א. ידיעות כלליות על אירופה וארץ ישראל בימי רמב"ן

במאה ה- 13 מתחילות להתגבש באירופה מדינות לאומיות, הדומות בחלקן לאלו הקיימות כיום. בין השליטים החילוניים, ובמיוחד ראש הקיסרות הרומית הקדושה, לבין הנהגת הכנסייה הקתולית ברומא קיים קרע עמוק, ומתנהל ביניהם מאבק מתמיד, הלובש צורות שונות. בתקופה זו הכנסייה הקתולית מתחזקת מאוד, ועל מנת לבסס את מעמדה היא נאבקת בבלתי נאמנים לה. מסעי צלב, שמתחילה נועדו לסייע לממלכה הצלבנית בארץ ישראל (ממלכה נוצרית, שמחזיקה מעמד רק בקושי נגד התקפות ממצרים ומסוריה), מכוונים עתה על ידי האפיפיורות גם נגד תנועות מינות (כפירה בנצרות הקתולית) בדרום צרפת. לצורך המלחמה במינים אף נוסדה האינקוויזיציה מוסד לחקירה ולאיסוף ידיעות נגד נוצרים שאינם ממלאים את חובותיהם כראוי, ולידו בית-דין לשפיטת הנאשמים.

השפעה רבה גם על המצב המדיני במזרח התיכון וגם על הלכי-הרוח באירופה הייתה לעלייתו והתפשטותו של כוח חדש – המונגולים. הם יצאו מרכז אסיה, ותוך זמן קצר השתלטו על שטחים עצומים במזרח היבשת ובמערבה. ב- 1243 הם חדרו לקדמת אסיה, הנחילו מפה לשליטי ממלכות המוסלמים הסלג'וקים והתקדמו לעבר ארץ הקודש. התקדמותם עוררה התרגשות עצומה באירופה וכן תקוות משיחיות בקרב הנוצרים ובקרב היהודים. ב- 1260 נערך קרב כבד בין המונגולים לבין כוח מצרי גדול ליד מעיין חרוד, והמונגולים הובסו ונאלצו לסגת צפונה, אירוע שגרם לאכזבה ומפח נפש (ראה להלן).

ב. היהודים באירופה ובמזרח במאה ה- 13

במאה ה- 13 כבר היו קהילות של יהודים באזורים רבים ברחבי אירופה, אולם מעמדן, שהיה איתן עד מסע הצלב הראשון, הלך עתה והתערער מכל הבחינות. על פי התיאולוגיה הנוצרית, יש ליהודים קיום בעולם הנוצרי, אך עליהם להיות מושפלים. בתקופה זו נתחזקה הכנסייה מאוד. היא פעלה במרץ על מנת להגשים בפועל את השפלת היהודים, שלדעתה זכו לעושר ולכבוד רבים מדי בחסות השליטים החילוניים. הוועידת כנסייה, שנתקיימה ב-1215 בלטרן שברומא, נקבעו מחדש שלושה סעיפים עיקריים נגד היהודים: האחד – חובת היהודי לשאת על בגדיו אות מיוחד, שיבדילו משאר האוכלוסייה, כדי שאפשר יהיה לזהותו ולהשפילו. השני – יש לסלק את היהודים מכל המשרות הציבוריות, כדי שלא תהיה להם כל עליונות על נוצרים. והשלישי – צמצום אפשרויות הפרנסה על ידי איסור ההלוואה בריבית, עיסוק שרוב יהודי אירופה נדחקו אליו בגלל אילוצים שונים.

היחס אל היהודים השתנה לרעה גם מצד השליטים החילוניים. מעמדם של היהודים נוסח עתה כ"עבדי האוצר הקיסרי", כלומר, היהודים הם רכוש הקיסר ונתונים לשרירות לבו. ברצונו, הוא מעניק או נוטל מהם זכויות שונות וברצונו – מעניק במתנה את היהודים עצמם לכל החפץ. הוא יכול לפגוע בחופש התנועה שלהם ולכפות עליהם לא לזוז ממקום מגוריהם, והוא יכול גם לגרשם ממקומם. יהודי אירופה חשו יותר ויותר חוסר וודאות בחייהם, ורבים חיפשו לעצמם מקום יותר בטוח. במאה ה- 13 אנו עדים לתנועת יהודים גם לעבר ארץ ישראל. בתחילת המאה אנו שומעים על "עליית שלוש מאות הרבנים" – קבוצת עולים גדולה, שהיו בה מנהיגים רבים מאנגליה ומצרפת, ובסוף המאה אנו שומעים על תנועת בריחה מגרמניה, שנתיבה מוביל לארץ ישראל. במשך כל המאה יש גידול משמעותי של היישוב היהודי בארץ, בעיקר בגליל, וברור שהגידול נובע מעלייה שנמשכת. ואף כי אין בידנו ידיעות ברורות על כך, סביר להניח שיהודים מאירופה היגרו לארץ ישראל במשך כל המאה ה- 13. דווקא הממלכה הצלבנית בארץ ישראל, ודאי בשל דלדולה והצורך במתיישבים נאמנים, פתחה את שעריה בפני עולים יהודיים.

כמו כל האירופאים, גם היהודים התרגשו מאוד מהתפשטותם של המונגולים והתעוררו אצלם תקוות משיחיות. המונגולים זוהו עם עשרת השבטים, שנגנזו מעבר לערי החושך ועתה פרצו ממקום סתם לבשר את פעמי המשיח. בגרונה שבספרד כתב בן-דורו של רמב"ן, משולם בן שלמה די-פיארה, "הנה תתחדש בימינו מלוכה לעם אובד ולקהילות פזורות"¹. בסיציליה נתפרשה הופעת שליחי המונגולים באירופה כתביעה מונגולית לאפשר לקהילות ישראל לצאת מאירופה. מיוון הופיע שליח וסיפר על צירים מונגוליים שנשלחו אל מלך ספרד, אל קיסר גרמניה אל מלכי הונגריה וצרפת, והביאו אליהם כתבים הכתובים עברית כך: "בגזרה אני כותב לכם, שתשגרו כתביי ממקום למקום וממלך למלך, לתת סיוע לשלוחיי ללכת לכל קהילות ישראל, שיתקבצו כולם ללכת בירושלים ולא יוכלו המלכים למנעם"². יש להניח, שגם התרגשות זו הייתה גורם שדחף יהודים מאירופה לעלות לארץ ישראל בתקופה זו.

ג. ספרד בימי רמב"ן

בתקופה זו, חצי האי האיברי היה מחולק בין אזורהכיבוש המוסלמי לבין כמה ממלכות נוצריות. הממלכות הנוצריות היו: ארגון, נברה, קסטיליה ופורטוגל. עוד במאה ה-12 ניסו הנוצרים לכבוש את כל חצי האי מחדש מידי המוסלמים, אולם מסע כיבושיהם נעצר בשנות ה- 60 של המאה ההיא. רק ב- 1228 בקירוב, הצליחו מלך ארגון – יעקב ה- 1 וכן מלך קסטיליה – פרננדו ה- 3 לחדש את תנופת הרקונקוויסטה – הכיבוש מחדש. מלחמה זו השפיעה על מצב היהודים בספרד.

במהלך המלחמה נהרסו ערים וכפרים, והיהודים שישבו בהם סבלו אבדות ופגיעות קשות. רבים נהרגו, והנותרים נמלטו אל הצפן הנוצרי המבוסס יותר, או דרומה – לגרנדה המוסלמית. תוך כדי המלחמה רצו השליטים לשקם את מקומות היישוב העזובים וההרוסים בשטחים שנכבשו על ידם, והיו זקוקים למתיישבים שיוכלו להקים את ההריסות, לפתח חקלאות ומלאכה, לחדש ולהרחיב את המסחר, ובמיוחד להקים רשת מנהל יעילה. השליטים העריכו נכונה את סגולותיהם של היהודים: היהודים ישבו בארץ כבר דורות רבים והכירו את תנאי הארץ הטבעיים, את סדרי המדינה ומנהגי היושבים בה. הם שלטו היטב בלשון הערבית ובתרבותה, היו בעלי ניסיון רב בתחומי האדמיניסטרציה והדיפלומטיה, והיו מסוגלים גם לספק את הכסף להמשך המלחמה. יעקב ה-1 מארגון ואלפונסו ה- 10, בנו של פרננדו ה- 3 מקסטיליה, הזמינו את היהודים לחזור ממקומות המקלט ואף להביא את אחיהם אתם, ועל מנת שאכן יבואו – הבטיחו להם זכויות ותנאים מיוחדים. המלכים קירבו אליהם יהודים מסוימים שישמשו מתורגמנים, דיפלומטים, גובי מס, אדמיניסטרטורים, ואף יועצים אישיים.

ד. רמב"ן – ר' משה בן נחמן

1) ביוגרפיה

רמב"ן נולד בשנת 1194 בגרונה למשפחה מיוחסת. הוא קיבל חינוך תלמודי ולמד גם חכמות חיצוניות. הוא הכיר היטב את התרבות הספרדית המוסלמית והנוצרית, והיה לו גם ידע מסוים בתיאולוגיה הנוצרית. נוסף על אלה עסק בקבלה ונחשב כבעל סמכות גדולה בתחום זה. חיבר ספרי הלכה, שהם ממיטב הספרות הרבנית, ומקצתם אף מן הקלסיים שבה. יש בהם פירושים לתלמוד, מונוגרפיות הלכתיות, ספרי השגות ותשובות. רמב"ן גם כתב פירוש נרחב לתורה וחיבר פיוטים שרק אחדים מהם שרדו עד ימינו. כתביו בקבלה מועטים, והם מנוסחים במכוון בצורה מעורפלת. רמזי הקבלה מצויים בעיקר בפירושו לתורה ולספר איוב. לפרנסתו עסק ברפואה, ובכתביו פזורים מונחים רפואיים. לרמב"ן נודעה השפעה רבה על חיי הציבור היהודי בקטלוניה והוא אף היה מקורב למלך יקב ה- 1. סביר להניח, כי בשל קרבה זו הגיע אליו מידע מדיני על הנעשה במזרח התיכון, שהשפיע על יחסו לארץ ישראל ולעלייה בפועל.

בשנת 1232 פרצה מחלוקת על כתבי הרמב"ם, ורמב"ן נתבקש להתערב. הוא חשש שהמחלוקת תביא לקרע ולפילוג ביהדות ועשה מאמצים לפשר בין הצדדים.

יוצא דופן בזמנו היה יחסו לעלייה לארץ ישראל. הוא טען שהעלייה לארץ ישראל היא מצוות "עשה" אקטואלית, שיש לבצעה עכשיו (אמנם לא כמצווה לאומית, אלא ליחידים).

בשנת 1263 כפה המלך יעקב הראשון על רמב"ן ויכוח פומבי עם מומר בשם פבלו כריסטיאני. הוויכוח נערך בברצלונה ובמעמד ראשי הכנסייה בספרד. המלך הבטיח לרמב"ן חופש דיבור, ורמב"ן השתמש בזכות זאת בגילוי לב.

הוויכוח נמשך לסירוגין במשך ארבעה ימים, ונראה שהמומר לא הצליח לסתור את טיעוני רמב"ן. מכל מקום, הוויכוח נפסק מחשש מהומות מצד האוכלוסייה הקנאית. המלך העניק לרמב"ן 300 דינרים כמחווה על האופן המכובד שבו הגן על אמונתו. ראשי הנזירים תבעו אותו לדין בטענה שגידף את הדת הקתולית ואף העז לכתוב דברים אלו בספר. המלך דחה את המשפט לזמן בלתי מוגבל, אך נראה שחייו של רמב"ן היו בסכנה והיה עליו להימלט מספרד. הוא בחר לעלות לארץ ישראל, ובשנת 1267 הגיע לעכו. בתחילה התכוון להתיישב בירושלים, אך שנה לאחר מכן חזר לעכו. בארץ השלים רמב"ן את פירושו לתורה. הוא נפטר בשנת 1270.

2) על פירושו של רמב"ן לתורה

שיטת פירושו של רמב"ן, משאו ומתנו עם דברי חז"ל ועם המפרשים שקדמו לו, הביאוהו לכתוב באריכות לשון ובהרחבת הדברים. הוא נהג לצטט את דברי חז"ל והפרשנים שקדמו לו, ואחר כך הביא את דעתו-שלו, אם כתמיכה בדבריהם ואם כביקורת. בדרך של משא ומתן הוא מציג את שיקוליו השונים ביחסו לפירושי קודמיו: מצד אחד הוא מכבדם, ומצד שני אינו בוחל בלשון חריפה בבואו לשלול את פירושם. דרך זו מאפשרת לנו לעמוד על תפיסת עולמו של רמב"ן, על ההשפעות הסביבתיות על פירושיו ועל גישתו הפרשנית הרציונלית לכתובים.

להלן אפיונים אחדים לדרך פרשנותו של רמב"ן:

א. רמב"ן, בחידושיו לתלמוד ובפרושיו לתורה, מבאר את העניין והנושא ולא את המלים. לפיכך הוא נוהג לפתוח את פירושו לספר, או לפרשה, במבוא כללי קצר. בפתיחותיו עומד רמב"ן על הקשר בין פרשיות סמוכות, מצביע על כך שדברי תורה משלימים זה את זה הן במצוות והן בסיפורים, ומראה שסיפורי התורה באים ללמדנו אורחות חיים ודרכי מוסר.

ב. רמב"ן מתנגד לכלל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה". לדעתו, התורה כולה כתובה בסדר הדברים הכרונולוגי. במקרים שהמאוחר מקדים, הוא מציין זאת במפורש. רמב"ן סבור, כי כל הכפילויות והחזרות יש בהן טעם: יש שהתורה חוזרת על דברים פעמיים ושלוש פעמים כדי להדגיש את חשיבותם, ויש שהחזרות באות כדי להוסיף פרטים. רמב"ן דן בפירושיו בסתירות הקיימות לכאורה, הן בין המצוות והן בתוך החלק הסיפורי שבתורה, ומציע דרכים לישבן.

ג. רמב"ן בוחר בדרך הפשט, כלומר הפירוש צריך להיות מובן מהפסוקים עצמם. הוא דוגל בדרך זו כה בדביקות, עד שבמקומות אחדים הוא דוחה את דברי המדרש של חז"ל מפני פשוטו של הכתוב. עם זאת, נאמנים עליו דברי חז"ל, במיוחד במדרשי ההלכה ³ – לעתים הוא משלב את דבריהם בפרשנותו ואף מרחיבם. לעתים גם את האגדה הוא מקבל כמות שהיא, ומניח שהיא חלקמן המסופר בתורה, אלא שהכתוב קוצר.

ד. רמב"ן שוזר פרטים רבים מחיי היום-יום – של העמים ושל ישראל בגלות. הוא מסתייע בידע מדעי של זמנו (בתור רופא ובקי במדעי הטבע).

ה. כמקובל וכפילוסוף, רמב"ן נוקט בענייני אלוהות הן בדרך הקבלה והן בדרך הפילוסופיה. עם זאת, הוא מתנגד לעיסוק בסתרי תורה למי שאינו בקי בהם.

3) על פירוש רמב"ן לסיפור גן העדן (בראשית ב 4 עד סוף ג)

הפרשנות לסיפור גן העדן משמשת לרמב"ן אמצעי להצגת השקפותיו על האדם ועל ההיסטוריה האנושית. לדעתו, מהלך ההיסטוריה האנושית נקבע על ידי המתח המתמיד שבין החטא לבין הגאולה השלמה.

במהלך זה מבחין רמב"ן שלושה שלבים:

שלב ראשון – האדם נמצא בגן העדן. בשלב זה, שקדם לחטא, חי האדם בהרמוניה שלמה עם העולם, חי חיים מאושרים נעדרי סבל, ועתיד היה לחיותם לנצח. לבו היה שלם עם אלוהים ואת הטוב עשה באופן ספונטני, כלי הכורח להיאבק תמיד עם יצר הרע.

שלב זה הסתיים בחטא, כלומר בעברה על הציווי האלוהי ובשינוי רדיקלי בטבע האדם. הואנעשה לבעל יכולת בחירה מוסרית, כלומר בעל יכולת לגרום רע. לפיכך נגזר עליו גירוש, כלומר גלות מעל פני האדמה אשר עליה יועד תחילה לחיות, וכן נגזרה עליו מיתה.

שלב שני – האדם נעשה חצוי מבפנים בשל המאבק המתמיד המתחולל בקרבו בין הטוב והרע. זהו מצב של דיסהרמוניה בין האדם ובין העולם. דבר זה אמור לא רק במישור היחסים בין אדם לחברו, אלא אף בין האדם לחיה. בשלב זה מצויה עתה האנושות כולה.

שלב שלישי – הגאולה, כלומר שיבתו של האדם לגן העדן, אל המצב הקדום שחי בו קודם לחטא. בשלב זה שוב ישתנה טבעו של האדם; הוא יחזור לעשות את הטוב באופן ספונטני ויחיה חיים הרמוניים עם העולם. אם החטא הוא פרי בחירתו של האדם עצמו, הרי הגאולה היא פרי שיתוף פעולה בין האדם הנכסף אל הגאולה לבין אלוהים הגואל אותו מכבלי הרע.

לעם ישראל ולארץ ישראל יש, לדעת רמב"ן, תפקיד מרכזי במהלך זה של ההיסטוריה בזכות התורה והמצוות אשר ניתנו לו. אמנם רק ברמז נדרש רמב"ן לעניין זה בפרשה שלפנינו, אולם דבריו לא יובנו אם לא נבליט נקודה זו: ארץ ישראל היא הבימה המרכזית, אשר עליה מתרחשת הדרמה ההיסטורית של החטא והגאולה. הגלות של עם ישראל היא סמל למצב האדם בעולם בין זמן הגירוש מגן העדן לבין זמן הגאולה, ואילו גאולת עם ישראל היא סמל לשיבה אל האדמה אשר ממנה גורש האדם.

הערות שוליים:

1. י' פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, תשל"ה, כרך ב', עמ' 409.
2. פראוור, שם.
3. מדרשי הלכה הם מדרשי התנאים לספרים שמות, ויקרא, במדבר, דברים.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok