הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > הפלישתיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאול
כרמל


תקציר
מידע על הפלישתים, מוצאם, העדויות הארכיאולוגיות עליהם וההיסטוריה של מערכת היחסים בינם ובין ישראל בתקופת השופטים ובתקופת ראשית המלוכה.



הפלישתים : קוים לדמותם
מחבר: אברהם לבנון


מאז תקופת ההתנחלות ועד ימי דוד, נמשך המאבק בין ישראל ובין פלשת על העליונות בארץ ישראל המערבית (ארץ כנען), מאבק שבמידה רבה היה הגורם הראשי ללידת הממלכה הישראלית ולהתגבשות הלאומית בישראל. תוך המאבק, או ליתר דיוק, תוך מלחמת ההשתחררות מעול פלשת, קמה מלכותו של שאול, תוך ביסוס הצבא הממלכתי והארגון המדיני. תהליך זה נמשך גם בחלקה הראשון של מלכות דוד אשר השלים את הכנעת הפלשתים, שתחילתה בימי שאול: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול..." (שמ"א יד, 52). אך בכך לא נסתיימה הפרשה, כי המאבק נמשך גם בדורות הבאים. מהמקרא מצטיירת תמונה של איבה נצחית בין שני העמים שנלחמו על השליטה בארץ ישראל, אף שהיו גם תקופות קצרות של הפוגה, של יחסים תקינים – דברים אלה מוצאים את ביטוים בספרות ההיסטורית, בסיפורים עממיים, באגדות-עם, בשירה לאומית ובדברי הנביאים.

הופעתם של הפלשתים כרוכה בתקופה של נדידת העמים הגדולה, שהתקיימה בסוף המאה ה-12 לפסה"נ, שהביאה את הנחשול של גויי-הים, לפני שהמצרים בלמו אותו. נחשול זה הביא עמו חורבן על ממלכת החיתים באנטוליה, ובאותו הזמן חרבה גם אוגרית (שבצפון סוריה), ומרכזים גדולים אחרים של תרבות הפכו לעיי חורבות. רעמסס השלישי מלך מצרים הצליח להדוף את ההתפרצות של גויי-הים לדלתה של הנילוס. באותה עת הגיעה מצרים לשיא יכולתה הצבאית, המדינית והכלכלית. אך מכאן ואילך לא עצרה עוד כוח להחזיק באימפריה גדולה, שכללה גם חלקים מכנען. אחד מסימני תחילת ההתנוונות המצרית היה הצורך בחיל שכירים, שבאו מגויי-הים ובהם גם הפלישתים (מעין "הכרתי והפלתי" של ימי דוד).

מבחינה גיאוגרפית היתה פלשת בגבול הדרום-מערבי של ארץ ישראל, בין ישראל למצרים. אלה הם גלילות הפלשתים בחוף הדרומי – מן הירקון דרומה עד המדבר בואכה סיני. יש לציין שגודל השטח בו ישבו הפלשתים, היה שונה מהשטח עליו הם שלטו, ואשר גודלו היה שונה גם בהתאם למציאות המדינית. ביסודה, התהוות היישוב הפלשתי חלה בעידוד השלטון המצרי ותחתיו. לא בכדי אומר המקרא, כי פלשת היא הגבול הדרומי: "מן הנהר (פרת שבצפון) ועד ארץ פלשתים (בדרום)". חבל ים זה הוא בגבול הארץ, והמסילה הראשית העובדת בה דרומה למצרים, היא "דרך הים" הנקרא "דרך ארץ פלשתים".

במקרא חוזר ונשנה הרמז על מוצאם של הפלשתים: "ואת פתרסים ואת כסלחים, אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים" (בר' י, 14). "הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה', הלוא את ישראל, העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר" (עמ' י', 7). השם כפתור נזכר הרבה בתעודות מסחריות בארצות המזרח הקרוב במאות הי"ח-הי"ג. והוא חלק מהתרבות שמקורה בכרתים. כנראה שהשם כפתור הוא ארכאי, והחדש יותר הוא כרתים, ועל כך: "הוי, ישבי חבל הים גוי כרתים, דבר ה' עליכם, כנען ארץ פלשתים..." (צפ' ב, 5). הפלשתים נמנים איפוא עם הכרתים שהם חלק מכלל גויי-הים. גם ציורי הספינות המופיעות בתבליטים המפורטים על ההתרחשויות ההיסטוריות בימיו של רעמסס השלישי, טיפוסיות הן לארצות הים האיגאי.

חשיבותם של אותם תיאורים בתבליטים, הוא בכך שהם מראים את גויי-הים כאנשים גבוהי קומה, חטובי גזרה, נטולי זקן, דומים בכל הופעתם לגבורי הומרוס (בניגוד לכל התבליטים והפסלים ששרדו מארצות המזרח, שרובם שמיים, אשר בהם האנשים עטורי זקן), והדמיון מפתיע מכל הבחינות. מציין אותם כובע-נוצות, חרב ארוכה ומגן עגול, וחגורות למתניהם. דומה מאוד הופעתם לתיאור של גלית הפלשתי במקרא, אף-על-פי שתיאורים אלה קדומים יותר ושונים בכמה פרטים. הוא – גלית, מחזיק את החנית הכבדה בידו ולו רומח קל, החרב היא כנראה מברזל. על כל פנים אין לגויי-הים שום דמיון, בהופעתם ובנשקם – לכנענים, לחיתים, ולשאר יושבי אנטוליה או ארץ אחרת במזרח.

הדבר האופייני ביותר לתרבות הפלשתים בארץ ישראל הם כלי החרס המצוירים. אותו סוג מיוחד של כלי חרס, שמתחיל להתגלות בייחוד באזורי החוף ובערים הפלשתיות ובערים הכבושות על-ידי פלשתים ולהם אופי בולט במיוחד, לעומת כל מה שאנו מכירים בארץ ישראל. אלה הם כלי חרס מצוירים ואין להם שום תקדים בארץ, זה אלמנט זר לחלוטין. זאת ועוד: בחפירות שנערכו בקברים המכילים חומר פלשתי החל מהמאה הי"ב לפסה"נ, נתגלו ארונות מתים עשויים חרס, שעל מכסיהם מכוירות דמויות של אנשים (אלה הם ארונות חרס אנתרופואידיים). אלה שנתגלו עד היום הזה בבית שאן, בתל שרוחן, בלכיש, וגם בתחום מצרים – כל המקומות שבהם נמצאו ארונות כאלה בארץ ישראל ובמצרים, היו יישובים פלשתים, או מבצרים מצריים, שבהם היו חילות מצב של גויי-הים.

הפלשתים חדרו לארץ כקבוצות של פולשים, קבוצות צבאיות ובראשן שכבת-אצולה צבאית, השולטת בנשק חדיש ומכריע במלחמה. ארגונם הצבאי היה מוצק ביותר בהנהגת הסרנים והשרים. הם נאחזו כשכירים וכמתיישבים, בתחילה בחסות המצרים, בנקודות אסטרטגיות חשובות, ובייחוד באזורי החוף, והניחו ידם על עורקי התנועה הראשיים בים וביבשה.

במרוצת הזמן, עם קץ השלטון המצרי בכנען, יוצרים הפלשתים את המלכויות הקטנות שלהם, שבהן שרר משטר צבאי אריסטוקרטי, השולט באוכלוסייה המשועבדת, שהיא בעיקר כנענית. המרכזים הראשונים היו: עזה, אשקלון, אשדוד ועוד מקומות פחות מרכזיים. מצד אחד מתחילה עתה התאקלמותם בארץ, ההתערות בחיי הארץ, ומצד שני הם מקימים כוח תנופה גדול היוצא לכיבושים. ההתערות בארץ מתבטאת בהיעלמות הדרגתית של הקרמיקה הפלשתית המיוחדת, ופיתוח תעשיית המתכת, ראשונה נחושת, אחר-כך, בהדרגה, תעשיית ברזל. אין שום הוכחה שהפלשתים הביאו את הברזל לארץ, אדרבה: יש הוכחות שבארץ השתמשו בברזל מוקדם הרבה לתקופה הפלשתית, אם כי לא בשימוש יום-יומי נפוץ. אך ניתן לומר, כי במרוצת התקופה הפלשתית נעשה הברזל נפוץ יותר והשימוש בו התרחב.

הערים הפלשתיות היו מאוגדות בברית קבועה, בין אם ההתאגדות מקורה היה בקיום גוף משותף שאליו נשלחו חמשת נציגי פלשתים, ובין אם היה זה איגוד של חמשת הסרנים בלבד. במקרא באה המילה סרנים או הצירוף סרני פלשתים ככינוי לכלל המושלים הפלשתיים, ולעולם אין המילה באה בצורת יחיד. כאמור, הגיעו הפלשתים מעבר לים לארץ חדשה, והם הבינו מיד עם בואם, שאם כל עיר ועיר תעמוד ברשות עצמה, לא תהא להם תקומה מול אויביהם. לכן הסרנים התאגדו בברית קבועה שעיקרה ללכד את שלטונם המשותף במשטר מדיני וצבאי אחיד. מקורות המקרא המזכירים את סרני פלשתים, מכוונים לתקופה שבה היתה קיימת בדרום מערב ארץ-ישראל, ברית מלוכדת של סרני חמש הערים המחוזיות המרכזיות: עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון.

ברית זו של הסרנים הוקמה לאחר התפשטות ההתיישבות של הפלשתים, מן החוף אל אזור השפלה ופנים הארץ והתבססותם בו, היינו: במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה לפסה"נ. סביר להניח שהמספר חמישה – חמשת סרני פלשתים, יסודו במסורת קדומה שתחילתה בארץ מוצאם של הפלשתים, ומקורו בארגון לאומי-שבטי קדום.

במקרא מופיעים סרני פלשתים לראשונה בסיפור שמשון ודלילה (שופ' טז). כן הם מופיעים בסיפורים על נדידת ארון ה' בארץ פלשתים (שמ"א ה-ו). אך כנראה שחל שינוי במשטר בפלשת בימי שאול, אז נשא שליט גת את התואר מלך, ומסתבר שהוא היה ראש הארגון של הפלשתים ומנהיגם במסעותיהם הצבאיים נגד ישראל. לפני המערכה על הגלבוע, נזכרים לסירוגין סרני פלשתים ושרי פלשתים. אפשר להסיק מכאן, שבימי שאול כבר נתבטל המעמד המיוחד של הסרנים באיחודן של חמש ערי פלשתים, ובמקומו בא משטר מלוכני.

יש לשים לב לתופעה שחוזרת אצל הפלשתים, וקיימת אצל שכנותיה של ישראל: אדום, מואב ועמון – ישנו תחום התיישבות קבע, ותחום ההתפשטות ה"אימפריאלית". לכן אפשר למצוא את בני העמים האלה בשני תחומים גיאוגרפיים, שהראשון בהם – תחום ההתיישבות – הוא הקבוע; והתחום האחר – תחום ההתפשטות – הוא תולדת מציאות מדינית וצבאית זמנית שנוצלה לצורך התפשטות על-ידי מלחמות וכיבושים. מצב זה דומה ושונה אצל הפלשתים, כי הם הגיעו לארץ ישראל מהדרום ומהים, כאשר שבטי ישראל הגיעו בעיקר מהמזרח. כמובן שבתקופה הראשונה נעשתה פעולת ההתיישבות אצל כל אחד מהעמים בבחינת "תפוש כפי יכולתך". במשך כמה דורות לאחר מכן ניסה כל אחד מהם להגיע להגמוניה בארץ ישראל. אך גם אצל הפלשתים ניתן להבחין בין תחום ההתיישבות – הכולל את האזור שבין הירקון בצפון ועד לעזה בדרום – לבין האזורים שהם בבחינת אזור ההתפשטות. מציאותם של הפלשתים באזור יהודה, השפלה הפנימית, ההר המרכזי ושפלת החוף לאורך "דרך הים" בואכה בית שאן – כל אלה ברובם התחילו כתחום התפשטות. אך בחלקים מסוימים ישבו הפלשתים ברציפות תקופה ארוכה.

התפשטות הפלשתים בארץ החלה באטיות, אבל בתוקף רב. קודם כול בכיוון לשפלת יהודה ולאזור נחל שורק. לאחר מכן, בימי שאול ודוד, עלתה העיר גת כמרכז החשוב ביותר של הפלשתים, וצפונית-מזרחית יותר עלתה העיקר עקרון. בתקופה זו (ימי שמשון) נאמר בכתובים: "...ובעת ההיא, פלשתים משלים בישראל" (שופ' יד, 4). ובני יהודה אומרים לשמשון: "...הלא ידעת כי משלים בנו פלשתים, ומה זאת עשית לנו..." (שם טו, 11).

מאוחר יותר מופיעה מעין "אימפריה פלישתית בזעיר אנפין", זוהי תקופה העומדת בסימן ההגמוניה הפלישתית בארץ ישראל המערבית בכלל, ואינה דומה למציאות שקדמה לה. מדובר החל מאמצע המאה ה-11 ומסתיימת בימי דוד , בערך בין 1050-990. על תקופה זו יש לנו את מקורות המקרא אך גם ממצא ארכיאולוגי מרשים. המלחמה של אבן העזר - אפק (שמ"א ד-ה) פתחה לפני הפלשתים את הדרך לארץ אפרים ולצפון. זאת ועוד, התבוסה באבן העזר נסתיימה בחורבן המקדש שהיה בשילה, בהקמת המצודה הפלישתית בגבעת בנימין בהישתלטות פלישתית על השרון והעמקים. לאחר כל זאת אפשר לומר שכל עבר הירדן המערבי הפך לתחום של שלטון פלישתי. לאור מצב זה, כמו דעך הרצון הלאומי העצמי הישראלי , זוהי תקופה של הפרדות , ירידה וחולשה, אשר ממנה צמחה התמרדות וקמה ממלכת ישראל. במאבק בין ממלכת ישראל לפלישתים, נחלו הפלישתים מפלה גמורה, ופלשת נצטמצמה לגבולות הצרים של חבל החוף ובא הקץ ל"אימפריה הפלשיתית".

ביבליוגרפיה:
כותר: הפלישתים : קוים לדמותם
שם  הספר: ויהי בימי שאול : בית שאול המלך
מחבר: לבנון, אברהם
תאריך: תשס"א,2001
בעלי זכויות : כרמל
הוצאה לאור: כרמל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית