|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > אישים במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאול |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
מקרא
על פי הכתובים קיימות שתי אפשרויות לייחס הקרבה בין שאול ובין אבנר: האחת – אבנר הוא דוד של שאול. ראשית, ראוי לשים אל לב שבקטע הראשון לא נזכר שם, אך מצויין שלוש פעמים בשלושה פסוקים רצופים המלה "דוד". כמו כן רואים אנו ששאול מתייחס בנימוס אל הפונה אליו, למרות ההתחמקות ממתן תשובה מלאה על מה שאירע בין שמואל לשאול (הרי לפני הקורא ישנו פירוט מלא בכתובים של כל האירוע, בעוד שלדוד שאול אין את אותו מידע). סביר על כן להניח שבשובו של שאול מהמפגש עם שמואל, פגש בו דודו ולא אבנר בן דודו. בקטע השני נאמר במפורש "אבינר בן נר דוד שאול". הסיפור על שאול שהלך לבקש אתונות ומצא מלוכה, הוא יחידה שלמה המספרת את האירוע בפרוטרוט, בשטף, והדברים נאמרים לתומם, כהווייתם בזמן אמת. אין להניח על כן, שדווקא בעניין הקרבה המשפחתית שיש לה חשיבות ממדרגה עליונה, והחוזרת שלוש פעמים ברציפות, טעה המספר. במלחמות שניהל שאול עם פלשתים אין אבנר נזכר, ואף ממלחמת הגלבוע האחרונה והגורלית נפקד שמו. פעמיים מצויין שאבנר שר צבא שאול: כאשר נמנית משפחתו של שאול בסיכום מלכותו (שמ"א יד, 41-52), ושנית – לאחר מות שאול כאשר הוא ממליך את אשבעל בן שאול במחנים (שמ"ב ב, 8-10). בחיי שאול היה אבנר, כנראה, המוציא והמביא בבית שאול, גם אם אין הוא נזכר במקומות ובכתובים שמספרים על מלחמות שאול. על מעמדו ואופיו של אבנר למדים אנו בעיקר בתקופת ממלכת ישראל, שבראשות אשבעל, כאשר דוד התמלך על יהודה. לא במקרה מתאר הסופר את התמלכותו של אשבעל בפרוטרוט, כי בתיאורו: "ואבנר בן נר, שר צבא אשר לשאול, לקח, את איש בשת בן שאול, ויעברהו מחנים. וימלכהו אל הגלעד, ואל האשורי ואל ישראל כלה" (שמ"ב ב, 8-9). אבנר הוא הממליך, הוא קובע את מקום מושב המלך, ועל הכול את תחום הממלכה. אשבעל הוא כחומר ביד היוצר בידי אבנר, אינו דובר דבר וכאילם לא יפתח פיו. הפעם היחידה שמציין הכתוב על אשבעל שדיבר, זה קרה כאשר הוא גוער באבנר, על מעשהו ברצפה בת איה פילגש אביו, דבר שגרם לנטישת אשבעל מצד אבנר. כאשר דנים באבנר מתעוררות שאלות, תהיות ותמיהות על יחסו למלוכה ולמלך – הכוונה היא בעיקר למעמדו בחצר המלך. כמי שממליך את המלך ודאי מרכז הוא בידו את כול הכוח והסמכות הנובעים מהמלוכה, הנשענת על הצבא שאבנר הוא מצביאו. אם אכן כזה כוחו כמוכח מן הכתובים, מה ראה אבנר להמליך את אשבעל – חדל אישים זה, ולא המליך עצמו. (ניתן לומר ולשאול את אותה השאלה גם לגבי יואב שהיה תקיף בבית דוד, והיה בידו כוח וצבא גדול – מדוע הוא אינו מנסה לתפוש את המלוכה. הרי לא מלך אחד שנתמלך היה, שתחילת דרכו היתה כשר צבא חמסן, שתפש את השלטון ואשר ייצב לאחר מכן בית מלוכה). יחסו של אבנר לשאול המלך היה מבוסס על שני דברים, האחד והראשון כמובן זה קרבת המשפחה. אך ראינו כיצד נימוק זה אינו מונע הריגת אחים, בנים, דודים ואף קרובי משפחה רחוקים יותר, בידי מי שתפש כבר את המלוכה או שהוא בדרכו אליה. אך לדעתנו הכריע כאן אצל אבנר כמו אצל יואב אחר כך, הצד הדתי הלאומי – משיחת שאול על ידי שמואל הנביא במצוות ה'. אם נבדוק את הכתובים לעומקם נמצא, שהמשיחה אינה רק מעשה המשיחה עצמו, אלא שהיא רק חלק של תהליך והיא הושלמה עם רוח ה' שנחה עליו, ובמקרה של שאול אף כללה יכולת התנבאות. מדרגה שאליה לא הגיע דוד כל ימיו. אך "תכונות" אלה הן פנים-אישיות, כי הן מלוות חווייה אישית שאותה יכול לחוש החווה בלבד. אולם תהליך זה מסתיים ב"ויהפך לו אלהים לב אחר", בבחינת "ובלב כל חכם-לב נתתי חכמה", תכונה זו היא חוץ-אישית, כי הנמשח למלך מיועד להנהיג ממלכה, ולתכונות הרוחניות-נפשיות המייחדות אותו, מן הראוי להשלים בחכמה שהיא קורנת ממנו. אבנר היה קרוב ומקורב לשאול, ראה יותר מכל אדם אחר, את השינויים שחלו באישיותו של שאול. וודאי הוא, שבשלב מוקדם ביותר גם גילה שאול לאבנר את המעמד במצפה: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו (של שאול) וישקהו, ויאמר הלוא, כי משחך ה' על נחלתו לנגיד – (שמ"א י, 1). תהליך מורכב זה שעבר שאול, הרשים מאוד את אבנר. המעורבות של ה' – על ידי שליחו שמואל, ושל הרואה והנביא שמואל עצמו, מצטייר בעיניו כשיאו של מעמד דתי, אשר בסופו באה הקדושה. על כן הגיע אבנר עד המלוכה ואליה לא בא. כנראה חזרו אותם הדברים לאחר מות שאול ובניו, כי אבנר ראה את בנו של שאול כמי שיירש את ההילה שהיתה לאביו. שאכן קדושה מיוחדת אפפה את הנמשח למלך או את יורשו, ניתן לראות דווקא באשבעל. כאשר מונים את שאול ובני ביתו, נמנים בניו "יונתן וישוי ומלכישוע", אין אשבעל נמנה ביניהם. בנפול שאול ובניו בגלבוע נמנים שוב שלושה, אך אשבעל לא נמנה גם כאן, אולי לא היה איש מלחמה. אך מהתייחסות הכתובים ואבנר אליו מצטיירת דמות חיוורת, ולמרות זאת לא עלתה בדעתו של אבנר למלוך וזאת רק מתוך נאמנות למשיח ה' ובנו. אולם המעמד של "משיח ה'" עם כול המשתמע והמתלווה אליו, יש לו פן נוסף שהוא חשוב מאוד אם לא המכריע, והוא ההתייחסות העממית-לאומית לשאול המלך, ולמלוכה בכלל. מן הכתובים למדים אנו כמה קשה היה לשמואל לשאת את עניין המלוכה. אך "ויתקבצו, כל זקני ישראל, ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה, שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמ"א ח, 4-5). שמואל ניסה להניא את העם מבקשת המלך, בהביאו לפניהם את "משפט המלך" על חובותיו, אך הם בשלהם: "וימאנו העם, לשמע בקול שמואל, ויאמרו לא, כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים, ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמתנו" (שם שם, 19-20). בניגוד למקומות אחרים, בני ישראל הם שבקשו עליהם מלך, ולא מלך ומלוכה שנכפו עליהם. ולמרות היות מוסד זה חדש בישראל, כי העם שוכן עדיין לשבטיו, ועד כאן היו להם ועליהם, שופטים בלבד שקמו להושיעם, בכל זאת אין המלוכה מסוייגת. ועל כן ידע אבנר שאין זה דבר של מה בכך, אם יבוא ויפעל בניגוד למה שכבר נקבע ביחס למלוכה. זאת ועוד, בתקופת מלכות שאול שארכה כעשרים שנה, רווח לעם מהאויבים בחוץ ובעיקר מפלשתים, למרות ששאול ובניו נפלו במלחמה עם פלשתים. אך מאחר ואחת הסיבות לבקשת המלך היה הלחץ שלחצו אותם פלשתים, ודאי הוא עתה, כאשר לחץ הפלשתים חוזר לקדמותו, שהמלוכה היא תקוותו היחידה של העם להפדות מהפלשתים, והוא לא יתן לפגוע במוסד זה. יש להניח שאבנר לקח בחשבון גם צד זה. בהעדר כתובים גלויים ורמזים סמויים, על אבנר ועל מלכות שאול בכלל, נדרשים אנו לכמה שאלות ותמיהות על אבנר, או הקשורות בו. "הייחסים" אם אפשר לקרוא כך להתקלויות ב"חצר", בין אבנר ודוד החלו בבוא דוד לחצר שאול לראשונה כמנגן בכינור (שמ"א טז, 15-23). לאחר מכן הגיע דוד לחצר: "וכשוב דוד, מהכות את הפלשתי, ויקח אתו אבנר, ויבאהו לפני שאול, וראש הפלשתי בידו" (שם יז, 57). בפעם הראשונה שהגיע דוד הוא היה נער אלמוני, אך בפעם השנייה הוא היה מנצח גלית הפלשתי. יש להניח שיחס אבנר אליו, ודאי בתחילה, היה כיחס לאיש חצר בן שבט אחר. כל עוד המלך הוא איש ימיני וממשפחת אביאל, אין מקום לחשוש מפגיעה במעמדם ובזכויותיהם של קרוביו שהם גם מקורביו. אך לאחר שדוד מגיע לחצר המלך כמנצח "ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל, וישמהו שאול, על אנשי המלחמה. וייטב בעיני כל העם, וגם בעיני עבדי שאול" (שם יח, 5). היכן אבנר? והאם דוד הוא שר הצבא, או שהוא "על אנשי המלחמה", שהוא תפקיד מיוחד, ואבנר ממשיך להיות שר הצבא, מעין מפקד-על? זאת ועוד: "ויהי בבואם, בשוב דוד מהכות את הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחלות, לקראת שאול המלך, בתפים בשמחה ובשלשים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן, הכה שאול באלפיו, ודוד ברבבתיו. ויחר לשאול מאד, וירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר, נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה, ויהי שאול עוין את דוד, מהיום ההוא והלאה" (שם, יח 6-9). ראשית ראוי להדגיש, שכבר בראשית המלוכה הישראלית, לדעת הקהל השפעה מיוחדת על המלך ועל המלוכה. תופעה כזו היא נדירה על רקע מעמדם וכוחם, של המלכים בעת העתיקה. באותן ארצות שלא הגיעו המלכים לדרגת "אל", הרי הם קרובים יותר "אליו" מאשר אל העם שעליו שלטו. הכתוב מציין "...ויחר לשאול מאד... ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שם, שם, 8-9). ואכן מכאן ואילך מונים הכתובים את רדיפת שאול את דוד. אך אין אנו יודעים מה על אבנר לאחר אירוע זה, כי מעמדו שונה ממעמד המלך. זאת ועוד, הרי הכתובים מציינים "וישמהו שאול על אנשי המלחמה, וייטב בעיני כל העם, וגם בעיני עבדי שאול". מי הם "עבדי שאול"?. האם אבנר נכלל בהם? אין הכתובים מביאים דבר בשם אבנר, ואין אנו יודעים על יחסי אבנר ודוד, כפי שאין אנו יודעים כמעט דבר על יחסי שאול ואבנר. אך ייתכן שתעלומה זו יכולה למצוא את פתרונה ביחסו של שאול לדוד. לאחר שדוד כרת את כנף מעילו של שאול במערה במדבר עין גדי, ודוד מוכיח לשאול שאין הוא מבקש את נפשו, מתוודה שאול לפניו שהוא יודע שדוד ימלוך אחריו ומבקש ממנו לא להכריח את זרעו (שם כד, 20-22). באירוע זה לא היה אבנר עם שאול, ואין על כן הכתובים זוכרים אותו. אבל מן הכתובים ניתן להניח שלאחר האירוע של "כריתת כנף המעיל" יפסיק שאול לרדוף את דוד, מאחר והוא מכיר בו כיורש המלוכה ולא כמורד, ואף נשבע לו דוד שלא יפגע בזרעו, כמקובל בין מלכים שווים במעמד. אך לא כן הדבר, שאול ממשיך לרדוף את דוד, ולדעתנו כאן נכנס לתמונה אבנר. אם בתחילה חשש אבנר מתחרות מצד דוד על ראשות הצבא בחצר המלך שאול, הרי מאחר ודוד סולק או הסתלק מחצר שאול, חלפה לכאורה סכנה זו מאבנר. אבל לאור המסיבות החלה מרחפת סכנה חמורה יותר, לו ולשאר בני המלך, עבדי המלך ואנשי בנימין. אם יעלה דוד לכסא המלוכה לאחר שאול, ועצם היותו בן שבט יהודה עלול דבר זה לעורר חשש למעמדם ולגורלם של בני בנימין ב"חצר" ובפמליית המלך. אין אם כן דרך אחרת, אלא להמשיך ולרדוף אחרי דוד ולנסות להכותו נפש. אין לשער שהיזמה לחדש את הרדיפה אחר דוד באה משאול, לאחר אותה התוודעות-התוודות. יש להניח שהאיש היחיד שהיה מסוגל לעשות זאת היה אבנר. במצבו הנפשי של שאול, אין לראותו מתנגד לפעולת הסתה והפחדה של אבנר, ואכן גם הכתובים מסייעים בידינו, באירוע בגבעת החכילה מצוין במפורש שאבנר היה לצידו של שאול: "... וירא דוד, את המקום אשר שכב שם שאול, ואבנר בן נר שר צבאו, ושאול שכב במעגל, והעם חגם סביבותיו" (שמ"א כו, 5). והמספר חוזר כאשר "ויבא דוד ואבישי אל העם לילה, והנה שאול, שכב ישן במעגל, וחניתו מעוכה בארץ מראשתיו, ואבנר והעם, שכבים סביבתיו" (שמ"א כו, 7). במובאה הראשונה נותן לנו המספר אינפורמציה, על בוא שאול ושר צבעו למחנה בגבעת החכילה. אך במובאה השנייה הוא מתאר מקומם של שאול ואבנר. עד לאותו זמן לא נזכר אבנר ברדיפה אחר דוד ואין אנו יודעים אם השתתף בה. כאן זוהי פעם ראשונה שהוא נזכר כמי שלוקח חלק פעיל:
מן המבוא לאירוע במחנה אשר בגבעת החכילה אנו למדים, שלמלך היו מודיעים ברחבי הממלכה, אשר מעבירים לחצר המלך את המידע המיוחד שהם מתבקשים להעביר, נוסף לכל יתר התפקידים עליהם מצרכי הממלכה. אך גם לדוד יש מרגלים, העוקבים אחר הנעשה בחצר המלך ובצבא, כדי שלא יופתעו הוא ואנשיו; אבל גם מפני ההסתייגות והעוינות של אנשי הדרום ויהודה כלפיו וכלפי אנשיו. ההתרשמות הכללית של דוד מהרדיפה הפעם היא, ששאול הוסת לרדוף אחריו ולא מיזמתו הוא. והמסיח הוא אבנר אשר הגיע הפעם עם המלך. על כן קורא דוד לאבנר במישרין, אך הוא מתעלם מהפנייה אליו "ויאמר מי אתה קראת אל המלך"? מאחר ואבנר מתחמק, הרי החליט דוד לבזותו, וזאת הוא עושה בפנותו אליו "ויאמר דוד אל אבנר הלוא איש אתה, ומי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת אל אדניך המלך (?)... לא טוב הדבר הזה אשר עשית, חי ה', כי בני מות אתם...". אין דוד פונה אליו כאיש צבא או כשר צבא אלא סתם "איש" אשר קבל עליו לשמור על חיי המלך, ומי כמוך מתאים, אך לא שמרת. לכן נשבע דוד לאמר שבני מות אבנר ואנשיו, על פשע זה של הפקדת חיי המלך. אין דוד מזכיר בדבריו ולו פעם אחת, את השם שאול אלא הוא מכנהו "המלך" בלבד, הוא בא חשבון עם אבנר בלבד. אך אבנר נאלם, וכנראה גם נעלם, ועד להמלכתו של איש בשת אין הכתובים זוכרים אותו. בחלל שנוצר בין דברי דוד למענה אבנר, שבושש לבוא, נכנס שאול. עתה נשארו שאול המלך ודוד, המנהלים דו שיח, "ויכר שאול את קול דוד, ויאמר הקולך זה בני דוד, ויאמר דוד, קולי אדני המלך". עד כאן דוד דבר מ"ראש ההר מרחק" ולא הזדהה, אך שאול הכיר את קולו ואז דוד מאשר הזיהוי. עד כמה מחשיד עצמו אבנר שהוא אשר "הקדיח את התבשיל", עד שהוא מתעלם מדוד למרות פנייתו הישירה אליו. דוד הרי שהה בחצר המלך תקופה מסוימת, ואם שאול הכיר את קולו מן הסתם גם הוא – אבנר הכיר. אך לאחר שדוד ביזה אותו על פשעו שבא עליו כתוצאה מרשלנותו בשמירה על המלך, הוא מתעלם ממנו. כאשר דוד שוטח את טענתו לפני שאול, ומבקש לדעת מה חטאו אשר בגללו הוא חידש את הרדיפה אחריו – אין הוא נענה. אך זו שאלה שאין דוד מבקש עליה תשובה, כי הוא יודע אותה. ומיד הוא ממשיך ופונה לשאול ומחלק דבריו לשניים: "... אם ה' הסיתך בי-ירח מנחה..." משמע, ניתן לכפר על כך על ידי קרבן מנחה. אך "ואם בני האדם, ארורים הם לפני ה'...". כאן לראשונה תולה דוד את היחס הקשה של שאול אליו באנשים אחרים – להוציא אותו ואת שאול, ועד כמה חורה לו הדבר תעיד הקללה שהוא מקללם. לאחר דברים אלה של דוד, שוב מבקש שאול את סליחתו מדוד. יש מקום לשער, שבחצר המלך שאול קמו שתי סיעות, בעקבות היחסים בין המלך ובית המלוכה, לבין דוד. הסיעה האחת המתונה – זו בראשות יהונתן ומיכל לאחר נישואיה לדוד, אשר השלימה עם העברת המלוכה לדוד. יתכן שמעמד סיעה זו התחזק, לאחר שנודע ששמואל משח את דוד למלך. הסיעה השנייה היתה בראשות אבנר בן נר, ואיתו אנשים מבנימין וישראל. הם רצו את המשך המלוכה בבית שאול ובבנימין, ועל כן הם ראו בדוד אויב המלוכה ומורד, וכנראה הרדיפה האחרונה אחרי דוד למדבר זיף, יצאה ביוזמתם. יש להניח, לאחר ששאול הכיר בדוד כיורש המלוכה, לאחר מעשה "כריתת ענף המעיל" במערה, עלה קרנה של סיעה זו בחצר המלך. לאחר הבזיון שנתבזה אבנר על ידי דוד בגלל החנית וצפחת המים, הוא פרש מפעילותו בחצר המלך, בשלב זה ואולי בהמשך גם מיתר הפעילות הצבאית. אך שאלה אחת קשה ניתן לשאול ביחס לאבנר בן נר שר צבא שאול. והיא: היכן היה אבנר כאשר שאול וישראל יצאו למלחמה בפלשתים כאשר "ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה, וישראל חנים, בעין אשר ביזרעאל" (שמ"א כט, 1). לולא שב אבנר ומופיע, לאחר מות שאול ובניו בהר הגלבוע במנוסתם מהפלשתים, לא היינו נדרשים לו. אפשר היה לחשוב שנפל במלחמה עם אנשי שאול (שמ"א לא, 6-7). במקרא מצויים אישים אחרים אשר הופיעו לתקופה קצובה ונעלמו, אך כאן לפנינו מופיע מי שהיה ונעלם דווקא ממקום שראוי היה שיהיה – ואיננו, לאלהים פתרונים. עם הגיע הידיעה על התבוסה בגלבוע ועל מות שאול ובניו לבירה – לגבעת שאול, מופיע גם אבנר אשר החל בפעילות ממלכתית שהסתיימה עם המלכת איש בשת במחניים. אין הכתובים מספרים לנו על חלקו של אבנר בן נר, שר צבא שאול, במלחמת הגלבוע. אין אנו יודעים אם נטח בה חלק, ומה מעמדו בה, כפי שאין אנו יודעים אם לא נטל בה חלק, ואז מוזר הדבר יותר, שאין שר הצבא נוטל חלק במלחמה גורלית כזו. בעקבות התבוסה נסו רבים מאנשי ישראל ממקומותיהם, באזורים בהם שלטו הפלשתים לפני נישולם בידי שאול. יש לכן להניח שהפלשתים יחזרו למקומות אלה, וגם למרכז ההר באפרים, בבנימין וביהודה. ודאי שהם ינסו למנוע את המשך המלוכה לבית שאול, אם לא את המלוכה בכלל. עתה נשאר אבנר היחידי "איש מושל ב ישראל", והוא עושה שני דברים למען המשך שלטונו של בית שאול על ישראל. הראשון הוא העברת אחרון הבנים של שאול – איש בשת – הוא אשבעל – למחנים אשר בעבר הירדן, והשני – קביעת מחניים בעיר הבירה של הממלכה. אמנם הבירה עתה מרוחקת מהמרכז הדתי, אך אימת הפלשתים מחייבת למרכז את השלטון בעבר הירדן. מאחר ואשבעל הוא הבן היחידי ששרד לאחר נפילת שלושת אחיו – בני שאול, במלחמה בגלבוע, לא היו עוררין על המלכתו. אין אנו יודעים כיצד נעשה הדבר למעשה, להוציא את עצם ההמלכה, אך מפורטים האזורים שעליהם המלך: הגלעד – שמשמעו עבר הירדן המזרחי המרכזי, "האשורי" הוא לפי דעה אחת האשרי - כנראה כל אזור הגליל בעיקר המערבי; יזרעאל, ועל אפרים ועל בנימין ועל ישראל כולו. אשבעל יורש את מלכות שאול שהיתה על כל ישראל, ולכן נאמר "ועל ישראל כלה". זאת ועוד, אשבעל – "קרי אבנר", לא מכירים במלכות דוד "רשמית", שהרי לא נאמר ולא נקבע בדרך כל שהיא שממלכת שאול תחולק, זולת "תפוש כפי יכולתך", שתפשו דוד ואבנר מיד עם היוודע מות שאול ובניו במלחמת הגלבוע. אף על פי שידע אבנר על משיחת דוד על ידי הנביא שמואל, הוא השתדל להמשיך את מלכות שאול עם בנו. הכתובים מפרטים את המקומות שבהם עבר אבנר עם אשבעל ולבסוף על כל ישראל, כי זה סדר ההמלכה – פרוט ואחר כך הכלל. מעשהו של אבנר בהעברת הבירה למחנים נבע משני טעמים: הראשון והעיקרי הוא הרחקת מרכז השלטון הישראלי מהשגתו על ידי פלשתים, כי אחרי המלחמה בגלבוע שבו פשטו הפלשתים על מרכז ההר, אפרים ובנימין בואכה יבוס – הוא ירושלים. בעוד שלצבא ישראל שהתפורר בגלל התבוסה בגלבוע, לא היתה כל אפשרות לעמוד בפניהם. הטעם השני – התרחקות מממלכת דוד שמרכזה בחברון, כי בשלב זה ובמציאות שנוצרה, ממלכת יהודה היתה מחוץ לתחום הטרדתם של הפלשתים, והיה באפשרותם להתבסס. הפלשתים היו מעונינים בחלוקת ממלכת שאול לשניים מטעמים מדיניים. היה נוח להם שתתקיימנה שתי ממלכות בישראל העוינות אחת את השנייה, מאשר ממלכה אחת חזקה. אמנם המלך, יורשו של שאול – הוא אשבעל בנו, אך הסופר פותח דווקא "ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול...", כי למעשה הוא הלוקח, הוא המעביר והוא הממליך את אשבעל. אבנר הוא הדמות הדומיננטית בעוד אשבעל הוא הנגרר. מאורע זה מלמד אותנו שאבנר למעשה שלט בממלכה. בכתובים, מופיע אבנר כעוצר-המלך, אשר למעשה בידו המלוכה, משום שהמלך הוא צעיר מדי או לא היה כשיר למלוכה. על אשבעל מעידים הדברים, כי הוא חדל-אישים וחסר-אונים לדאוג לעצמו, על אחת כמה וכמה שאין הוא מסוגל לדאוג לממלכה. יתכן גם שזו הסיבה שלא נמנה במניין בני שאול (שמ"א יד, 49). גם לא היה עם שאול במלחמה, משום שלא היה גם כשיר להיות לוחם, או לשמש בתפקיד ממלכתי כל שהוא בימי חייו של שאול. שנתיים ראשונות היו דרושות הן לדוד והן לעוצר של אשבעל-אבנר, כדי לבסס כל אחד את ממלכתו. לדוד היה דרוש זמן כדי לשכנע את אנשי יהודה שיתמכו בו, למרות שאנשי יהודה משחו את דוד למלך, הרי מלכותו התבססה בעיקר על אנשיו אשר "וישבו בערי חברון", כי היחס אליו מסתייג בלשון המעטה. וזכורים דבריו של נבל הכרמלי "ויען נבל את עבדי דוד ויאמר, מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדניו" (שמ"א כה, 10). על כן היה דוד טרוד במלכתו ובקשירת קשרים מדיניים בעבר-הירדן, נוסף לקשריו הטובים, כנראה, עם הפלשתים באמצעות ובתיווך אכיש מלך גת. במלכותו של אשבעל הצורך בתקופת זמן להתבססות הממלכה היה חיוני, כי עיקר הקושי נגרם על ידי הפלשתים שניצחו במלחמת הגלבוע בה נפלו שאול ובניו. הניצחון הגדול שלהם, גרם לתחילת השתלטות מחדש על היישובים באזור ההר המרכזי. אבנר שר צבא שאול, לחם כדי למנוע שוב את התפשטות הפלשתים, ולכן לא פעל נגד התמלכות דוד בחברון, שבעיני אשבעל ובעיניו היתה המשך המרידה בבית שאול. בתום תקופת ההתבססות, יצאו שרי הצבא של שתי הממלכות, בראש יחידות צבאית מובחרות לסיורים בגבולות הממלכות, ובעיקר במקומות שיש עליהם מחלוקת. למרות שהחלה להתבסס ממלכה בחברון, המשיכו יואב ואנשיו לצאת, כדרכם מאז "הגדוד" לסיורים, למסעות ולפשיטות, וכך גם אבנר. יציאה זו של אבנר ויואב בראש יחידות צבאיות, על גבול שתי הממלכות, ואולי אף מעבר לגבול, היתה כנראה מקובלת. הופעת צבאו של דוד, בראשות יואב, אבישי ועשהאל אחיו, בגבעון – העיר החשובה שבנחלת בנימין, מעידה על מגעים מסויימים בין שתי הממלכות - ממלכת ישראל וממלכת יהודה. הכתובים אינם נותנים הסבר או מניע למפגש זה: "ויצא אבנר בן נר, ועבדי איש בשת בן שאול, ממחנים גבעונה. ויואב בן צרויה ועבדי דוד יצאו, ויפגשום על ברכת גבעון יחדו, וישבו אלה על הברכה מזה, ואלה על הברכה מזה" (שמ"ב ב, 12-13). מה שכן ניתן ללמוד מן הכתוב הוא, כי המפגש היה ידידותי – לפחות בתחילתו, והצבאות לא באו להלחם זה בזה. לאחר שהשמיד שאול את הגבעונים בעריהם, הוא דאג ליישב במקומם את בני שבטו. גבעון העיר הראשה של הגבעונים, היא חשובה במיוחד מאחר והיא חולשת על הדרך החיונית העולה מן השפלה, דרך בית חורון, לכיוון בקעת גבעון ולשדירת ההר. בגבעון הושיב שאול, כנראה, את בני משפחתו, ומכאן שם אבי המשפחה של שאול ברשימות הייחס "אבי גבעון". כנראה שזאת גם הסיבה שבגבעון הקים שאול את המקדש ובו "הבמה הגדולה אשר בגבעון". בנין המקדש הזה, נעשה לאחר ההשמדה של המרכז הדתי בנוב, וזאת כדי להפיג את המרירות בעם ובחוגי הכהונה, על חורבן נוב. מכאן, שגבעון הלכה ותפסה מקום מרכזי בתקופת שאול וכנראה, גם בימי דוד ושלמה: "וילך המלך (שלמה) גבענה לזבח שם, כי היא הבמה הגדולה, אלף עלות יעלה שלמה, על המזבח ההוא. בגבעון, נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה..." (מל"א ג, 4-5). בואו של אבנר עם צבא גדול לגבעון, מעיד אולי על נטייה חזקה של הגבעונים למלכות דוד, שגבולה היה קרוב לגבעון. סביר להניח, שהם ניהלו משא ומתן או יצרו קשרים עם דוד ואנשיו, והתוצאה הראשונה ליזמה זו היתה "ביקורו" של יואב בראש משלחת צבאית בגבעון. כנראה שהגיעו ידיעות לאשבעל ואבנר – מבני משפחתם היושבים עדיין בגבעון, על הקשרים הנרקמים בין הגבעונים לממלכת דוד. יש להניח, שגם על בואו של יואב לגבעון, מסרו המודיעים למרכז במחנים, ולכן הגיע אבנר במועד גם הוא, ייתכן והמקרה היה הפוך: אבנר הוא שהחליט לצאת לגבעון על מנת לבדוק את נאמנות הגבעונים לבית שאול. מרגלי יואב הודיעו לו על בוא אבנר ואנשיו. יואב שחשש שמא יטה אבנר את לב הגבעונים אליו, מיהר לצאת גם הוא לגבעון, מכל מקום שני הצבאות "הפתיעו" אחד את השני במקום. על אף שמטרת הצבאות היתה לא להילחם, בכל מקרה כאשר יושבים שני ראשי צבא ותחרות גדולה ביניהם, ואנשיהם מתגרים זה בזה – "משם לשם ומכאן לכאן" – מרהיב אבנר שהגיע עם כוח גדול: "ויאמר אבנר אל יואב, יקומו נא הנערים, וישחקו לפנינו, ויאמר יואב יקמו. ויקמו ויעברו במספר, שנים עשר לבנימן ולאיש בשת בן שאול, ושנים עשר מעבדי דוד. ויחזקו איש בראש רעהו, וחרבו בצד רעהו, ויפלו יחדו... ותהי המלחמה קשה עד מאד ביום ההוא, וינגף אבנר, ואנשי ישראל, לפני עבדי דוד" (שמ"ב ב, 14-17). עשהאל הצעיר היה כיתר בני-צרויה, חמום, יהיר וקשה כדברי דוד על אחיו: "...והאנשים האלה בני צרויה, חמום, יהיר וקשה כדברי דוד על אחיו: "...והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני..." (שמ"ב ג, 39). גם "...ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצבים אשר בשדה" (שמ"ב ב, 18). גרם לו – כנראה – לחשוב שאבנר המבוגר ממנו מאוד, לא יוכל לעמוד מולו ברדיפה שהוא ירדוף אחריו. אך עשהאל לא לקח בחשבון שחייל ותיק ומנוסה, יכול להיות יריב מסוכן למרות גילו. אבנר הכיר את בני צרויה והוא הבחין ברודף, שזה עשהאל הצעיר והיהיר. כדי לא לפגוע בכבודו, הוא הציע לו שייטה ימינה או שמאלה, וימשיך במרוצה, וזה ייראה כאילו לשם כיוון את ריצתו, כי אחרת הוא יפגע בו. אך כאמור בן צרויה זה, לא שעה לדברי אבנר והמשיך ברדיפתו. אז פונה שוב אבנר אליו, ושואל אותו לצורך זיהוי "ויפן אבנר אחריו, ויאמר האתה זה עשהאל (?) ויאמר אנכי" (שמ"ב ב, 20), והוא אומר לו אל תרדפני ואל תרצה להלחם בי. "...למה אבכה ארצה, ואיך אשא פני, אל יואב אחיך" (שמ"ב כ, 22). אך אבנר השיג את ההפך בהזכרת שמו של יואב. הוא הוא אבנר, כיוון לטוב, אך עשהאל נעלב, כמו אמר לו, אתה כבר לא מהווה בעייה, עם אחיך תהיה לי הבעייה, וזה כמובן הגביר את קנאתו של עשהאל. גם הצעתו של אבנר שעשהאל יקח את חליצתו של אחד מנערי אבנר, שהרי הנרדפים הם אנשי אשבעל וזאת, כדי לא לשוב ריקם – לא נתקבלה. אבנר כלוחם ותיק היה צריך לעצור בריצה ולהסתובב כדי להפנות פניו אל עשהאל. אולם הוא רק סובב את ראשו אחורה כדי שיוכל לכוון את החנית כלפי גופו של עשהאל, אבנר האט את ריצתו ועצר, בעוד עשהאל ממשיך בריצתו, (כי הרודף שומר כל הזמן על קשר-עין עם הנרדף, ולא שם ליבו אל החנית המכוונת אליו נמוך יותר). כאשר עמד אבנר, היה עשהאל בשיא התאוצה ולא הספיק לעצור גם אם הבחין כבר בחנית, אז "...ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ותצא החנית מאחריו..." (שמ"ב ב, 23). למעשה עשהאל תקע לעצמו את החנית, כאשר אבנר רק מכוון ומחזיק בה. למרות שיואב ראה וידע על מות עשהאל, הוא המשיך לרדוף כאחיו, ולא עלתה בדעתו לעצור. רק לאחר שאבנר ביקש ממנו הוא הפסיק. כאומר אני הייתי רודף ומכה אותו, אך אבנר ביקש ולכן הפסקתי. שני הצדדים נהגו כאנשי מלחמה מובהקים, שחששו מה יאמר הצד השני אם האחר יפסיק. וחזרו למקומותיהם עוד באותו הלילה, כדי שלא יופתע צד אחד על-ידי יריבו. הספח של הקרב שהחל על ברכת גבעון, הוא הריגת אבנר בידי יואב (שמ"ב ג, 26—27), בתגובה על הריגת עשהאל אחיו. אם יש לפנינו פירוט של השיחה בין אבנר לעשהאל, סימן שהיו לה עדים, אחרת הסופר לא היה כולל אותה, אלא אם הוא רצה להוסיף ולהעיק על דמותו של יואב. שני טיעונים נגד רצח אבנר בידי יואב, האחד – שבהריגת עשהאל בידי אבנר, אשם עשהאל וודאי הוא שאין כאן רצח, לכל היותר שוגג. השני – עשהאל נפל במלחמה ועל הכל מקובל, שאין גאולת-דם תקפה על נופלים במלחמה. בין כך ובין כך, יואב ידע שמות עשהאל אינו הגורם המצדיק את הריגת אבנר. לגבי יואב, רק מות אבנר, הוא המצדיק את מות אבנר. מאז המלחמה בגבעון, בין "אבנר בן נר ועבדי איש בשת" לבין "יואב בן צרויה ועבדי דוד", ובעיקר בגלל הריגת עשהאל אחי יואב בידי אבנר, הפכה מלחמה זו לחולייה ראשונה בשרשרת של מלחמות, "ויהי בהיות המלחמה, בין בית שאול ובין, בית דוד, ואבנר היה מתחזק בבית שאול" (שם שם, 6). הסיבה להתחזקות אבנר, מעבר להיותו דוד שאול ושאר בשרו של אשבעל, היתה יציבות הממלכה שתלוייה עתה יותר בצבא בראשות אבנר, כי העימות בין ממלכת ישראל לבין הפלשתים היה רציף, מאז מות שאול. אך עתה נשקפה סכנה נוספת לממלכה מצד דרום וזאת – ממלכת יהודה בראשות דוד ושר צבאו יואב. מן הכתובים אנו למדים שדוד, לפחות בתקופה הראשונה, פעל בדרכי נועם לספח את כל ישראל לכיתרו. אך הצבא, עליו שלט יואב והיה פועל בהנחייתו ובראשותו, נעשה תוקפן יותר לאחר מות עשהאל, לכן היה צבא ישראל בראשות אבנר משמש מטרה וגם בלם, להתקפות מצד יואב וצבאו. דבר זה גרם להתחזקות מעמדו של אבנר, עד כדי כך, שהתיר לעצמו את לקיחת רצפה בת אינה פילגש שאול, ואולי מאז מותו, גם פילגשו של אשבעל. הכתובים מספרים ומתארים את המצב ששרר בין שתי הממלכות כרקע למה שארע בין אשבעל ואבנר: "ויהי בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דוד, ואבנר היה מתחזק בבית שאול. ולשאול פלגש, ושמה רצפה בת איה, ויאמר (איש בשת) אל אבנר, מדוע באתה אל פילגש אבי. ויחר לאבנר מאד על דברי איש בשת, ויאמר הראש כלב אנכי אשר ליהודה, היום אעשה חסד עם בית שאול אביך, אל אחיו ואל מרעהו, ולא המציתך ביד דוד, ותפקד עלי עון האשה היום. כה יעשה אלהים לאבנר, וכה יוסף לו, כי, כאשר נשבע ה' לדוד, כי כן אעשה לו, להעביר הממלכה מבית שאול, ולהקים את כסא דוד, על ישראל ועל יהודה, מדן ועד באר שבע. ולא יכל עוד (איש בשת), להשיב את אבנר דבר, מיראתו אתו." (שמ"ב ג, 6-11) הריב בין אשבעל לאבנר נפל בעיצומה של מלחמה בין שתי הממלכות. זאת לא היתה מלחמה בין שני צבאות מסודרים של שתי מדינות, אלא מעין "מלחמת התשה" של התגרויות וקרבות של יחידות קטנות, למען הפגנת נוכחות ואולי גם הפגנת כוח. דוד, כנראה, לא רצה לכבוש לעצמו גם את כתר ישראל בכוח הזרוע, ויש טעם לנימוקים שמנעו אותו מכך; זה הפן של יחסי החוץ של הממלכה. ביחסי הפנים, המדובר כמובן ביחסים שבין אשבעל בן שאול מלך ישראל, לבין אבנר שהיה שר הצבא, ובהקשר המלכותי היה מעמדו כשל "עוצר" – אם לא למעלה מזה. ציינו כמה מקומות שהסופר המקראי נמנע להרבות, אם בכלל, ולשבץ בסיפוריו התייחסויות לרגשות, אם על ידי פסוק באופן ישיר או ברמז. אך פעמים הוא עושה זאת על ידי השמטת מילה או שם, כדי למשוך את תשומת לב הקורא. בכל הקטע אין התייחסות אל אדם מסויים, למרות שאנו יודעים שבן ריבו של אבנר הוא אשבעל, בכל זאת אין נוקבים בשמו. זלזול זה מצד המספר בא להראות את חולשתו, פחדו, וחוסר אונותו, של אשבעל כלפי אבנר. ודווקא בעת כזאת: "ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דוד, ואבנר היה מתחזק בבית שאול" (שמ"ב ג, 6), מצא אשבעל כעיתוי מתאים להסתכסך עם אבנר, משענתו ומיטיבו. התנהגות זו ודאי שאינה מעידה על תבונה מדינית. היורש כתר מלכות, יורש גם את הרמונו ופילגשיו של המלך שקדם לו. מגערת אשבעל באבנר ניתן ללמוד, כי הוא היה זה שירש את פילגשי אביו. יתכן ואשבעל חשש מכוונת אבנר להשתלט בדרך זו על המלוכה, ולכן הקדים תרופה למכה על ידי גערה באבנר. אין הכתובים מגלים אם היתה רצפה פילגשו של אבנר, כפי שאין הם מביאים את תגובתו של אבנר על האשמה זו, לכן אין אנו יודעים אם אכן לקח אותה לעצמו, כי מן הכתובים מסתבר רק, שאבנר בא אל פילגש שאול בהעדר תשובה אפשר להבין, שאבנר לא התייחס כלל לעניין הפילגש, לאשר או להכחיש את טענת אשבעל. כעסו של אבנר על אשבעל הוא תגובה על העלבון הקשה שהוא עלב באבנר בעצם אמירת הדברים. הרי כל מלכותו של אשבעל היא "מתנת" אבנר, כולל המנעמים הנלווים ליורש המלך – קודמו. אם היה רוצה אבנר בפילגש זו או אחרת הוא היה לוקחה, ומי יאמר אליו מה תעשה? לא בגלל רצפה בת איה איבד אשבעל את ממלכתו, אלא בגלל שביזה את אבנר ועלב בו ברבים בגללה. אך למרות זאת, טוענים שגם כאן אבדה מלכות בגלל אישה. יש נוטים לראות בפילגש נכריה, כנראה שבויית מלחמה. (רצפה [מלשון גחלת], בת איה [עוף], שם זה מצוי אצל החורים, החיוים – שהגבעונים נמנים עליהם [יהו' יא, 19]). אפשר לשער שכאשר טיהר שאול את ערי הגבעונים, לקח לו פילגש מהם, ואולי היתה רצפה גבעונית. כנראה שהקשר בין אבנר ודוד תוכנן ללא ידיעת יואב. כי מה ראה אבנר להגיע לידי עימות עם אשבעל עתה, הרי עם מעמדו וכוחו הוא יכול היה לבוא אל רצפה בת איה מיד לאחר מות שאול. מדוע נשבע: "כה יעשה אלהים לאבנר, וכה יוסיף לו, כי, כאשר נשבע ה' לדוד, כי כן אעשה לו – (שמ"ב ג, 9), שהיא שבועה על שבועה, שהוא דבר נדיר. אין להניח שהדבר היה פתאומי ולא מתוכנן, וזו כנראה התשובה למעשה אבנר ברצפה. תתכן גם אפשרות זו, שלאשבעל נודע על הקשרים של אבנר עם דוד, כי בחצרות המלכים ריגלו אלה אחר אלה. ועד שלא נודע לו על קשרים אלה, חשש להתגרות באבנר, אך עתה הרי אין לו מה להפסיד יותר, חוץ מאשר את רצפה, כי יש רגליים לדבר, שרצפה היתה פילגשו של אשבעל כאשר התמלך, במקובל, ואבנר חשק בה, הוא כנראה, לא שיער שהדברים יגיעו לידי אובדן הממלכה. לאחר ניתוק היחסים בין אבנר ואשבעל, שלח אבנר – לא במחתרת – מלאכים אל דוד לחברון לאמר במעין אירוניה "למי הארץ"?!, כאמור, היא לא שלך ולא של אשבעל אלא שלי היא, ואני שולט בה. בידי להסב את כל ישראל אליך. יש מקום סביר להניח, שבהצעתו של אבנר לדוד "...כרתה בריתך אתי..." (שמ"ב ג, 12), מציע אבנר להסב אליו את כל ישראל, בתמורה לתפקיד שר הצבא של הממלכה המאוחדת בראשות דוד. שהרי מדובר בכריתת ברית, משמע שני הצדדים נותנים הדדית ועל כן יש למסד את הדברים המוסכמים ביניהם בצורה שתחייב אותם לקיימם. זאת ועוד, דוד דאג, כנראה, שיואב לא יהיה בחברון כאשר יגיע אבנר לשם, כדי שלא יהיה נוכח במשא ומתן. מאחר ודובר בתפקיד שיואב שואף אליו, ואשר הוא למעשה מחזיק בו. מדוע ניסה דוד לבגוד בשר צבאו, יד ימינו? ייתכן ומלכתחילה לא רצה דוד לקיים את חלקו בברית, ובדעתו היתה אך לנצל את אבנר ואת מעמדו בממלכת ישראל. דוד אשר חיכה להזדמנות זו בכליון עיניים, השיב בחיוב לאבנר על נכונותו להגיע אתו להסכם, אך תחילה הוא מבקש שתי בקשות כתנאי למשא ומתן אתו. הבקשה הראשונה החשובה והבסיסית היא, החזרת מיכל בת שאול שהיתה אשתו. דוד ראה בהשבת מיכל בת שאול, המלך שלפניו שנפל במלחמה, מעין חיזוק מסייע למלכותו על שבטי ישראל – כאשר הוא עדיין חתן המלך הקודם. זאת, יש להניח ביקש דוד, כדי לא להיות תלוי רק באבנר באיחוד הממלכות. יתכן ודוד צפה מראש את האפשרות שיואב לא יוותר על מעמדו ובדרך זו או אחרת הוא יתנקש באבנר להורגו, או שדוד יידע את יואב על בואו של אבנר, ונתן לו הסכמה שבשתיקה לביצוע הרצח, אם נכונה גירסה זו מדובר בשלב מאוחר יותר כאשר אבנר יבצע את חלקו בעיסקה. יש להניח שדוד סיכם עם אבנר שלא הוא יטפל בנושא השבתה של מיכל אליו, אלא הוא עצמו, וכדי לא לעורר ספקות בסמכויות, דוד גם דאג שהוא לא יהיה חייב לאבנר דבר על החזרת מיכל. מאחר ואשבעל הוא עדיין מלך ישראל, מן הדין הוא, שדוד יפנה אליו בבקשה. היות ומעמדו של אשבעל נחות עתה לאחר הסיכסוך בינו ובין אבנר, הרי אין סיכוי שהוא יסרב למלא את בקשתו של דוד. ואז דוד ואשבעל ממלאים למעשה את בקשתו הראשונה של דוד, בהסכמה שבשתיקה מצד אבנר. רק לאחר שמיכל שבה אל דוד, הוא הסכים לנהל משא ומתן עם אבנר, ובעקבות זאת אבנר ישא ויתן עם זקני ישראל על המלכת דוד על כל ישראל. קשריו של אבנר עם זקני ישראל נמשכו כל ימי שאול, והתחזקו בימי מלכות אשבעל, לכן קל לו לפנות אליהם ולהזכיר לזקנים, את היות דוד בחצר שאול, ואז הוא היה המוציא והמביא בבית המלך. אך הדבר השני המשכנע את זקני ישראל הוא אזכרת האויב הפלשתי (שמ"ב ג, 17-18), כי לאחר המפלה בגלבוע השתלטו הפלשתים מחדש, למעשה, על הארץ כולה. פריקת עול פלשתים יכול להעשות רק על ידי איחוד כל שבטי ישראל תחת מלך אחד, על כן עניין זה היה המכריע והקובע. דבר נוסף ראוי לציין, שזקני ישראל הבינו שאם אבנר נטש את אשבעל, הרי אין עוד ערך מדיני, וודאי לא צבאי, לממלכת ישראל בראשות אשבעל בלי אבנר. על כן כדאי להם עתה, כשהם עדיין בעמדת כח, לקבל או לסרב להצעת אבנר. גם אם בלבם יודעים הם שאין להם ברירה, אך ההזדמנות נופלת לידם ומן הראוי לנצלה, ואכן הסכימו זקני ישראל להצעתו. שיקול נוסף היה לזקנים והוא רצונם שלהם לאחד את שתי הממלכות, משום ששבטי ישראל חזרו למצב שלפני הקמת המלוכה, כאשר מבחוץ אויבים מתנכלים – בעיקר הפלשתים, ומבפנים – הפירוד השבטי. אבנר מתבסס גם על דבר ה' שהיה, ואשר בו נאמר שדוד יהיה המושיע את ישראל מיד פלשתים אויביהם. אם אבנר מצטט ומסתמך על דבר ה', מן הסתם נאמרו הדברים. להוציא מקום זה, לא נזכר במקום כל שהוא בימי דוד, נביא או איש אלהים שבא אליו ואמר לו את הדברים. אך מן הכתובים השונים אפשר ללמוד שהיתה פעילות נבואית עניפה בימי שאול, ובימי דוד, ובימי יתר מלכי ישראל ויהודה, וייתכן שאחד מבני הנביאים נשלח אל דוד ואמר לו: "...כיד דוד עבדי, הושיע את עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל איביהם" (שם שם, 18). כאמור: "ודברי דוד המלך, הראשונים והאחרונים, הנם כתובים, על דברי שמואל הראה, ועל דברי נתן הנביא, ועל דברי גד החזה" (דה"א כט, 29), מכאן למדים שהיתה מעורבות נבואית רבה שהחלה עם שמואל ובהדרכתו. מעורבות זו לא היתה עדיין נתונה במעין "הפרדת רשויות" ועל כן סביר להניח, שנביאים ובני נביאים היו מהלכים בשתי הממלכות וביניהן, כנרמז בדברי אבנר לזקנים. חכמתו של אבנר במשא ומתן ניכרת כבר בשלב זה. הוא חילק את ישראל למעשה לשניים. את כל שבטי ישראל – חטיבה ראשונה, ואת שבט בנימין – חטיבה שנייה. הוא אכן מקבל את הסכמת זקני ישראל לאיחוד, בלי שתעלה פרשת שבט בנימין. כבן ימיני, וכאחד מנכבדי בית אביאל אביו של קיש, היה אבנר מודע לרגישות של בית אביו ובני שבטו, למלכות דוד, ובעיקר לדוד ולייחסו לבית שאול; על כן ראה הוא לנכון להגיע להסדר עם "בית בנימין", בעצמו. הוא ידע, ונכון שיער, כי אם יבוא אל זקני בנימין כאשר בידו הסכמת יתר שבטי ישראל, הרי הוא מעמיד את אנשי בנימין באותו מצב של זקני ישראל בבואו אליהם – בלי שאלה ידעו על אלה. עתה כשאבנר מגיע אל בני בנימין, לאחר שקבל את הסכמת יתר זקני ישראל, הם מבינים, כי התנגדותם לקבל את מלכות דוד, אין בכוחה למנוע את איחוד הממלכות, מאחר ובנימין שבט קטן ופרישתם מהאיחוד תזיק להם בלבד. שנית, עתה יש בידם כוח מסויים, כי אבנר אשר מנהל את המשא ומתן הוא בן שבטם, והוא יכול לייצג אותם ואת תביעותיהם טוב יותר מכל אדם אחר, ומכל הזדמנות שעתידה להיות להם אי פעם. ואכן תכסיס זה של אבנר הצליח, הן בפעם הראשונה עם זקני ישראל והן בפעם השנייה עם זקני בנימין. לאחר שקיבל אבנר את הסכמת ישראל וכל "בית בנימין", הגיע אבנר אל דוד בחברון, ומסר לו את פרטי ההסכם אליו הגיע עם זקני ישראל ובנימין. יש להניח שדוד קיבל את הדברים כפי שסיכם אבנר איתם, ואם היו תביעות כלשהן, הרי גם הן נתקבלו. דוד עצמו היה במצב של חוסר ברירה, מאחר והוא לא רצה בכפיית האיחוד בכוח, ואולי גם לא יכול היה, לכן היה לו נוח יותר לתת את הסכמתו לכל התנאים שהוצגו לפניו, גם אם היו כאלה שבמעמד אחר לא היה מקבלם. יתכן שגם חשב בלבו, שלאחר האיחוד והמלכתו על כל ישראל יהיו ממילא כל הסמכויות והכוח בידו. אפשר לראות את העניין גם מזוית אחרת. אם נצא מתוך ההנחה שרצח אבנר בידי יואב, היה מתוכנן או לפחות נלקח כאפשרות סבירה גם על ידי דוד, מאחר וברור היה שיואב לא יוותר על מעמדו כשר צבא, ובפרט לטובת אבנר בן הימיני. הרי דוד יכול היה לתת את הסכמתו לכל הדרישות שאבנר יעלה. ממילא לאחר סילוקו לא יהיה דורש להן, וודאי שלא יהיה מי שיעיד עליהן. כאשר הגיעו דוד ואבנר להסכמה, נתקבלו הדברים גם על ידי זקני ישראל ובנימין או "האנשים" שהיו באותו מעמד. אבנר בא לסיכום המשא ומתן ואתו "עשרים אנשים", אל דוד לחברון "ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר אתו משתה". כמקובל בכריתת ברית, הרי המשא ומתן בין אבנר ודוד, מסתיים בכרה בין הצדדים, לתת לה תוקף ראשוני. לאחר המשתה, אומר אבנר לדוד שהוא יקבץ אליו את כול ישראל, כדי שיכרות ברית עמהם ויקבלו אותו כמלך עליהם. בין אם נקבל ובין אם נדחה את האפשרות, שדוד היה בסוד העניין עם יואב, להמית את אבנר, הרי הכנה לכך נעשתה במחשבה תחילה. אם היה אבנר מגיע לבדו אל דוד למשתה – למעין אישור ההסכם שנתקבל על ידי הצדדים, היתה נוצרת בעייה עם מותו של אבנר. אך בעצם בואם של עשרים איש עם אבנר כנציגי השבטים, יכול המשתה להוות בסיס סמלי להמשך קיום ההסכם על ידי הצדדים, גם אם יוזם הברית נרצח, שהרי אין מדינה נופלת גם אם העומד בראשה נרצח – למדינה אין חלופה, לאדם כן. הברית שנכרתה היא בין שבטי ישראל ודוד, ולא בין יחידים – אבנר ודוד. ראוי לציין שמיד לאחר המשתה שערך דוד, פונה אליו אבנר בלשון "אדני המלך" (מעין "מלך יהוא שאומרים "שרי החיל", לאחר משיחתו, של יהוא, על יהוא, על ידי אחד מבני הנביאים [מל"ב ט, 1-13]). כפי שמסתבר מן הכתובים, בעת שהתנהל המשא ומתן בין דוד ואבנר, נעדר יואב מחברון. כנראה שהיה עסוק באחת מפשיטותיו. אפשרות שנייה שהיא אף סבירה, אבנר שלח אנשים בחשאי אל דוד ובקשו לכרות עמו ברית אך בתנאי שהיא תעשה בין שניהם ללא נוכחות יואב. דוד הסכים ודאג לצאתו של יואב בגדוד לדרום יהודה הרחוק – לגשורי לגזרי ולעמלרי. וזאת, כדי שיואב לא יהיה בחברון, בשעה שאבנר וזקני ישראל יגיעו. באירועים שונים הקשורים בדוד, אנו מוצאים את אבישי אחי יואב קרוב אליו. בין אם זה נקבע על ידי יואב, שאבישי יהיה תמיד בקרבת המלך, כדי לדעת את כל צעדיו של דוד בלא שיופתע, וכדי שלא יעורר חשד מצד דוד שהוא כמלך, נתון למעקב, ובין אם דוד עצמו בחר באבישי כעוזר-יועץ, למרות שיש מקום על פי הכתובים, לראות את הדברים לכאן ולכאן. מכל מקום, אין שמו של אבישי נזכר כלל במשך כל המשא ומתן שבין דוד לאבנר. יתכן שהצליח דוד בקשר עם אבנר, לנטרל גם את אבישי, אך אפשר גם שדוד שלח אותו בשליחות כלשהיא, להרחיקו מחצרו בחברון. בשוב יואב מהגדוד "...ויגדו ליואב לאמר, בא אבנר בן נר אל המלך, וישלחהו וילך בשלום" (שמ"ב ג, 23). אמירה אנונימית-סתמית זו מאשרת, שהיה בחצר דוד מישהו, שדאג ליידע את יואב בהעדרו על המתרחש בחצר המלך. יואב בא אל דוד וגער בו על ששילח את אבנר בשלום, כאשר הוא מעלה את החשד, שאבנר בא לפחות את דוד ולרגל אחריו. עצם זה, שיואב אומר לדוד שאבנר, בא לפתותו, מעידה על ייחסו והערכתו של יואב את דוד. הוא, המלך, עשוי להיות מפותה על ידי אבנר, כביכול, כמו אומר, אין לדוד את הכישורים המספיקים כדי להבחין אם באים לפתותו אם לאו. זאת ועוד, מוסיף יואב ומאשים את אבנר שבא לרגל אחר מעשי דוד ודוד משלח את אויבו, לדברי יואב, בשלום. תגובת דוד לאחר רצח אבנר בחברון היתה מסוייגת. הוא מקלל את יואב ומשפחתו קללות נמרצות אך אינו נוגע בו לרעה. מדוע אינו עושה זאת על אף שהכח בידו? התשובה טמונה אולי במשפט הבא: "והנה עבדי דוד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עמם הביאו, ואבנר, איננו עם דוד בחברון, כי שלחו וילך בשלום" (שמ"ב ג, 22), הזכרת השלל שמביא יואב באה על שם סופו, הכוונה לשלל. השלל הוזכר כאן כדי להסביר, מדוע לא נקם דוד את נקמת אבנר ביום ההוא, ואף לא כל ימי חייו. ולא מת יואב בדמי אבנר, עד שמת דוד ומלך שלמה בנו תחתיו, ואותו ציווה להמית את יואב. לפי החוק שקבע דוד "...כי כחלק היורד במלחמה, וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו. ויהי מהיום ההוא ומעלה, וישמה לחק ולמשפט לישראל, עד היום הזה" (שמ"א ל, 24-25). מימות עולם ועד היום הזה "הכסף יענה את הכל, ומתן כסף ירבה רעים", ומשום כך גיבור חיל המחלק שלל רב היה רצוי לאחיו. דבר זה היה ידוע לדוד עוד בהיותו בבית שאול, ובקינה על שאול הוא אומר "בנות ישראל, אל שאול בכינה, המלבשכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן" (שמ"ב א, 24). משמע מפני שהיה שאול מלביש את בנות ישראל שני משלל אויביו, אהבו אותו בחייו ובכו עליו במותו, "כי זה כל האדם", ולכן מזכיר הכתוב את דבר השלל הרב שהביא יואב מן הגדוד, להגיד לך שבעבור השלל שחלק לעם היה יואב רצוי להם, ודוד שהיה מלך חדש, לא מצא את לבבו להמית את יואב בדמי אבנר, מיראתו שירע הדבר בעיני העם וימרדו בו. האמור לעיל, נוסף על הדברים האחרים שנאמרו על הריגת אבנר, ובעיקר על העדר תגובה כל שהיא מצד דוד – זולת הקללות. קשה לשער דברים שעולים בדעתה של דמות זו או אחרת, הנוטלת חלק באירוע, אם אין הם נאמרים במפורש או ברמז. על כן מנסים אנו להעלות פרטים שכנראה סוכמו במשא ומתן גם אם לא נזכרו בכתובים, מתגובתו של יואב ניתן להסיק, כי אכן כן הוא הדבר. אין להניח שיואב מעיקרו התנגד לאיחוד שתי הממלכות תחת כתרו של דוד. לכן יש לחפש את המניע להריגת אבנר בפרטי המשא ומתן, אשר יכולים להיות קשורים ביואב ובאבנר. על אבנר נאמר שהיה שר צבאו של שאול (שמ"א יד, 50), ואחרי מות שאול נאמר עליו שוב: "ואבנר בן נר, שר צבא אשר לשאול..." (שמ"ב ב, 8), ועוד נאמר עליו "...ואבנר היה מתחזק בבית שאול" (שמ"ב ב, 6). אין להניח שאבנר הסכים להיות פחות משר הצבא של דוד בממלכה המאוחדת. מה עוד, שבשום מקום עד כאן לא נאמר על יואב שהוא נושא תפקיד כל שהוא. כי לולא כן היה המספר מוסיף על אמירתו את תוארו כאשר הוא מציין ש"עבדי דוד ויואב בא מהגדוד", ולאחר מכן "ויואב וכל הצבא אשר אתו באו". אם אכן היה יואב "שר הצבא" או "אשר על הצבא" או תואר אחר דומה, ודאי שהיה נאמר בכתובים. מאחר ואבנר היה כבר נושא תואר של שר צבא בממלכת שאול, הרי טבעי הדבר, שעם איחוד שתי הממלכות יקבל הוא את תפקיד שר הצבא, כאשר אין מישהו אחר במעמד זה. לכן הבין יואב, שכל עוד חי אבנר, אין לו סיכוי להיות שר הצבא, בין אם הבטיח דוד, את התפקיד ליואב, ובין אם לא. סילוקו של אבנר מן הזירה מותיר את יואב לבדו לרשת את התפקיד. לאחר סיום השיחה בין דוד ליואב על שילוחו בשלום של אבנר, שולח יואב להשיב את אבנר לחברון. השימוש במושג "מלאכים" ששולח יואב להחזיר את אבנר, מתיר לנו לחשוב שיואב השתמש בשליחיו הרשמיים של המלך, אם לא בשמו של דוד עצמו. כדי לוודא שאכן אבנר ישוב לקריאתו של יואב, הוא ביקש מהמלאכים לומר לאבנר שדוד מבקש ממנו לשוב. מאחר ויואב גמר בדעתו להמית את אבנר, ברור היה שדבר זה לא יוודע לעולם, כי הוא ימות עם אבנר. אחרת, אם היה שולח יואב מי מאנשיו או קורא לו לשוב בשמו, היה הדבר מעורר את חשדו של אבנר והוא לא היה שב. יואב עשה זאת כדי להיות בטוח בשובו של אבנר, כי זו ההזדמנות היחידה והאחרונה שעמדה לו, ליואב, לבצע את מזימתו – להמית את אבנר. ואכן עושה יואב את אשר זמם, הוא הורג לאבנר עוד מחוץ לעיר לחברון – בהגיעו לשער העיר. לאור השתלשלות הדברים כמתואר בכתובים, אכן לא ידע דוד שיואב שלח את המלאכים להחזיר את אבנר. יתכן שכעסו הרב של דוד על יואב, הוא משום שיואב פגע בטאבו מקודש מאז ומעולם, ששליחים של אויב, הבאים למשא ומתן, הם תחת חסות השליט המזמין, וחייהם בטוחים ואין פוגעים בהם לרעה, כל עוד הם בתחום שליטתו של המזמין נתון החסות. וכאן פגע יואב בבן חסותו של מלך והרגו. לזה נילוו שני דברים חמורים, שיכלו ליצור אצל המשלחת את הרושם שהיתה כאן לכתחילה כוונה זדונית. הרי עשרים האנשים שנילוו לאבנר לא ידעו שאותם מלאכים של דוד – לא דוד שלחם. והשנית – שרק אבנר נתבקש לשוב ולא בני לווייתו, דבר המעיד שבעורמה הביאו אותם כדי להשיג הסכם, ולאחר מכן להמית את היוזם, את אבנר. שהרי לאחר תום המשתה הנוכחות דוד ואבנר ועשרים איש ישראל, נכנסה לתוקף הברית בין דוד לבין נציגי ישראל. עשרים הנציגים חזרו למקומותיהם, כאשר הם מפיצים את פרטי הברית שודאי נתקבלו על ידי כל העם. זאת, הם עשו במקומותיהם כאשר הם אינם יודעים עדיין על מות אבנר וכיצד מת. קיימת אפשרות, שהיה לדוד מידע מוקדם על כוונתו של יואב גם אם מלכתחילה, לא ראה דוד חובה לעצמו, להניא את יואב מלבצע את זממו. דבר אחד ודאי הוא, שדוד לא התכוון שמעשה זה יבוצע בשער חברון ובשלב כל כך מוקדם, מיד ובתום הפגישה, כאשר עדיין קיימת ערבות המלך לשלומם. לאור הפגיעה הקשה של יואב ב"מוסד" החסות שמקבל האורח מן המארח, מנסה המספר לצאת מן המכשלה הזו, על ידי התוספת המאוחרת בהמשך: "ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר, על אשר המית את עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה" (שמ"ב ג, 30). תירוץ זה של המספר היה יכול להיות טוב, לולא הוא לוקה בשני פגמים: האחד – שהוא בא אחרי שדוד מקלל את יואב ואת ביתו לאחר הרצח. ממה נפשך, אם ראוי יואב לקללה משמע אין התירוץ טוב, ואם טוב התירוץ מדוע מקללו דוד? השני – כידוע אין נקמת-דם תופשת אצל הנופלים במלחמה. עשהאל נפל בקרב בין אנשי אשבעל ואנשי דוד. זאת ועוד, כנראה שהיו עדים למרדף שהיה בין עשהאל ואבנר, כי הדו-שיח בין אבנר לעשהאל מובא בנאמנות, ועל כן אבנר איננו רוצח במזיד, כך שגם מבחינה זו אין מקום לנקמת-דם. ואם למרות הכל מביא הכותב את קללת דוד את יואב, הרי ודאי הוא שאין מתקבל גם בעיניו התירוץ של נקמת-הדם. לסיום פרשה זו חייבים לציין מוזרות נוספת ביחסו של דוד להריגת אבנר. הוא פונה אל הציבור לאחר הריגת אבנר בזה הלשון: "ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו לפני אבנר..." (שם שם, 31). מה ראה דוד לפנות ראשית לכולם – ליואב, האיש אשר דמי אבנר עדיין לא יבשו על ידיו, ממנו מבקש המלך לקרוע את בגדיו, לחגור שק על מתניו, ולספוד לאבנר? הרי אין אירוניה גדולה מזו ואולי כאן המוזרות הגדולה בכל הפרשה, ומכאן יצא הספק על חלקו של דוד ברציחתו של אבנר. הבקשה של דוד מיואב שיקרע בגדיו, ויחגור שק, ויספוד לאבנר, כמוה כמעשהו של דוד, מאוחר יותר, בקשר לאוריה החתי: "ויהי בבקר, ויכתב דוד ספר אל יואב, וישלח ביד אוריה. ויכתב בספר לאמר, הבו את אוריה, אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו ונכה ומת" (שמ"ב יא, 14-15) וזאת עשה דוד, כדי לכסות על פשעו בבת שבע אשת אוריה, אשר הרתה לו, ומאמציו להטיל את ההריון על אוריה בעלה נכשלו. בשני המקומות דוד הוא המצווה, שם להמית וכאן לספוד, בשני המקומות יואב המבצע, כאן הוא היוזם ושם המוציא לפועל. אולם בשני המקומות הנרצחים חפים מפשע, אשר מעשיהם האחרונים מתריסים על הפשע שנעשה, ואשר בשניהם נעשים נסיון לחפות עליו. כבר נאמר, שיש קושי לתאר בכתובים כמה אירועים שהיו בעת ובעונה אחת (בו זמנית) באותו המקום, על אחת כמה וכמה שהם קרו במקומות שונים ורחוקים זה מזה. כן יש להוסיף ולזכור, שמדובר בממלכה א/שר אירגונה האדמיניסטרטיבי והצבאי-ממלכתי הוא בראשיתו, ולכן אמצעי הקשר אינם מפותחים יחסית לתקופה. אנו נמצאים בתקופה שהקשר הוא בין: "הלכי נתיבות"; "והלכי על דרך שיחו" (שופ' ה, 6, 10), לבין "...ויקמו כל בני המלך, וירכבו איש על פרדו וינסו" (שמ"ב יג, 29). לכן פרסומם של אירועים היה איטי ונמשך ימים, הכל לפי רצונם של הנוטלים חלק באירוע. ניתן להניח, שהיו גם אירועים שהיתה כוונה, לנוטלים בו חלק, למנוע את פרסומם ברבים, כמו למשל: "...ויאמר יהוא אם יש נפשכם, אל יצא פליט מן העיר, ללכת להגיד ביזרעאל". (מל"ב ט, 15). בכתובים המספרים על רציחתו של אבנר, לא נאמר דבר על מניעת הפצתו של מעשה הרצח, ואכן הגיעה הידיעה למחנים בירת הממלכה ומקום מושבו של אשבעל, אך לא צוין כמה זמן עבר מהרצח עד לבוא הידיעה. כמוהו, גם להתפשטות הידיעה בישראל. מכל מקום אנו ערים לשלושה מעשים, שאירעו בהקשר אחד בהבדל זמנים קצר, אך באותו פרק זמן במקומות השונים: 1) רצח אבנר בחברון. 2) רצח אשבעל במחנים. 3) התקבצות "זקני ישראל" אצל דוד בחברון: 1) כאשר נפרד אבנר מדוד, לאחר המשתה שערך דוד לו ולעשרים האנשים אתו, "נתפרדה החבילה", עשרים האנשים הנלווים חזרו למקומותיהם. ואבנר ששב לחברון בעקבות המלאכים ששלח יואב, כנראה, בשם דוד. אחרת, יש להניח, שאבנר לא היה שב, כי הוא ידע את יחסו של יואב אליו, בפרט לאחר שהרג לעשהאל. הנילווים לאבנר המשיכו בדרכם לבתיהם בישראל, הם שיערו שאבנר נקרא לשוב אל דוד בענייני הממלכה, שהרי לאחר ההסכם ולאחר המשתה, קורא אבנר לדוד "אדני המלך". מאז לא שמעו המלווים דבר מאבנר או עליו, עד שובם אל דוד להמליכו כאשר נדברו בהיותם אצלו, שהרי הם נתפרדו ושבו איש אל מקומו. על אף טקס הקבורה והמספד שערך דוד לאבנר יש להניח שמלווי אבנר לא שמעו על הרצחו בידי יואב בחברון. לכן לא הייתה מניעה משבטי לבוא ולמשוח את דוד למלך , למועד שנקבע במשתה בעת חתימת ההסכם בין דוד לאבנר. עד אספת ההמלכה והמשיחה בחברון חוזר המספר פעמיים (שם ה, 1,3) בלי שניתן רמז כל שהוא על מארגן או על התארגנות לפני בואם. לכן יש מקום לשער ש"עשרים אנשים" שהיו עם אבנר הם "זקני ישראל" שבאו לחברון למועד שנקבע:"ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל" (שמ"ב ה, 3). אמנם דוד מתאבל, מוקיע ומקלל את רוצחו של אבנר, אך יש, אולי, יותר מאשר אבק של אמת בדבריהם של הטוענים, כי כל מעשיו של דוד הם בבחינת "מטיל אבק בעיני הבריות", כדי לנקות אותו עצמו, בנטילת חלק בדרך בל שהיא במותו של אבנר. אמת, האמירה כאן היא מאוד זהירה ומסוייגת כי אין בכותבים אמירה מפורשת מסייעת, אך ישנם כמה דברים האומרים דרשני: א) בשוב יואב מ"הגדוד" , כאשר הוא מגנה דוד, על ששילח את אבנר שיואב חשד בו כמרגל. אין דוד מגיב ואינו מגן על אבנר וזאת, ממש לאחר ההסכם ביניהם על המלכת דוד על כל ישראל. ב) אבנר בא לחברון כבן חסותו של המלך דוד. יואב הרג את מי שחוסה בצל קורתו של המלך, והמלך אינו מגיב - זולת הקללה וההמשך....ג) יואב ואבישי הם רוצחים במזיד, ועוד את בן חסותו של המלך, בטענה כי הם:"...הרגו לאבנר, על אשר המית את עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה". השימוש בביטוי "בגבעון במלחה" מהווה סתירה מעצם מהותה של הטענה, מאחר ואין גאולת דם לנופלים במלחמה. על פי דין חייב היה דוד להעניש כחוק - הוא לא עשה זאת. ד) דוד מצווה על מספד גדול לאבנר והמספר מבליט זאת, אולי בכוונה מתוך הסתייגות, בכתב: "...אל יואב ואל כל העם... קרעו בגדיכם..." יש משום אירוניה, לצוות על יואב אשר דם אבנר עוד לא נמחה מעל ידיו, שיקרע את בגדיו לאות אבל. ה) הרי בזכות הפך דוד ממלך חברון להיות מלך על כל ישראל , כי שתי הממלכות היו יכולות להמשיך ולהתקיים שנים רבות, לולא הביא אבנר להתמוטטותה של ממלכת ישראל. לא דוד ולא זקני ישראל מזכירים את אבנר. נאמר פעמים רבות שהמספר המקראי נוהג לקצר, ולרמוז, או להשתמש במילים מסוימות דווקא, כדי להביע את דעתו או לצורך משיכת תשומת לב של הקורא לרמזיו. אנו רואים את אחד המקרים: כאשר אבנר יוצר מלפני דוד לאחר כריתת הברית על המלכת דוד על ישראל, ישנה הבחנה בכינוי "המלך" או "דוד" או "המלך דוד", כמובן שמסתתרת כוונה מיוחדת מאוחרי כל זה. ברוב הפעמים כאשר מבקשים לאזכר את בקשר למותו של אבנר, קבורתו ומעשה האבל מצויין "המלך" או "המלך דוד", משמע כל הקשור במות אבנר הוא עניין ממלכתי-רשמי. לסיום יום האבל עם השקיעה, מציין המספר: "וכל העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככל אשר עשה המלך, בעיני כל העם טוב." (שמ"ב ג, 36) מאחר ופסוק זה הוא סתמי, ומאחר והוא בתוך סיפור מותו של אבנר, יש להניח שהכוונה כאן להתנהגותו של דוד בשעת ההלוויה ולאחריה. אך הפסוק העוקב הוא בבחינת " מגלה טפח ומכסה טפחיים": " וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא, כי לא הייתה מהמלך, להמית את אבנר בן-נר" (שם שם, 37). פסוק זה אומר שהילכה שמועה בעם והדגשה גם על "וכל ישראל", כנראה, שהמתת אבנר נעשתה בעצה אחת עם המלך דוד, לאחר שאבנר סייע בידו להביא את "שבטי ישראל" לחברון כדי שימליכו את דוד על כל ישראל. כתגובה לשמועה זו מתפרסמת הודעה מטעם "המלך" (הודעה רשמית ממלכתית), "כי לא הייתה מהמלך להמית את אבנר". הכחשה סתמית לשמועה, בלי שנאמר מי עשה? מהי תגובת המלך למעשה? היכן תגובת המלך לרוצחים? (קללה בלבד?!), האם אין להעניש רוצחים שפגעו באורח בלי להתייחס לאיש, למעמדו לתפקידו ולתועלתו של בית המלכות? (הכרזה זו דומה בימינו, לאותו אדם מבקש מהמשטרה אישור שאין לו עבר פלילי, והוא מציג את זה בציבור). בצוואתו של דוד לשלמה, הוא מתייחס לרציחתו של יואב את אבנר ואת עמשא: "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה, אשר עשה לשני שרי ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם, וישם דמי מלחמה בשלם, ויתן דמי מלחמה, בחגרתו אשר במתניו, ובנעלו אשר ברגליו" (מל"א ב, 5). אמנם בפסוק הבא דוד אומר: "ועשית כחכמתך, ולא תורד שיבתו בשלם שאל" (שם שם, 6), אך גם כאן דוד איננו פסקני. במקום לקבוע שיואב רוצח, ודינו מוות, ואתה, שלמה, תוציא את גזר הדין לפועל הוא מהסס, מתלבט, מדבר בעקיפין. האם הסיבה היא רגשית כלפי יואב שהיה כנראה בן גילו והיה נאמן לו וליווה אותו כל ימיו? (לא מוזכרת קרבת הדם משום שגם עמשא הוא בן אחותו" אביגיל). סביר להניח שדאגת דוד בצוואתו להמית את יואב, היא יותר למלכות שלמה הצעיר, מאשר עונש על פשעיו של יואב עצמו. 2) רצח אשבעל במחנים. בסיפור על מותו של אשבעל מתפתל המספר ואינו מצליח לקבוע את מקומם, מקורם, של רכב ובענה הרוצחים. אם בארות החיווית-הגבעונית על בנימין תחשב, ומי הם הבארתים? ודמוע ברחו? ולאן ברחו, לגתיים בבנימין או לגת פלשתים? גם מהו מספר ההמתות שעברו על אשבעל, לא ברור. הדבר הברור הוא שאשבעל הומת, ראשו הוסר והובא לדוד. וזה קורה כאשר קוברים את אבנר בחברון ומצרפים לקברו את ראש אשבעל, וכל זה בצל משיחת דוד על ידי זקני ישראל. מדברי רכב ובענה אפשר ללמוד, שהם הרגו את: "...איש בשת, בן שאול איבך, אשר בקש את נפשך..." (שמ"ב ד, 8). משתמע מדברי אנשים אלו שפגישתם זו עם דוד אינה פגישה ראשונה, והם "הרגו לאיש בשת", כנראה, מכוח חובה שנתחייבו לבצע. אולי זו שארית ליריבות שהיתה כאמור: "ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דוד..." (שם ג, 6). על רצח זה שארע במחנים אשר בעבר הירדן, אין בכתובים דבר היכול לקשור אותו לרצח אבנר או אפילו לידיעת הרוצחים על כוונת אבנר להביא להמלכת דוד על ישראל או את אשר ארע לאבנר בחברון. שהרי נאמר על רכב ובענה "...ויהיו שם גרים, עד היום הזה" (שם ד, 3), דהיינו שגרו בגתיים (או לדעת אחרים בגת), עד ליום שבו הרגו לאשבעל. אם כן לפנינו אירוע שארע במקביל לרצח אבנר בחברון, וכל הנאמר כאן, קשור למעשה במה שקורה לבני בית שאול, ולנסיון לסלול בפני דוד את הדרך הישירה למלוכה. 3) התקבצות "זקני ישראל" אצל דוד בחברון. יש להניח, שהנילווים לאבנר במשא ומתן עם דוד, וזקני ישראל שהגיעו במועד שנקבע לחברון, קיוו גם למצוא שם את אבנר. יתכן שלחלק מהם הגיעה הידיעה על רצח אבנר עוד בהיותם בעריהם בשבטם, ולאחרים נודע הדבר בבואם לחברון. כאן ודאי שמעו כולם על סופו של בית שאול, שהחל ברציחת אבנר ונגמר ברציחתו של אשבעל. כל המאורעות נעשים סמוך למשיחת דוד, ומכיוון שלא נותר שריד למשפחת שאול הרי שאין ברירה אלא למשוח את דוד. מצבם של נציגי ישראל משתנה כעת וידם היא על התחתונה. המציאות החדשה שנוצרה יכולה היתה לשמש, ויתכן שאף שימשה, לצורך "מקח וממכר" בין דוד לביניהם, שלא במעמד של שווים.
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
