדברים באופן ברור מאוד.

יוסף מרשה לעצמו להעביר יחידות שונות מתוך ספרי המקרא אל ספרים שבהם, כך נראה לו, יימצא מקומם המתאים. כך למשל, אם נפנה לספר שופטים המקראי, נראה שספר זה כולל בעיבודו אצל יוסף גם את החלק הראשון של ספר שמואל שלדעתו קשור אף הוא לספר שופטים. לא נאריך כאן בעניין זה, הקורא יוכל לבדוק את הדברים בעצמו כאשר ישווה את הספר החמישי והשישי של קדמוניות היהודים לספרי שופטים ושמואל שבמקרא.

במסגרת המגמה או הנטייה להעביר את הדברים לאוזניהם של הנכרים ולהציגם בפניהם באופן הפתוח להבנתם, נמצא גם מעין הערות לרשימות שמיות שונות הנכללות במקרא, שהקורא אולי איננו מבין אותן ואולי גם אין הן מעוררות בו עניין. לדוגמה: כאשר יוסף מדבר על בני נח ובעיקר על בני בניו של נח, הוא מפרט, כפי שגם התורה מפרטת, את רשימת בניהם של שם, חם ויפת. אבל אין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף פירוש משלו. תחילה דוגמה: בעניין בני יפת אומרת התורה כך: "בני יפת גומר ומגוג ומדי ויוון ותובל ומשך ותירס" (בראשית י, ב) ועל כך מוסיף יוסף:"וליפת בן נוח היו שבעה בנים", ובהמשך: "כי אלה הנקראים עכשיו גלטיים בפי ההלנים הושבו על-ידי גומר ונקראו בני גומר. מגוג בן יפת הושיב את המגוגיים שההלנים קראו להם סקיתים, ומבני יפת, יוון ומדי..." וכאן הוא קושר את המדים, עם הפרסים ואת יוון עם כל ההלנים; את תובל הוא קושר לאיברים ואת משך הוא קושר לבני קפדוקיה וכיוצא באלה.

יוסף איננו מסתפק ברשימת שמות שאיננה אומרת דבר לא לקורא היהודי ולא לקורא היווני, אלא הוא מנסה להראות כיצד עמי האזור המוכרים היטב לקהל קוראיו, היינו, העמים דוברי היוונית או דוברי הפרסית, הם גלגולים של בני נח הנזכרים כבר בתורה, ומכאן אתה רואה את גלגוליהם של הסקיתים, של הפרסים, של היוונים ואחרים, כבר מימיו של נח עצמו.

ברוח דברים אלה וברוח הפירוש ההלניסטי, אנחנו רואים גם את הדרך שבה מציג יוסף את גיבורי המקרא. אחד הדברים המעניינים בכתביו של יוסף הוא ניסיונו המתמיד לרדת גם אל נפשם של גיבורי המקרא ולומר את הדברים בגלוי. המקרא ממעיט לתאר תופעות נפשיות. בדרך כלל אתה מכיר את המתרחש בלבם וברוחם של גיבורי המקרא דרך מעשיהם ודיבוריהם. במקרא, הם מרבים לדבר, הם מרבים לעשות, ואת או אתה תשלימו בעצמכם את אשר חשבו, למה התכוונו, מה רצו, במה השלו את עצמם, היכן הצליחו והיכן כשלו. אמנם קיימים חריגים, אבל הקו הזה הוא אופייני. אצל יוסף שונים פני הדברים. הוא עצמו מרבה לתאר את הלך רוחם של האנשים והוא מסביר לנו במדויק את שיקוליהם ואת המתחולל בנפשם. הרחבות אלה, פעמים שהן משביחות את החומר המקראי אבל לעתים קרובות הן פוגמות בו.

הדוגמה הבאה היא של קלקול. בסיפור העקדה, אחד הדברים הבולטים ביותר הוא שתיקתם הכמעט מוחלטת של גיבורי הסיפור. הקורא בבראשית פרק כב יצטרך להשלים בעצמו כמעט את כל מה שחשוב באמת להבנת הסיפור הזה: מה חשב אברהם, למה התכוון, כיצד הרגיש; מה חשב יצחק, מה בדיוק יודע יצחק בסיפור הזה, כיצד מנסה אברהם לשכנע את יצחק לבוא אתו, איך הם מתכוונים להתנהג ואיך הם מתנהגים בפועל כאשר מגיע הרגע הקשה של העקדה עצמה. כל הדברים האלה לא תוארו בתורה, ולמשה, שיחתם של השניים שם כמעט שאינה קיימת. אך אצל יוסף אנו שומעים כאן סיפורים ארוכים מאוד, ובין השאר, נאום גדול וארוך המושם בפיו של אברהם. וכך אומר אברהם לבנו אצל יוסף: "בני, באלפי תפילות שאלתיך מאת האלוהים שתיוולד לי, וכשבאת לעולם לא היה דבר שלא הקדשתיו כדי לגדלך או שחשבתיו לאושר גדול לי מאשר לראותך גבר ולהשאירך ליורש שלטוני אחרי מותי. אולם לפי שרצונו של אלוהים הוא שעשני אב לך וגזרה מלפניו שאשכלך, שא בגבורה את קרבנך..." וכך הלאה. ואחרי הנאום הגדול של אברהם בא נאומו של יצחק שאותו נחסוך כאן מן הקוראים והם יוכלו להשלימו מתוך קריאה בספרו של יוסף.

נאומים גדולים עוד יותר אנחנו שומעים אצל יוסף בן מתתיהו בסיפורים הנוגעים לבני יעקב. יוסף למשל, הנמנע מפיתויה של אשת פוטיפר, נואם בפניה נאום גדול ונמלץ על הסיבה שבגללה אסור לו להתפתות לה ולחטוא חטא גדול בתחום המוסר. מעניין יותר הוא סיפורו של יהודה כאשר הוא מגן על בנימין הנתפס על לא עוול בכפו, בפרשת גנבת הגביע. כזכור, לאחר שירד יוסף למצרים והתבסס במערכת השלטון שם, קיבל את פני אחיו, התנכר להם ולאחר מכן שינה את טעמו, אבל לבסוף חזר ומלכד אותם בעזרת גביע שהטמין באמתחת בנימין. לאחר מכן, כאשר בנימין נתפס כשהגביע באמתחתו מוחזרים האחים למצרים, וכאן מובא בתורה (בראשית מד, יח-לד) נאום של יהודה בפני יוסף. נאום קצר, יפה, נרגש ותמציתי ובו הוא מסביר שהאחים למעשה לא חטאו, אבל הוא נכון להודות באשמה ולקבל עליו את האחריות למה שהתרחש, והוא מציע את עצמו לעבד במקומו של בנימין.

כשאנו קוראים את המקבילה לסיפור זה אצל יוסף, אנחנו מוצאים נאום ארוך מאוד, נמלץ מאוד ומפורט של יהודה העומד מול יוסף. המעיין בנאום הזה יווכח שלפנינו נאום מהסוג המוכר של נאומי הסינגוריה ברומא וגם במקומות אחרים, כאשר יש צורך להצדיק את הנאשם מול שופטיו. ובעצם, יוסף בן-מתתיהו הפך את יהודה למעין עורך-דין המסנגר על בנימין הנאשם מול יוסף הקדמון.

נאום זה של יהודה ראוי לדיון מפורט יותר. במקור אנחנו שומעים את יהודה המדבר ואיננו מתייחס לשאלת אשמתו של בנימין; הוא איננו קובע שבנימין אשם, הוא גם איננו קובע שבנימין לא אשם, ולא ברור מתוך המקרא מה חושב יהודה בנושא זה. עיקר עניינו של יהודה הוא ניסיון לעורר את רחמיו של יוסף על האב הזקן שנשאר בארץ כנען. הוא מעמיד לפניו בבירור את הידיעה שאם האב הזקן – יעקב – שנשאר בכנען ישמע שהנער איננו ונתפס כאן לעבדות, ימות בוודאי, על לא עוול בכפו. ויהודה ממשיך ואומר כי הוא עצמו ערב את הנער לאביו ועל כן בלית-ברירה הוא מוכן להישאר כעבד במקום הנער. הוא מדגיש שהוא מתאים יותר מן הנער לעבדות, ובכך הוא מבקש לסיים את הפרשה לא בנימה של חסד ורחמים, אלא בכמעין תמורה, שלדעתו גם אם איננה הוגנת במדויק היא כדאית. כך הדברים מוצגים בתורה.

יוסף בן-מתתיהו מעמיד את הדברים באופן שונה. תחילה, בפתיחת נאומו הגדול, יהודה מודה בפשע, לא בשם עצמו אלא בשם בנימין. הוא פותח ומודה בפשע בלשון זו: "מעשים נוראים וראויים לעונש העזנו לעשות נגדך, המושל, ומן הצדק הוא להטיל עלינו כולנו את העונש, אף-על פי שהפשע לא נעשה אלא על-ידי הצעיר שבנו". לאחר ההודאה הגדולה הזאת בפשע הוא מכוון את הדברים לקראת הרעיון הבא: רעיון ההצלה של הפושעים. הוא מזכיר שכבר בעבר, יוסף הציל אותם ממוות, אף שבאותו מקרה כלל לא חטאו ואף לא הודו באשמתם בריגול. עם זאת, הייתה ליוסף הזדמנות לגמול עמם חסד והוא אכן עשה זאת וגילה בכך את אצילותו ואת הגינותו. על כן – וכאן אנו עוברים ליחידה הבאה בתוך הנאום הזה – יש לזכור עכשיו גם את החסד שנעשה, אבל גם את החסד שאפשר וצריך לעשות עם האב הזקן, עם יעקב שנשאר בארץ כנען. יהודה מאריך מאוד בדברים בתיאורו של יעקב, הישיש הנכבד שאין כל סיבה להעניש אותו. לבסוף, וזה אולי המוטיב העיקרי של הנאום, הוא מבקש חנינה משום שאין טעם להעניש אדם שדעתו עדיין איננה שלמה בהיותו נער, וגם אם הוא אשם, אין הוא אשם באופן מוחלט. וכך כותב יוסף בקטע הזה: "אם שגה אחינו מחמת היותו צעיר שתבונתו עדיין לא הושתתה, ואם מידה אנושית היא ליתן סליחה לאנשים כאלה, כל זה הריני משאיר לחוות דעתך ואמנע מלדבר עוד, שכן יהיה הדבר נראה אם תדון אותנו לכף חובה, שחומרת דיננו באה בגלל הדברים שלא נאמרו. ולמען יהיה נחשב, אם תוציאנו זכאים, שזיכיתנו מתוך ששמת לב באצילותך לדברים הלא נאמרים ההם, לא זו בלבד שתציל אותנו, אלא שתתן לנו דבר שעל-ידו נראה ראויים יותר לטובך... אם רוצה הנך אפוא להמיתו, שלח אותו לאביו וענוש אותי במקומו. ואם חושב אתה לעצור אותו לך לעבד, הרי מוכשר אני ממנו לשרתך בכל עבודה, הואיל ועיניך רואות כי טוב אני מאחי לשאת כל סבל". הדגש כאן מושם על בקשת חנינה, ויחד עם זאת, יוסף חוזר על מה שמספרת התורה, שיהודה מוכן היה גם להסגיר את עצמו. כאמור, לפנינו נאום אופייני לנאומיהם של פרקליטים, ואנחנו מכירים נאומים מסוג זה שהשתמרו בכתבים רומאים.

נזכור: יוסף מדבר כאן אל העולם הנכרי. גם אם בין קוראיו מצויים יהודים, ובוודאי שמצויים יהודים רבים כאלה, המטרה העיקרית של הנאום היא להציג את הדברים באופן שאפשר יהיה להבין אותם במושגים של העולם הנכרי על פי הלך הרוח וסגנון הדברים המקובל עליהם, ולא לפרש את התורה כשלעצמה. הרחבת הדברים בנאומים הללו, הכניסה אל תוך נבכי נפשם של אנשים, הוויתור על המגמה המקראית המקורית של הריבוי בדיבורים והשתיקה ביחס למתרחש בנבכי נפשו של האדם, הם המאפיינים של פרשנות המקרא של יוסף בן-מתתיהו ואף של יהודים הלניסטיים אחרים. סגנון זה של הדברים משתחרר במידה רבה מהתלות הישירה במקרא. למעשה, יוסף רואה כאן את עצמו חופשי למדי מהאמת המקראית המדויקת וחשוב לו יותר לראות כיצד הדברים נקלטים בעיניהם של אחרים. ניכרות אצל יוסף גם מגמות של אלגוריה, אבל אלה בולטות יותר אצל פילון. אצל שניהם מודגשת היכולת להסביר בלשון שאותה יבינו ויקבלו הנכרים או היהודים דוברי היוונית, גם במחיר האמת המקראית המדויקת.

הערות שוליים:

הקטעים המובאים בפרק זה מתוך קדמוניות היהודים, צוטטו מתוך מהדורת א' שליט.

ביבליוגרפיה:
כותר: כתבי יוסף בן מתתיהו
שם  הספר: הפרשנות הקדומה למקרא
מחבר: מאק, חננאל (ד"ר)
עורכת הספר: שיחור, רחל
תאריך: 1993;תשנ"ג
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית