פרשת בנות צלפחד (במד' כז; לו) היא הבסיס המשפטי לאחת הבעיות הראשונות במעלה בחברה הישראלית-בעית הירושה בנחלת אבות. החברה הישראלית הפטריארכלית, ייחסה חשיבות רבה לנחלת אבות, וגילתה רגישות מיוחדת לשמירת הנחלה במסגרת המשפחה.

מאלף, כי דיני הירושה, שהיו לבני ישראל ל'חקת משפט', מועלים אגב סיפור על בנות צלפחד וחסרים לגמרי בקובצי החוקים:¹

'ותקרבנה בנות צלפחד בן-חפר בן-גלעד בן-מכיר בן-מנשה למשפחת מנשה בן-יוסף ואלה שמת בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה. ותעמדנה לפני משה... לאמר: אבינו מת במדבר... ובנים לא-היו לו. למה יגרע שם-אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה-לנו אחזה בתוך אחי אבינו... ויאמר ה' אל-משה לאמר: כן בנות צלפחד דברות נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את-נחלת אביהן להן.
ואל בני ישראל תדבר לאמר: איש כי-ימות ובן אין לו והעברתם את-נחלתו לבתו. ואם-אין לו בת ונתתם את-נחלתו לאחיו. ואם-אין לו אחים ונתתם את-נחלתו לאחי אביו. ואם-אין אחים לאביו ונתתם את-נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה והיתה לבני ישראל לחקת משפט/ (במ' כז, א-יא).²

כתובים אלה קובעים, כי הבנים הזכרים יורשים מדרגה ראשונה, ובהעדר צאצאים זכרים היו הבנות יורשות. אם לא היו בנים ובנות לאב המשפחה, עברה הירושה דרך הזכרים מצד האב. נראה כי לפני פירסומה של 'חקת משפט' זו, לא היתה הבת יורשת בנחלת אבות בישראל.³

התקנה של בת יורשת מעידה על חיפוש אחר פתרון, לבלימת האיום על נחלות היחידה המשפחתית בהעדר צאצאים זכרים, בדרך הסבירה ביותר: הבת היא הצאצא הקרוב ביותר של האב מצד קרבת הדם. קרבת דם זו היא האפיק, דרכו נשמרה רציפותה של שושלת בית האב באמצעות בניה – הנכדים, היינו הדור הבא של זכרים במשפחה. כך הובטחה שמירת הרכוש במסגרת המשפחה בקו שושלת ראשי: אב-בת-נכדים. אולם פתרון זה סיכן את היסוד המקודש של שמירת נחלת אבות שכן, בנשואיה עברו הבת היורשת ורכושה למשפחת בעלה. בכך העבירה נחלה מבית-אב לבית-אב, ואף משבט אחד למשנהו. כדברי ראשי האבות למשפחת בני-גלעד: 'והיו לאחד מבני שבטי בני-ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגרל נחלתנו יגרע' (במד' לו, א-ג). יתר על כן, בניה, שהיו צאצאים ישירים של בעלה, לא השתיכו לבית-האב של סבם, אבי אמם, אלא לבית האב-הבעל, ועל-ידי-כך בטל קו היחוס הישיר מן הסב לנכדים. לסכנה כפולה זו נמצא פתרון בקביעת סייג לחוק הירושה, שחייב את הבת היורשת להנשא רק בתוך שבטה: 'וכל-בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו. ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר' (שם, ח-ט). ואכן, נהגו בנות צלפחד בהתאם לסייג זה. יתירה מכך, הן נשאו לשארי בשרן: 'ותהיינה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים' (שם, יא).⁴

קשה לקבוע במדויק את זמנה אל 'חקת משפט' הירושה. יש הטוענים, כי קטע זה מאוחר, מקום שהוא שייך, לדעתם, לסיפור הכוהני.⁵ לדעת אחרים, יש להבדיל בין הסיפור עצמו, שהוא חלק מהמקור הכוהני, לבין החוק שחובר מחומר משפטי קדום.⁶ נראה, כי על פי בית היוצר שלו – ההקשר לקרקעות וקביעת סדרי ירושה, ניתן לייחסו לתקופה הקדם-מלוכנית. לעומת זאת, העלתה הטענה, ששמות העצם הפרטיים: חפר ובנות צלופחד: נעה (חרס שומרון מס' 50); חגלה (שם מס' 45; 47) ותרצה (אחת מבירות ממלכת הצפון) מתקשרים למקומות וחבלי ארץ בנחלת בני מנשה בעבר הירדן המערבי של ממלכת הצפון, ובכך ניתן לייחסו לתקופת הממלכה הצפונית.⁷ בלי לקבוע מסמרות בזמן 'חקת משפט', הרי אין לאחר פרשה זו לאחר חרבן שומרון (722/1 לפסה"נ).

פרשת בנות צלופחד היא סוגיה ספציפית בנושא ירושת בנות, המותנית בסייג המפורש של העדר בנים זכרים.⁸ לסוגיה זו יש ברשותנו עדויות בודדות מאד משומר, דוגמת כתובת גודא איש לגש, שם מצוי משפט המצהיר, כי בבית שאין בו בן יורש תהא הבת יורשת.⁹ אולם ממנו לא ניתן לקבוע בוודאות, אם היה זה נוהג, או שמא משאלה בלבד, במסגרת רפורמת שבעת הימים של גודא. בלוח אחד מניפור נאמר במפורש: 'איש כי ימות ובנים אין לו בתו (בנותיו) הלא נשואה (נשואות) תהפך ליורשתו'.¹⁰ בתעודה משפטית מתקופת אור ג' נמסר על אימוץ שתי בנות על-ידי אדם בשם לגלימרא, שקבע אותן ליורשות לו.¹¹ ברם עדויות אלה לוקות בחסר, ולא ניתן ללמוד מהן הרבה מלבד העובדה, על קיום נוהג בת יורשת בהעדר בנים זכרים במקומות מסוימים ובתקופה קדומה.¹²

מלבד המקור המקראי הנזכר לעיל, ברשותנו כיום מקור חשוב נוסף, ממנו נוכל ללמוד על הרקע, המניעים והביצוע של בנות יורשות בהעדר בנים זכרים. מקור זה הם לוחות נוזי.

החברה בנוזי גילתה רגישות לשמירת נחלת אבות בתחום המשפחה. אחד הביטויים לרגישות זו הוא הנוהג הרווח במקום, להעברת קרקעות מרשות אחת לשניה רק במסגרת חוזה אמוץ-בן tuppi mārūti, אם אמוץ אמיתי או אמוץ פקטיבי.¹³ על מידת החרדה הרבה בנוזי לשמירת נכסי אבות בתחומי המשפחה למדים גם מהתופעה, שכמה פעולות אימוץ בוצעו בחוג משפחה מצומצם מאד.¹⁴

לוח אימוץ מנוזי¹⁵ מוסר על אימוץ שנימ על-ידי שרחיאל. שנימ קבל רכושו שרחיאל, שרחיאל, והתחייב בתמורה לדאוג לאביו המאמץ. בחוזה הנדון (שו' 9-8) למדים, כי לשרחיאל, האב המאמץ, אין בנים יוצאי חלציו. בנוסף, בולט תנאי מרכזי והוא, נשואי גלמננ לשנמ (שו' 16). למרות שייחוסה של גלמננ אינו מצוין, הרי סביר ביותר, שהיא בתו של שרחיאל.¹⁶ ייחודה של התעודה טמון בשו' 29-27: 'אם לא תלד בן, אז בת גלמננ את כל הרכוש תקח'. בשפה ענינית צוינה ירושת הבת, במקרה זה הנכדה, בנחלת אבות, אם כי בסייג המפורש של העדר בנים. הצאצאים בלוח מתייחסים לגלמננ: 'כל בני בטנה של גלמננ' (שו' 23); 'בת גלמננ' (שו' 28).

לוח אחר¹⁷ מדווח על צוואתו של אדם בשם חמפיזי, שהנחיל נכסים שונים לשתי בנותיו. בנות אלה הן היורשים היחידים. בצוואה מודגש, כי כל הנכסים שהוענקו לבנות: 'חמפיזי נותן אותם למרשש ולאשי ina kitri'.

kitru/kitri מונח חוקי, המופיע במספר לוחות צוואה בנוזי בזיקה לנחלה ורכוש, הוראתו 'מתנה מיוחדת' של נחלה, הניתנת על-ידי בעל הנחלה לאדם מסוים.¹⁸ זהו סוג של העברת רכוש, שיש להבדילו מהחלוקה המקובלת של ירושת הנחלה,¹⁹ דוגמת לוח 4:51 HSS 19,, המדווח, כי מכל השדות (וכל הרכוש של האב), יקבל הבן הבכור שני שלישים, בעוד הבן השני יקבל שליש אחד. בנוסף, יקח הבכור את הבנין הראשי כ'מתנה מיוחדת' (ina kitri). מונח זה מופיע גם כציון לנדוניה. באחד הלוחות²⁰ מצווים ארבעה אחים יורשים לבנות בנין לאחותם אכפשש, ולתת לה אותו כ,מתנה מיוחדת, במסגרת הנדוניה שלה, בנוסף לחלקת אדמה. עד נשואיה, נהנה הבן הבכור מכל יבולי חלקה זו. הלוח של חמפיזי מורה, כי בהעדר בנים זכרים, היה בסמכות אב המשפחה להוריש את נחלתו ורכושו לבנותיו, על-פי צוואה מפורשת. אולם בנוסף, העביר להן האב חמפיזי את הזכות על אותו רכוש בתוקף הנוהג של kitru שנדון לעיל. לוח 6818 IM מלוחות נוזי האחרונים במוזיאון בבגדד, אשר פורסם לאחרונה על-ידי א.ר. לכמן,²¹ מצביע על דרך מענינת ומקורית ביותר, להעניק זכות ירושה על נחלת אבות לבת המשפחה, בהעדר בנים במשפחה:

1.	צוואה22 של
2.	אנפתא, בן תי
3.	לבתו שילו-תרי
4.	הצוואה צווה. כה (אמר)
5.	אנפ-תא: 'את בתי
6.	שילו-תרי למעמד בן 23 עשיתי
7.	כל שדותי, בתי
8.	כל רווחי24
9.	קניני,25 כל אשר לי,26
10.	וכל רכושי,27
11.	בעיר אנזגלי ובעיר אנזרי
12.	במחוז28 תכרמפ
13.	ובעיר מתיח: אלה
14.	כל מה שכתוב, כל מה
15.	שבעיר ובערים גדולות וקטנות ____________________ הירושה29 (שלי) כולה בעיר ובערים (השונות)
16.	לשילוי-תרי בתי
17.	שלמעמד בן עשיתיה, נתתי.
18.	כה (אמר) אנפ-תא,
19.	את אשתי שכת למעמד אב
20.	על בתי שילו-תרי מניתי
21.	כל עוד שכת חיה
22.	שילו-תרי תכבדנה
23.	כששכת תמות
24.	שילו-תרי תבכה אותה
25.	ו[תק]בר (אותה), אם
26.	שי[לו-תרי] את דבר
27.	שכ[ת לא ת]שמע
28.	ה-abbuttu יושם עליה,30
29.	לבית הכלא31 תתן אותה.
30.	היא יכולה ליסרה
31.	(אולם) היא לא תדיח אותה מהירושה.32
32.	אם שכת אשתי
33.	תשב (בבית אדם אחר) כאשה
34.	האחים (שלו) יהרגו את שכת,
35.	אשתי מאומה לאיש אחר
36.	לא תתן
37-48.	רשימה של 10 עדים בנוסף לסופר
49-59.	רשימה של 11 חותמות, הכוללת גם את חותמו של המצווה, אנפ-תא. התעודה מעלה נקודות חשובות:

1. אדם בשם אנפ-תא מוריש את כל נכסיו לבתו שילו-תרי. לאנפ-תא אין בנים זכרים.
2. ייחודה של התעודה הוא בדרך המקורית בה מבצע האב את רצונו. ראשית, הוא מאמץ את בתו לבן, ורק אחר-כך הוא מעביר לבת-בן זו את כל רכושו.
3. אנפ-תא הנו אדם עתיר נכסים. נכסיו מתפרשים בערים שונות, ביניהן בעיר אנזגלי, הידועה כמרכז מערכת ההשקיה של נוזי. רכושו מקיף שדות, בתים, צאן ועוד. על פעילותו הרבה ומעורבותו בעסקות כלכליות בשדות, ביבולים וכיוצא באלה, מעידות תעודות אחרות.³³ לפי אחת העדויות, ידוע על מעמדו כפקיד בכיר של הכתר.³⁴ על-פי צוואתו, תנחל בתו שילו-תרי רכוש רב ומגון ביותר.
4. אנפ-תא מועיד את אשתו שכת למעמד של אב על שילו-תרי, בתו היורשת. על-פי צוואתו, תהא שכת, האשה במעמד אב, אחראית כל ימי חייה על בתו ועל נכסיו הרבים. מערכת היחסים בין השתים היא כמו בין אב ובין בן יורש. היינו מהבת-בן נדרשים חובות של בן יורש כלפי האשה-האב, הן כיבודה בחייה והן קבורתה, ומילוי הפולחן הכרוך בהלוויתה לאחר מותה.³⁵
5. אם הבת שילו-תרי לא תמלא חובותיה כלפי שבת, אשת האב, צפוי לה עונש חמור. הבת הסוררת תושם ב-bit nupari יתכן והוא בית כלא, מגדל,³⁶ או בית-מלאכה של עברינים או נשפטים.³⁷ אולם מצויין במפורש, שאין לשבר את ה-kirbanu של הבת, כלומר אסור לבטל את חוזה הירושה שלה.³⁸ מכאן, שאי מילוי התנאים על-ידי הבת היורשת, גורר אחריו, אמנם, עונש קשה, אולם לא ביטול חוזה הצוואה.³⁹
6. התעודה מסיימת באיסור חמור לשכת, אשתו של אנפ-תא. נאסר עליה במפגיע, לקיים יחסי אישות עם אדם זר (בביתו). אם תפר צו זה, תומת על-ידי אחי האב.
7. סיג מפורש בתעודה קובע, שעל אף מעמדה של שכת על הבת היורשת ועל הנכסים, אין בכוחה ובסמכויותיה למכור, או להעביר, כל חלק שהוא מהנחלה לאדם זר.⁴⁰

התעודה מבהירה את רצונו הברור של אב המשפחה, להעביר את נכסיו הרבים לבתו, שהיא הצאצא היחיד שלו. לשם כך, הוא בוחר בדרך מעניינת ביותר. תחילה הוא מאמץ אותה כבן, על-פי נוהגי המקום. לאחר אקט זה, הוא מעביר לה את כל נכסיו הרבים. בד בבד, מוטלים עליה גם חובותיו של בן יורש כלפי אביו, במקרה זה אשת האב. אין ספק, שתעודה זו הנה מיוחדת מאד בין הלוחות המשפטיים בנוזי ובמזרח הקדום, הן באימוץ בת כבן לצרכי ירושה, והן בקביעת אשה למעמד אב המשפחה, על כל זכויותיו.

העדויות שהובאו לעיל, תורמות להבנת אספקט אחד בחיים המשפטיים, החברתיים והכלכליים בנוזי. ניתן להסיק מהן, שבנות לא ירשו בנחלת אבות. ברם, המציאות המאיימת של נדידת הנחלה ממשפחה חשוכת בנים לרשות אחרת, הביאה למציאת פתרון, והוא העברת הנחלה לבת. מוצא זה לא התקבל בפשטות בנוזי, ומסתמנת התנגשות בין שאיפות החברה, לשמירת הקרקע במסגרת המשפחה, לבין אי-השלמתה עם מצב, בו בת יורשת בדומה לבנים זכרים, ולו גם בהעדרם. מתיחות זו באה לביטוייה באי-האחידות בנוהג של בת יורשת בנוזי, ובנימוסים שונים זה מזה. בביצוע נימוסים אלה ניכרים שני יסודות: האחד, הקיים בכולם, צוואה מפורשת של אב המשפחה. השני, והוא שונה בכל מקרה, שימוש בנוהג נוסף, במטרה להבטיח את העברת הרכוש לבת.

דוגמת לוח HSS 19, 21 שם נזקק אב המשפחה, בנוסף לצוואה הרישמית, לשימוש בנוהג מקובל אחר של הענקת נכסים, kitru, היינו מסירת רכוש כ'מתנה מיוחדת'. על מימדיה והשלכותיה של התנגשות זו ניתן לעמוד מקרוב מן התעודה החדשה IM 6818. המסמך מבהיר, עד כמה נאבקה החברה בקבלת הבת היורשת, כנימוס גלוי ומוכר. במקרה זה, הושגה פשרה בדרך מקורית ביותר. הבת אכן זוכה בנכסי אביה, בהתאם לצוואתו המפורשת, אך לא ישירות ולא כפשוטו, אלא באמצעות נוהג אחר, מקובל מאד בנוזי – אימוץ-בן. נוהג, שמעיקרו גם הוא נוצר, כדי להתמודד עם אותה מציאות מאיימת של משפחה חשוכת בנים. אולם דווקא העובדה, שלא הסתפקו בנוהג אימוץ-בן, ונזקקו לנוהג אחר, מצביעה, שלמרות כל ההסתייגויות, הכירו בנוזי, כי הבת, כצאצא הטבעי הקרוב ביותר לאב המשפחה, משמשת אמצעי הולם יותר לשמירת הנחלה במסגרת המשפחה.

מאלפת העובדה, שנוהג ירושת בנות בנחלת אבות מסתמן בישראל ובנוזי, שתי חברות שונות ורחוקות זו מזו, שפער זמנים מפריד ביניהן. הקבלה זו מקבלת את חיזוקה במיוחד לאור העובדה, כי אותו עקרון נמצא ביסוד הנוהג. היינו התפישה, כי החזקה המשפחתית על נחלת אבות, נשמרת באמצעות הבת דרך בניה, הנכדים, שהם דור שלישי: סב-בת-נכדים. להנחה זו תורם לוח HSS 5, 67 :25-26 הנזכר לעיל: 'כל האדמות, הבתים כל שהם נתונים לבנים הללו'. בני הבת, הנכדים, יזכו בכל רכוש המשפחה כבנים, כיורשים מלאים.

למרות הקבלה זו, מסתמן שינוי מובהק בביצוע הנימוס בשתי החברות. על-פי פרשת בנות צלפחד, התגבש נוהג זה כחוק מפורש, קבוע ואחיד: 'חקת משפט', המחייב את החברה, בכל מקרה של משפחה חשוכת בנים זכרים, להכיר בבת, יורש לגיטימי מלא מדרגה ראשונה, בסייג אחד, קבוע גם הוא, המגביל את נשואי הבת לתחום השבט. לעומת זאת, לא מצוי בנוזי פתרון אחיד, ובוודאי לא חוק קבוע ומחייב, אלא ברשותנו מקרים בודדים, שונים זה מזה, המתחייבים רק לאחר צוואה מפורשת מאב המשפחה, ושימוש בנוהג נוסף.

קשה להכריע, מדוע נוהג ירושת בנות בהעדר בנים התקבל, בצורה זו או אחרת, דווקא בישראל ובנוזי. יתכן, ושרש הדבר נעוץ ברגישות המיוחדת לשמירת הנחלה במשפחה, שאפיינה את שתי החברות האלה. כן, לא ניתן להצביע בברור, מדוע בישראל התגבש נוהג זה כחוק מפורש, בעוד בנוזי, נלמד הוא מנימוסים בלתי-תלויים, שונים ולא רבים.

כמסקנה – אם הקווים המקבילים בשתי החברות מצביעים על נוהג דומה בעיקרו, הרי לאור העדויות מנוזי, במיוחד התעודה החדשה, בהשוואה למקור המקראי, אין לגרוס נוהג זהה, ופרשת בנות צלפחד נשארת ייחודית לעצמה.

הערות שוליים:

1. להוציא חוק הבן הבכור (דב' כא, טז-יז).
2. לפרשת בנות צלפחד ראה: ש' ליוונשטאם, 'בנות צלפחד', אנציקלופדיה מקראית ב', 1954, עמ' 171-170; J. Weingreen, 'The case of the Daughters of Zelophehad', VT 16 (1966), pp. 518-522; N.H. Snaith, 'The Daughters of Zelophehad', VT 16 (1966), pp. 124-127; פ' נאמן, 'ירושת הבת בתורה ובהלכה, בית מקרא טז (תשל"א), עמ' 482-476.
3. ראה N. H. Smaotj, Leviticus and Numbers, The Century Bible, 1967, pp. 308-309.
4. ליוונשטאם, שם, עמ' 171, מציין כי נשואין לבני דודים היה מנהג רווח במזרח הקדום.
5. G.B. Gray, Numbers, ICC, 1903, p.397, גורס כי אין כל ידיעות על זכות הבנות לרשת בתקופה שלפני הגלות.
6. כך לדעת N. Noth, Numbers, Old Testament Library, 1968, p. 211
7. ראה י' אהרוני, ארץ-ישראל בתקופת המקרא, 1962, עמ' 209-208; 302-295. וראה A. Lemaire, 'Le Pays de Hépher', et les 'Filles de Zelophehad', a la lumiére des Ostraca de Samarie', Semitica 22 1972, pp. 13-20; idem, in Inscriptions Hebraïques, Tome I, Les Ostraca, 1977, pp. 287-289.
8. בבעיה הכללית והמקיפה של ירושת בנות בנחלת אבות במזרח הקדום, ראה במאמר: Z. Ben-Barak, 'Inheritance by Daughters in the Ancient Near East', JSS (נמצא בדפוס), בו הועלה מכלול הנוהגים השונים במזרח הקדום על סמך המקורות המצויים בידינו כיום.
9. לענין זה ראה Statue B VII; 44-48. F. Thureau-Dangin, Die Sumerischen und akkadischen Königsinschriften, 1907, p. 73; G.R. Barton. The Royal Inscriptions of Sumer and Akkad, 1929, pp. 186-187; CAD/A, sub, aplu, p. 176.
10. Un 55-21-71, col. II: 8-11. M. Civil, 'New Sumerian Law Fragments', Studies in Honor of B. Landsberger, (AS 16), 1965, p. 4-6
11. Text: ITT 111 5276-6570: 34-47. A. Falkenstein, Die neusumerischen Gerichtsurkunden II, München 1956, pp. 336-340
12. מן הראוי להזכיר בהקשר זה מקבילה אתונאית קדומה מענינת לפרשת בנות צלפחד וללקחיה, אף בה מסתמנת דבקות רבה לענין קרבת הדם מצד האב. לפי הנוהג האתונאי הקדום, בנות לא היו יורשות. אולם כבר בזמנו של סולון, המאה ה-ו' לפסה"נ, בהעדר בנים זכרים ירשו הבנות את נחלת אביהן. קרוב לודאי שהעילה לתקנה של בנות יורשות היתה זהה לזו שבישראל, היינו להבנות מהבת, שהיא הצאצא הישיר של אבי המשפחה. הבת היורשת הפכה לאמצעי של המשך ישיר של קו שושלת היוחסין דרך בניה, הנכדים. אולם כבישראל גרם הדבר לסיטואציה מאיימת. לפני סולון, בדומה לגירסה המקראית על משה, הועלתה המכשלה של בת יורשת אשר עם נשואיה מסכנת את נחלת האבות. ושוב בדומה לישראל, הכרעתו של סולון באה לבלום סכנה זו, ביצירת סייג חמור ביותר לדין הבת היורשת, האפיקלרה, שחייב אותה להנשא רק לבן המשפחה הקרוב ביותר מצד אב-הבית, כך נשמרה הנחלה במסגרת המשפחה. ראה: L.H. Morgan, Ancient Society, 1877, pp. 464-465; A.R.W. Harrison. The Laws of Athens, 1968, pp. 130-132.
13. לענין זה ראה: E. A. Speiser, 'New Kirkuk Documents Relating to Family Laws', AASOR 10 (1930), pp. 20-33; F.R. Steele, Nuzi Real Estate Transactions, 1943, pp. 11-19; N.B. Jankowska, 'Extended Family Commune and Civil Self-Government in Arrapha in the Fifteenth-Fourteenth Century B.C.', Ancient Mesopotamia, Socio-Economic History, 1969, pp. 235-252.
14. ראה: Speiser, ibid, p. 20
15. ללוח זה ראה E. Chiera, Harward Semitic Series (= Hss) 5, (1929), No. 67, Speiser, op.cit., pp. 22. 31-33; C.J. Gadd, 'Tablets from Kirkuk', RA 23 (1926), pp. 49-161; J. Meek, apud ANET, 1955, p. 220; J.S. Paradise, Nuzi Inheritance practices (University of Pennsylvania, 1972), pp. 41-47
16. לדעה זו ראה Speiser, op. cit., p. 22. ההנחה כי גלמנג היא בתו של שרחיאל מתאשרת מדרך ההשואה משני פרטים בתעודה: חובתו של שנימ לשאת את גלמנג וההגנה על גלמננ. פרטים המצויים בחוזה אמוץ אחר מנוזי HSS 5, 51:18-21, ובסיפור המקראי על תנאי לבן ליעקב בהקשר לבנותיו (בר' לא, נ). והשווה: C.H. Gordon, 'The Story of Jacob and Laban in the Light of the Nuzi Tablets' BASOR 66 (1937), pp. 25-27.
17. HSS 19, 21; A. Shaffer, 'Kitru'Kiterru, New Documentation for a Nuzi Legal Term', Studies presented to A. Leo Oppenheim, 1964, p. 187. להסבר שונה ראה: Paradise, op. cit., pp. 251-252.
18. למשמעות מונח זה ראה: CAD K, sub Kireu B, p. 486; Shaffer, ibid, pp. 181-194; A.E. Draffkorn, 'Ilani/Elohim', JBL 76 (1957), p. 220 = exclusive gran.'
19. ראה Shaffer, ibid., p. 188
20. Gadd, op. cit., p. 119, 5: 24 ff.
21. E. R. Lacheman, 'Tablets from Arraphe and Nuzi in the Iraq Museum', Sumer vol. 23, (1976), pp. 113, 116-119. תודתי נתונה לפרופ' ב' עודד שהפנה את תשומת לבי לתעודה זו.
22. מילולית: 'לוח של גורל'. (tuppi šīmti).
23. המונח לאימוץ-בן הוא mārūtu. ראה Steele, op. cit., p. 16
24. למונח זה ראה Von Soden, AHw, pp. 601-602
25. AHw, p. 613. בנזוי רכוש הכולל שדות ובתים.
26. מונח כולל לרכוש. ראה CAD k. sub kalumānû, p. 105. אולם השוה Paradise, op. cit., p. 34
27. ראה E. A. Speiser, A Significant New will from Nuzi, JCS 17 (1963), p. 67; Paradise, op. cit., pp. 38-39.
28. משמעות dīmtu נתונה בויכוח. במשמעות מחוז גורסים: CAD D, sub dimtu p. 146; Steele, cit., p. 22. למשמעות אחרת ראה op. N.R. Jankowska, 'Communal Self Government and the King of the State of Arrapha', JESHO 12 (1969), p. 249; D. Sperber, 'On the πυργος as a form-Building', AJS review vol. I 1976, pp. 359-361.
29. CAD Z sub zittu la, pp. 139-141.
30. למונח abbuttu ראה CÁD A, I sub abbuttu, p.. יש לקרוא את השורה באכדית: u GAR u-mas!-sa-ru-ma וראה M. Weinfeld, 'The Covenant of Grant in the Old Testament and in the Ancient Near East', JAOS 90 (1970), p. 190.
31. לבירור הביטוי ראה Speiser, op. cit., pp. 68-70. וראה הע' 37-36.
32. מילולית: היא לא תשבור את ה-kirbānu שלה. ראה CAD K. sub kirbānu, p. 403 = clod of earth הכוונה לחוזה ליגלי. ראה הע' 38.
33. E.A. Speiser, 'One Hundred New selected Nuzi Texts', AASOR 16, ; HSS 13, 31 (1935-1936), p. 113 No. 64. לתעודה נוספת ראה Shaffer, op. cit., pp. 181-183.
34. ראה Shaffer, op. cit., p. 191.
35. חובות אלה ידועות כחובת הבן היורש כלפי אביו, ראה HSS 5, 67. תעודה מעילם MDP Vol. 23, No. 285: 15-16 המדווחת על אב המוריש את כל רכושו לבתו, מדגישה שעל בת יורשת זו חלות שתי החובות הנזכרות לעיל. אולם במקרה זה, בעילם, מעמד הבת הוא אחר לגמרי וירושתה אינה מותנית בהעדר בנים זכרים.
36. ראה Speiser, op. cit., pp. 68-69; Paradise, op. cit., p. 216; והשווה HSS V 73:21. Weinfeld op. cit., p. 190.
37. AHw, p. 804. nupāru (m) = Gefangnis, Arbeitshaus.
38. לשבור את ה-kirbānu – להפר חוזה ליגלי, ראה 403 CAD K, sub, Kirbānu, 2' kirbāna hepû p. 403. בתעודה מעילם MDP Vol. 23, No. 285:11-12 (ראה הע' 35), האב שובר את ה-kirbanu שלו עם שתי נשותיו, היינו מבטל את החוזה ביניהם על רכושו. אחר כך הוא כותב צוואה חדשה ומוריש את כל נחלתו לבתו.
39. לתופעה זו של הענשת מפיר החוזה, ולא בטול החוזה עצמו, וכן להקבלה בענין זה אצל ברית דוד ראה Weinfeld, op. cit., pp. 189 ff.
40. ברצוני להודות לפרופ' מ' הלצר ולפרופ' ב' אייכלר על הערותיהם המועילות בתחום הלשוני.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok