מלכות שאול : קוים לדמותה

כמה גורמים חברו יחדיו והם שהניעו את ההתעוררות הלאומית שהביאה להקמת המלוכה בישראל:

א. כידוע, עם תחילת התנחלות שבטי ישראל בארץ, החל המשטר השבטי-הפטריארכלי להתפורר ולשקוע. תהליך זה, שנמשך למעלה מארבעה דורות, החל להשפיע על ההנהגה השבטית-המסורתית וזו הגיעה למעין "הבשלה" וגם להשלמה שיש למצוא לטובת האיחוד השבטי, העם והארץ, תחליף לצורת המשטר הישנה. כמובן שהשפעת הנהגת הזקנים היתה רבה ומשמעותית אך זו לא הקיפה את כל התחומים שהיו בידם.

ב. השופט האחרון – שמואל, היה השני בין השופטים אשר שפטו את כל ישראל כל ימי חייהם, ומקום מושבם היה בשילה, במקדש או במרכז פולחני אשר בו היה ארון ה' (עם חורבן שילה בידי הפלשתים, הועבר ארון ה' אל גבעת יערים, שהיא כנראה גבעת האלהים). שינוי זה בתפקיד השופט היה גורם שזירז את תחילת ריכוז הפולחן. כן יש לזקוף לזכותו של שמואל הנביא את הקמת המרכז הנבואי בניות שברמה שהוא עמד בראשו, ושהיה בימים ההם מוסד דתי חברתי פעיל, שחשיבותו היתה מכרעת בחברה ישראלית, ובו פעלו הנביאים ובני הנביאים. חוגים אלה היוו משענת ואמצעי ביצוע לפעולותיו של שמואל.

ג. כמעט בעת ובעונה אחת חלה התפתחות מדינית, צבאית וחברתית בארץ ישראל, כאשר מן המזרח הגיעו שבטי ישראל, ובה בעת הגיעו "גויי הים" ובעיקר הקבוצה הגדולה שבהם הפלשתים, לרוב מן המערב, אך גם מן הדרום ומן הצפון לאורך חופי הארץ. שתי תנועות פלישה אלה. לאחר תקופה מסוימת של התנחלות וביסוס יישובי הקבע, החלו בתהליך של כיבוש הארץ כדי להשיג הגמוניה על השטח ועל האוכלוסייה.

ד. כנראה, הלחץ הפלשתי על שבטי ישראל הגיע באותה עת לשיאו, ובעיקר ביסוס שליטתם על מרכז ההר. בערך באותו הזמן, החלו העמונים לפלוש צפונה בגלעד, והגיעו עד יביש גלעד ויחנו עליה לכובשה. סיבות אלה ואחרות, כשהן חוברות יחד הן מחייבות את ההנהגה של ישראל להסיק את המסקנות הדרושות, כדי להתמודד עם מציאות המסכנת את עצם קיומה של ישות ישראלית בארץ.

ההתעוררות הלאומית הביאה לפעילות בין-שבטית והתוצאה היתה: "ויתקבצו, כל זקני ישראל, ויבאו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה, שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים. וירע הדבר בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה לנו מלך לשפטנו, ויתפלל שמואל אל ה'. ויאמר ה' אל שמואל, שמע בקול העם, לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אתך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם. ... ועתה שמע בקולם, אך, כי העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך, אשר ימלך עליהם ." (שמ"א ח, 4-7, 9). ראוי לשים לב שאין שמואל שלם בלבו – בלשון המעטה – עם בקשת זקני ישראל למלך, אך מצוות ה' חזקה עליו. כמובן שישנן השלכות ליחסו זה של שמואל למוסד המלוכה ואל שאול כל ימיו.

את ימי מלכותו של שאול (1025-1004 לפסה"נ) פותחת המלחמה על עמון על יביש גלעד: "ויקח (שאול) צמד בקר וינתחהו, וישלח בכל גבול ישראל ביד המלאכים לאמר, אשר איננו יצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה יעה לבקרו, ויפל פחד ה' על העם, ויצאו כאיש אחד." (שם יא, 7). פעולתו הראשונה כמלך היתה הזעקת העם, מעידה על ההבדל בסמכויות שבין מלך לשופט. כמו כן יש לשים לב שתחילה בא שאול ואחר-כך בא שמואל. אולם רוב ימי מלכות שאול היתה מלחמה, בעיקר עם הפלשתים, והיא גם חותמת את מלכות שאול. ראשית הניצחון על הפלשתים היתה בתכסיס ובהתקפת-פתע על חיל העונשים הפלשתי שחנה בין גבע למכמש. ניצחון זה שימש פתח למלחמת חורמה נגד הפלשתים בכל חבר ההר, בארץ בנימין ובהר אפרים. על סופה של מלחמה ראשונה זו ועל המלחמות שאחריהן נגד הפלשתים נאמר: "ויעל שאול, מאחרי פלשתים, ופלשתים הלכו למקומם." (שם יד, 46), ולסיכום: "ותהי המלחמה חזקה על פלשתים כל ימי שאול..." (שם שם, 52).

אולם שאול לא הסתפק בשבירת כוחם של הפלשתים, הוא נלחם גם בשכנים אחרים של ישראל: "ושאול לכד המלוכה על ישראל, וילחם סביב בכל איביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים, ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמ"א שם, 47). אין הכתובים מביאים כל פרט על שאר מלחמותיו של שאול, מחוץ למלחמה בעמלק (שם טו, 1-9), שאף היא הובאה לצורך סיפור מגמתי – שלילת המלוכה מבית שאול – על אשר לא שמע בקולו של שמואל. ראוי לציין שהתחום הגיאוגרפי שבו מצויים העמים שבהם נלחם שאול משתרע, החל במזרח – מואב, ממזרח לים המלח – מנחל זרד בדרום עד לנחל ארנון בצפון; בני עמון – בעבר הירדן המרכזי מזרחית לירדן. בדרום – אדום, ממזרח לנחל הערבה צפונית-מזרחית למפרץ אילת. בצפון – צובא, עיר בארם, צפונה מדמשק באיזור מול – הלבנון. במערב, ובדרום-מערב פלשתים בחוף הים התיכון ובשפלה. ניתן לומר שמלחמות שאול בשכנים האויבים התקיימו החל מסוריה המרכזית בצפון ועד ארץ אדום במפרץ אילת – בדרום, ובתווך כל ארץ ישראל משתי גדות הירדן, ועליהם נוספו גם הפלשתים.

שאול איחד את רוב שבטי ישראל, כשמרכז שלטונו היה בעיר מולדתו גבעה, היא גבעת שאול. מקום מושבו זה של שאול היה במרכז הארץ. דבר שסייע והקל על פעילות השלטון המרכזי, שהיה גגם קרוב לרוב השבטים (לא בחינם העביר דוד את הבירה מחברון לירושלים, כחמישה ק"מ מהגבעה).

ימי מלכותו של שאול היו תקופת מעבר מבחינה חברתית ומדינית, כפי שמלכות שאול היתה שלטון ראשון של מלך החסר מסגרת ארגונית ממלכתית מסורתית. למשטר השבטי-פטריארכלי החולף היו דרושים ימי המלכות של שאול ודוד כדי לאפשר לתופעות, ומסגרות ממלכתיות חדשות להופיע. סגולותיו האישיות של שאול – לוחם אמיץ, קרבתו לתנועה הנבואית, ריחוקו מגינוני מלכות, פשטות חצרו, לעומת חצרות מלכי כנען וארצות שכנות, השפיעו על אופן הנהגתו. אך על הכול גברה דמותו המיוחדת, כמי שנבחר על-ידי ה' ונמשח על-ידי נביאו, ואשר רוח ה' מפעמת בו, ועם נביאים הוא נחשב. תכונות אלה כמו באו לציין שהמלך הראשון הוא עדיין היה עצם מעצמותיה של החברה הישראלית, החווה את התהליך המתבקש במעבר מתקופת השופטים לתקופת המלוכה. עוד רווחים בתקופה זו אורח חיים ומושגים המעוגנים בימי השופטים, יחד עם אפיונים השייכים למלוכה בלבד. אפשר לומר על שאול במידה רבה של הסתייגות וזהירות, שהיה אחרון השופטים וראשון למלכים.

"...וראה שאול כל איש גבור וכל בן חיל, ויאספהו אליו" (שמ"א יד, 52). התחום שבו הנהיג שאול חידושים היה התחום הצבאי. המשימות הצבאיות הממלכתיות, שנטל על עצמו, לא אפשרו להמשיך במסגרת הצבאית שקדמה למלוכה, להסתפק בגדודי לוחמים מתנדבים המתגייסים לפי קריאת המנהיג, השופט-המושיע בשעת חירום, ושבים אל שבטם ואל נחלתם בתום המלחמה. צורך השעה היה, בעיקר בגלל האויב הפלשתי, בצבע קבע ממלכתי. כאמור: מיד לאחר הבחירה במצפה כאשר היו לו סמכויות של מלך: "וגם שאול, הלך לביתו גבעתה, וילכו עמו, החיל אשר נגע אלהים בלבם". (שם י', 26) כשהוא מעודד על ידי אותו "חיל" אשר הצטרף אליו בלכתו לביתו, הוא החליט כמלך להקים צבא קבע, וכנראה שהוא היווה את הגרעין לצבא זה. יש להניח שרוב אנשי חיל אלה, "המייסדים", היו בני משפחתו ושבטו בנימין. אליהם הוא הוסיף "כל איש גבור וכל בן חיל". אנו מוצאים כבר בצבא שאול "שרי אלף", וסביר להניח שהיו גם בעלי דרגות נמוכות מזו, אך עדיין היה זה ארגון צבאי חדש אשר לפחות בתחילתו, היה מבוסס על המבנה המסורתי השבטי-הטריטוריאלי.

תמורה בתחום אחר, שנתחוללה בימי שאול, היתה בתחום החברה: עליית מעמד חדש בחברה בישראלית, הוא מעמד מקורבי המלך – אנשי "החצר" והמנגנון המלכותי. מטבע הדברים שהיו אלה בני משפחתו של שאול – שבט בנימין. שאול העניק להם תפקידים ומשרות וכן נחלות מן האדמות שנכבשו מיד פלשתים, כנענים ואף מהגבעונים. עד ימי שאול שמרו הגבעונים על המעמד המיוחד שהיה להם מימי יהושע: "... כי נשבעו להם נשיאי העדה בה' אלהי ישראל" (על הפרשה ראה יהושע ט), ואולם שאול החרים אותם ביד קשה. הענקת קרקע היתה אמנם חידוש בישראל, אך נוהג מקובל למדי בממלכות באזור.

בישראל רווחה התנגדות בחוגים מסוימים לכל החידושים שמביאה אתה הקמת המלוכה. עיקר ההתנגדות כלול ב"משפט המלך" ו"משפט המלוכה", שכתב שמואל בספרו ובו סקירה מפורטת של מעשי המלכים, החוזרת ומדגישה כי הלקיחה האלימה והשרירותית של אנשי המלך, ניצול היחיד ועושק רכושו בידי השליט, הם מסימניה המובהקים של המלוכה. והסקירה מסיימת, שלאחר שיקום מוסד המלוכה – שוב לא יהיה מושיע מעריצותו. זאת עשה, כמובן, שמואל בגלל התנגדותו למלוכה וגם בעקבות הפגיעה האישית שפגעו בו. וכנגד העושק המלכותי הזה, מציג הסופר המקראי את צניעותו וחסדו של מנהיג מסוגו של שמואל (ראה שמ"א יב, 1-6). עליית המעמד של מקורבי המלך, בעלי הנחלות החדשים, שהיתה זרה לרוח השופטים והנהגתם המסורתית – הזקנים, וראשי המשפחות בעלי היחש, החריפה את הניגודים בתוך מלכות שאול. בסוף ימי שאול גובר המאבק בין המלך שעריצותו גדלה, לבין ראשי המשפחות האמונים על ההנהגה הקודמת. הניגוד החריף הזה מופיע בסיפור המקראי ביחסים האישיים בין שאול לבין שמואל. ייתכן שהריגת כהני נוב (שמ"א כב, 9-19) בידי שאול, היא תולדה של פרי הניגודים בין שני היסודות החברתיים. ואכן, יריבו הצעיר של שאול, דוד בן ישי מבית לחם יהודה, השכיל לנצל היטב ניגודים אלה והנבנה מהם.

חלק מסיפורי ספר שמואל מוקדש לתיאור עלייתו של דוד בחצרו של שאול. אף-על-פי שהסיפורים ערוכים, כאמור, ברוח העוינת את שאול, לעומת התיאורים של דוד ובהם שבחים על גדולה, עוצמה ולימוד זכות; בכל זאת עולה דמותו של שאול בסוף ימיו, כדמות טראגית, שסועה. ניתן להניח, שסיפורים אלה משקפים את המאבק הפנימי על השלטון בממלכה הישראלית הצעירה. ואפשר שמאבק זה, והרפיון שבא בעקבותיו, טיפחו את ההרגשה בקרב הפלשתים, שהגיעה העת לפגוע פגיעה מכרעת במלכות שאול. אין ספק שתחושה זו של הפלשתים התחזקה, עם הצטרפותו של דוד ואנשיו אל אכיש מלך גת הפלשתי.

מלחמת שאול האחרונה בגלבוע זכתה לתיאור עקיף בכתובים. מסתבר שהפלשתים נקטו תמרון חדש מעיקרו: הם הפנו את כל צבאם לנקודת התורפה של מלכות שאול – אל הערים הכנעניות, שנשארו אוטונומיות למחצה, בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן. אולי התכוונו בדרך זו לבתר את מלכותו לשניים, או להכריחו לרדת מן ההרים לעמק, שם ניתן לפלשתים להסתייע ברכב הברזל שהיה יתרונם הצבאי. שאול נאלץ לקבל את תכתיב הפלשתים למערכה לרגלי הר הגלבוע. צבאו ניגף במלחמה ושאול ושלושת בניו מתו מות גיבורים. תוצאת המפלה היתה, שמלכות שאול נתפלגה לשניים: חלקה שבעבר הירדן ובהר – נשאר נאמן לאשבעל (איש בשת) בן שאול, ואילו בדרומה הומלך עתה דוד למלך על יהודה.