|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
מחקרו הפורה של גונקל המבוסס על Gattung, תולדות הצורות הספרותיות או הסוגים הספרותיים (הקובע שבכל סוג ספרותי, כל זמן שהוא חי, קיים קשר הדוק בין התוכן ובין הצורה) ו-Sitz im Leben, "המושב בחיים" של אותם הסוגים, תרם רבות להבנת המקרא. הסוג הספרותי האחרון, שזכה ליהנות מנתוח צורני מעין זה, היה הסוג המשפטי. ראשיתה של הבדיקה ע"י שני חוקרים יירקו1 ויפסן2 באותה שנה 31927. יפסן הבחין ב"ספר הברית" ארבעה מקורות וכינה אותם א) משפטים עבריים, ב) משפטים ישראליים, ג) איסורים דתיים ומוסריים, ד) עסקי פולחן. יירקו התרכז במיוחד במבנה הצורני של חוקי המקרא ולאור מחקר משווה שהסתמך על קובצי חוקים מסופוטמיים הידועים כבר בימיו – היינו לקט חוקים משומר, חוקי חמורפי, חוקי אשור התיכונה, וחוקי חת – טען: "עובדה בלתי ניתנת להכחשה, המוסקת ממחקר משווה של החוקה היא, שקובצי החוקים תמיד חוברו בסגנון אחד ואחיד"4. על כן החליט יירקו, שהתרכובת של דגמי ניסוח בכל קובצי התורה מעידה כמאה עדים על עריכה משנית5. כי "אילו באמת הנחיל משה לעמו חוקה, ודאי היה הוא מחבר ומפרסם את החוקים בסגנון הומוגני אחד"6. לפי הנחת יסוד זו, שכונתה בספרו "חוק הברזל"7, חילק יירקו את החוקה המקראית לעשרה קבצים עצמיים, המבוססים על עשרה דפוסי ניסוח הקיימים בתורה. עשר נוסחאות הפתיחה הן: ז"א כל דגם ניסוח מאפיין קובץ חוקים בתורה; או בלשון אחרת, התורה נערכה על בסיס של עשרה קובצי חוקים. כל חוקה וסגנון משלה. שומה עלינו ראשית כול לתהות על המושכל הראשון שלו. האם אמנם צדק יירקו במסקנה, שהסיק מקובצי החוקים המסופוטמיים, היינו האם באמת הם מנוסחים לפי דגם ניסוח אחד? אמנם, לכאורה, יש אחידות צורנית. רוב החוקים מנוסחים בדפוס הקאזואיסטי, המותנה, שבו הרישא פותחת בלשון tukumbi בשומרית8, šumma באכדית9, takku בחתית10 (כולן לשונות "שמא", "לו", "כי"). ברם עיון מעמיק יותר מגלה, שהאחידות הצורנית אינה אלא אחיזת עיניים, ו"חוק הברזל" של יירקו הופך להיות קנה רצוץ, המופרך מעיקרו. הרי דוגמאות מספר הלקוטות מקובצי החוקים שהיו ידועים כבר בימיו, שאינן מנוסחאות בצורה הטיפוסית של המשפט המותנה11:
אור חדש זורע לאחרונה על סגנון החוק עם גילוים של חוקי אשנונה13. בקובץ אחד של חוקים נמצאים, למרבה הפלא, לא פחות מחמישה דגמי ניסוח שונים14: (א) ניסוח חוקים, הקובע מחירים של מצרכים שונים או שכר עבור שירותים מסוימים: LE 8 "שכרו של זורה תבואה הוא סאה אחת של שעורה" (השווה גם ניסוח התעריפים ב-185A, 183-178 HL); (ב) הניסוח הקאזואיסטי (šumma awīlum) הרגיל 15: LE 43 "אם איש יקצץ את אצבע רעהו, שני שלישים מנה כסף ישלם"; (ג) הניסוח של "split protasis" רישא מפולגת16: LE 17 "איש אל בית חותנו מוהר יביא; אם אחד משניהם ימות הכסף יושב לבעליו"; (ד) הניסוח האפודיקטי17: LE 16 "לשותף בירושה ולעבד לא יתנו בהקפה"; (ה) הניסוח של 18awīlum ša: LE 13 "איש אשר יימצא בבית muskenum ביום, 20 שקל כסף ישקול; אשר יימצא בלילה, מות יומת, לא יחיה". לפי ירון "המושב בחיים" של הניסוחים האלו הוא: נוכל להסיק אפוא, שהניסוח המותנה על אף שכיחותו ותדירותו, אינו אלא אחד מכמה דפוסי ניסוח, הנפוצים והנהוגים במזרח הקדום. הסגנון ההומוגני כמעט של חוגי חמורפי, לפי ירון – ואנו מסכימים עמו – הוא מעשה עורך, שבחר בניסוח אחד טיפוסי. חוקי אשנונה מאידך לא עובדו עיבוד של שיווי ונשארו בצורתם הראשונית19. ברם יש להסתייג מן המסקנה: "There is no reason to assume that any one legislator would express his rules in very different ways20", "אין סיבה אפוא להניח שמחוקק אחד היה מנסח את חוקיו בדרכים שונות". לא מן הנמנע, שאותו מחוקק היה מסוגל לגוון את דגמי הניסוח, כי הניסוח לפעמים קשור קשר הדוק בתוכן; והתוכן יכול לכפות את ניסוחו של החוק. ובזה נחזור לבעית דפוסי הניסוח בתורה21. ראשית, יש להזכיר (לאחר יירקו) את מחקרו הקלאסי של אלט (1934)22. אלט אמר, שהתהוות החוק אינה תהליך של יצירה ספרותית אלא תהליך של חיים בהתהוותם. הוא ראה כמשימתו העיקרית את חשיפת המקורות הקדם-ספרותיים מתוך נוסחאות ספרותיות, והטביע את חותמו על כל מחקר החוק הישראלי עד ימינו בקבעו שני דפוסים עיקריים: הצורה "הקאזואיסטית" (ק'), המותנה, והצורה "האפודיקטית" (א'), ההחלטית. ראשון ראשון: החוק הק' (מן case, casus – מקרה) המקדים את המקרה לתוצאה. זהו משפט תנאי, אשר בו מתואר ברישא מעשה או מצב מסוים; הוא פותח ב"כי" ונוקט גוף שלישי. גיוון האירועים וסעיפים משניים מובאים בלשון "אם" או בלשון "או" (שמ' כא, לא, לו). הסיפא קובעת את הדין: עונש גופני על פשע או קנס על נזק (ניסוח זה מקביל לניסוח האכדי של šumma awīlum הנ"ל). אלט טען, שהחוק הק' "מתייחס בניטרליות גמורה לחשיבה ולרוח הישראלית"; האופי הישראלי המיוחד נעדר ממנו; ונושאו – היחסים בין אדם לחברו23. הוא אינו עוסק בענייני דת או פולחן. רפיונו של היסוד הדתי – (הלאומי) מצביע על מוצאו מחוץ לישראל. החוק הזה "יובן רק על רקע תנאי התרבות, שהשתרש בהם ישראל אחרי הכיבוש". על כן קבע אלט, שמוצאו בבתי-הדין הכנעניים; וזמן קבלת החוק הוא בין הכיבוש ובין הליכוד המדיני, היינו בין ההתנחלות לייסוד המלוכה24. בנוגע לצורה האפודיקטית, הצו המוחלט, קבע אלט, שהיא כולה ישראלית עממית וכפופה לה' אלהי ישראל: "volksgebunden israelitisch und gottgebunden jahwistisch25". הדינים האלה עקרוניים, מכלוליים, נושאם בין אדם לאלהיו ובין אדם לחברו, ומוצאם במדבר. החוק הא' הוכרז בפני עם ועדה מפי הלוויים במעמד חגיגי, שאירע בין הרי עיבל וגריזים, מנהג דתי תמידי, שבוצע בקביעות בטקסי חידוש הברית מקץ שבע שנים, בחג הסוכות. יש לזכור, שאלט כלל בתוך החוק הא' שלושה סוגים שונים: הניסוח הבינוני, "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמ' כא, יז), סדרת הקללות בדב' כז, טו, וכו' (וסדרת העריות בויק' יח), ועשרת הדיברות. ספרו החשוב של אלט התווה את דרך מחקר החוק26, והפך להיות נכס צאן ברזל לכל הבא לחקור את עולם המשפט הישראלי27. אבל יש להשיג עליו השגות מספר. קודם כול בקשר לחוק הק' יש לציין, ששבטי ישראל ודאי לא היו חסרי סדרי חוק ומשפט לא במדבר ולא בזמן כיבוש הארץ. למה לנו לקבוע, שפסקי דין בדפוס הק' נתקבלו אך ורק אחר ההתנחלות? רק על "עשה", או יותר נכון לפי אלט, על "לא תעשה", לא יכול העם להתקיים עד הליכוד המדיני. שנית, אין למצוא בדין הק' שום זכר לרקע המדיני, החברתי, או הכלכלי של ערי כנען בתקופת הברונזה המאוחרת; ושלישית, אם החליט אלט לחלק את כל החוקה לדגם ק' ולדגם א', היה לו לכלול בתוך הצורה הק' את הסגנון של "איש אשר (כי)" (צורה שראינו למעלה, הידועה מהמזרח הקדמון). ודווקא הסגנון הזה מאפיין את החוק הכוהני הישראלי; אם כן הצורה הק' אינה חסרת אופי ישראלי, כפי שהוא טוען, אין שום ראיה אפוא למוצאו הכנעני של דגם זה. אדרבא, הוא אינו אלא אחד מרובי התורה, שינקה ישראל ממסופוטמציה28. הדפוס הזה, הנפוץ ברוב קבצי החוקים במזרח הקדמון, השאיר את רישומיו גם בקובץ הקדום ביותר בישראל, בספר הברית. לעניין מוצאו של החוק הא' הבעיה מסובכת הרבה יותר, ובעשור השנים האחרון הרבו לכתוב מחקרים על הנושא הזה. כבר בשנת 1937 טען מובינקל, ששימשו של הדגם הזה בזירת הפולחן אינו מוכיח שמקורו דווקא בתחום הפולחן29; ולאנדסברגר העיר בשנת 1939 בהערת שוליים זעירה, שחילופי הסגנון בין הא' והק' נעוצים ב-"der lebendige Predigtstil" "הסגנון הדרשני החי"30. אבל הסתפק בהערה זו, ולא ביסס את טענתו בכל הוכחה שהיא. מיק היה הראשון ששלל בהחלט את ייחודו של החוק הא' מישראל, והפנה את תשומת הלב לצורה הא' הנמצאת בחוקי אשור, סעיף 40, ובחוקים אחרים במזרח הקדמון. הוא כתב: "Hence those scholars are clearly wrong who say that the apodictic law was unique and original with the Hebrews".31 ברם מיק עצמו טעה טעות יסודית. אמנם יש דפוס של צו מוחלט בחוקים מסוימים, אבל הצו מנוסח בגוף שלישי, ולא בנוכח. צורה זו, המקבילה לדב' יט, טו "לא יקום עד אחד באיש", ודאי אינה מיוחדת לישראל32. תפנית חשובה אירעה ב-1954, כשמנדנהול בא לתקן את המעוות או יותר נכון, למנות את החסרון, ובמחקרו המפורסם33 הצביע על דגם ניסוח בגוף שני הנמצא בחוזים של מלכי החתים עם הוואסאלים שלהם; לדוגמה: "לכד כל השבויים, שלחם אליי; אל תותיר איש שם. אל תתן לאיש להימלט מארצך. אל תתן לאיש לעבור לארץ אחרת" וכו'. היינמן34 ובאלצר35 הלכו בעקבותיו וקבעו, שמוצאו של החוק הא' הוא בעולם החתי של החוזים והבריתות. ושוב יש להעיר כאן כמה הערות. קודם כול ציין 36McCarthy, שמבחינה גיאוגראפית מרבית סדרות "לא תעשה" נמצאות בחוזים שמקורם באסיה הקטנה; ורשימות א' כאלה נדירות מאוד בחוזים שמוצאם בסוריה, תחום החופף את ישראל. (אבל ברור, שזה אינו מוכיח הרבה.) שנית, כמעט כל הנקודות הננקטות בציוויים ההחלטיים האלה מוגבלות לתחום הפוליטי. ואמנם הן נשנות ומשולשות, אבל אינן באות להסדיר תחומים אחרים בחיי האומה. נוסף לטענות אלה הוסיף 37Gerstenberger נופך משלו. הוא לא קיבל לא את דעתו של אלט, היינו שמוצאו של החוק הא' הוא בתחום הפולחן38, ולא את דעתם של חסידי הברית, היינו שמוצאו בתחום החוזים. בין היתר טען גרסטנברגר, שהניסוח החוזי אינו אוסר עקרונית עברות ופשעים, אלא מוגבל ומצומצם הוא להתנהגותו של ואסאל מיוחד למלך מיוחד. אך מצד שני, החוקים בישראל הם "an sich und absolute gültig", בני-תוקף לכול ולכל זמן. כוחם אינו פג לאחר מותו של מנהיג מסוים. הם על-זמניים, אוניברסליים, עקרוניים, וכוללניים; והסאנקציות המיוחדות להפרת הציוויים הנמצאות בחוזים, נעדרות במקרא39. גרסטנברגר הסיק סופית, שיש סוג ספרותי אחר החופף את הצו ההחלטי, והוא ספרות החכמה40. אף הראה את הקרבה בין התחיקה ובין החכמה (למשל משלי ג, כז-ל) הן בצורה והן בתוכן, וקבע, שמוצאו של החוק הא' הוא ב-"Sippenethos", באתוס של בית האב, של המשפחה41. גרסטנברגר הביא כדוגמה יחידה למקור זה את ההוראות הניתנות לרכבים ביר' לה, וכו' – אבי הקבוצה, יונדב בן רכב, מצווה על בני פמליתו: "לא תשתו יין... ובית לא תבנו לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם...". אבל הוא מודה, שאין להכריע סופית לצד מוצא זה42. מחקרו עולה בקנה אחד עם מחקרו של אליגר על ויק' יח' וסדרת איסורי העריות43; ופורר44, על אף הסתייגותו מגרסטנברגר, הסיק, שיש לחפש את מוצאו של החוק הא' לבין הנוודים או הנוודים-למחצה. נחזור לעיקר הדברים. גרסטנברגר הזכיר (והוא לא היה הראשון)45 את קרבתו של הדפוס הזה לספרות החכמה. נכון, שיש גם כאן פנייה הנוקטת גוף שני, ונכון, שהרבה ציוויים א' מתפרשים כהוראות מוסריות, אבל בכל זאת גם כאן אין למצוא את מקורו של החוק הא', וכבר העיר קאזל, שב"ספר הברית" ובעשרת הדיברות הניסוח הוא "impérative et comminatoire" ציוויי ומאיים, ובספרי החכמה הוא "exhortation" תוכחת עידוד והתעוררות גרידא46. אנו צריכים להבחין אפוא בין האחד – המופנה למצפון, המחייב והמבוסס על הצו האלהי – לבין השני, המופנה לתבונה, לשכל הישר, שאינו אלא מייעץ, הנוטה לביסוס תועלתי, והוא מבוסס על ההתבוננות והניסיון47. אחרון אחרון נזכיר את מחקרו של Gevirtz על נוסחאות קללה שמיות מערביות48. גבירץ הראה, שדגמי הניסוח הק' והא' מצויים בקללות האלה; אבל גם עליו יש לערער: קודם כול כתובות, על אף הדגם הק' הנמצא בהן, כולן מאוחרות לראשיתו של הניסוח הק' שבחוקה. ועל אחת כמה וכמה שאי אפשר להוכיח שום דבר מן הדוגמה האחת לדפוס הא' המופיעה בכתובת-הקבר של Tabnit "אל אל תפתח – ואל תרגזני" (מעניין כאן להשוות את דברי שמואל שמ"א כח, טו "למה הרגזתני"), שתאריכה הוא לכל הפחות מן המאה הרביעית לפני סה"נ. גווירץ קובע: "It is this prohibitive-preventive function which invests the curse with a legal air49". אבל לית מאן דפליג, שיש עולמות, המשתרעים בין הסוג הספרותי של הקללות ובין החוקה. יש להעלות כאן עוד הערה חשובה אחת: אלט, כפי שהזכרנו קודם, כלל בתוך הדגם הא' שלושה דפוסים שונים: הבינוני, הקללה, הצו ההחלטי. ייחדנו את הדיבור בשלישי – הציוויי, ובצדק. הרי הקללה אינה מיוחדת לישראל, ואינה בתחום החוק; והבינוני, שאמנם כנראה מיוחד הוא לחוקי התורה50, אינו א'; או יותר נכון, הוא מתקרב יותר לק' מאשר לא' בכך, שהדגם הא' הטהור אינו מתחשב בהפרת החוק, ואינו אומר דבר על המסקנה המשפטית הנובעת מהפרת החוק. והרי הניסוח הבינוני נוגד את שתי ההנחות האלה51. אם כן עלינו לשים את הדגש אך ורק בדגם של הצו ההחלטי המנוסח בגוף שני יחיד או רבים. (צורת הרבים יותר נדירה אבל נמצאת, כגון בשמ' כב, כא "כל אלמנה ויתום לא תענון"; ואין למצוא בחילופי הלשון, בין יחיד לרבים, עדות לרבדים שונים.) דפוס זה, כפי שראינו, אמנם נמצא בספרות החכמה, בקללות, ובחוזים, ואף על פי שהטלנו ספק, שה"מושב בחיים" של החוק הא' מעורה באחד מסוגי הספרות האלה, מכל מקום עלינו להסכים (עם מסקנתו של גרסטנברגר), שב"מזרח הקדום היה סגנון, לרוב סגנון שלילי ובגוף שני יחיד, המופיע בסוגי ספרות רבים, וש-Urform (אב-דפוס) שלו זהה לגמרי לאיסורים הידועים היטב מן התורה"52. על כן נוכל להכריע סופית, שהדגם הא' אינו ישראלי טהור או מיוחד לישראל בכלל. אבל – וכאן העיקר – הכול החטיאו את המטרה, ולא הבחינו יפה בין הצורה השכיחה לבין הימצאותה וכוונתה. דוק: ספרות החכמה מתנסחת בצורה זו, כדי לחוות עצות מוסריות לטובת היחיד; הקללות – וזה נדיר מאוד – נוקטות ניסוח זה להביע איומי מאירה בלא תוכן מוסרי; והחוזים מתנים בתנאים פוליטיים טהורים התחייבות נאמנות של ואסאל לריבונו. ברם, ככלות הכול, כל זה רק מעיד על תפוצתה ותחולתה של הצורה, ואינו פותר את הבעיה העיקרית שלנו, והיא – שהניסוח הא' נמצא אך ורק בחוקה הישראלית, ואין לו כל שריד וזכר בשאר דיני המזרח הקדמון. לפי דעתי, הבא לפרש את התופעה הזאת חייב לא רק לבודדה, אלא גם לשבצה לתוך תבנית כללית של החברה הישראלית. אין הפרט מתפרש אלא מתוך הכלל. ויש לחפש את מקורו בראשית התהוות העם. יסודו וייסודו של העם הם במוסד הברית. זה מאורע יחידאי בהיסטוריה: עם נוצר ע"י כריתת ברית עם אלוהיו; האל, הבא בברית עם עמו, מגלה את רצונו בפומבי לפני עם ועדה, ורצונו מתגלם בהוראות ובחוקים המופנים במישרין לכל יחיד במעמד חגיגי. הוראות בתחומי המשפט, המוסר והדת מופנות לכל בציוויים החלטיים ישירים; וקיום העם מושתת על קיומם. זהו הפשר לדבר, כיצד יש בישראל תרכובת של תחומים שונים בתוך כל קובצי החוקים בתורה, ואילו במזרח הקדמון קובצי החוקים מצטמצמים בתחום הפלילי-האזרחי בלבד. המוצא המכריע, בישראל מוצאו של החוק הוא האלהים, המשליט את רצונו, המתבטא בחוק, בכל שטחי החיים של עמו53. התחיקה החדשה של "גוי קדוש" ו"ממלכת כהנים" כוללת חוקים המנוסחים הן בדגם הק' והן בדגם הא'. אבל יש להבחין ביניהם הבחנה יסודית: בניגוד לחוק הק', החוק הא' הוא פריסקריפטיבי ולא דסקריפטיבי, חיובי ולא תיאורי, פרוספקטיבי ולא רטרוספקטיבי, החלטי ולא יחסי, ציוויי ולא תנאיי, אישי ולא אימפרסונאלי, סובייקטיבי ולא סתמי: פקודת האל המעצבת את העתיד, ולא פסק דינו של אדם המבוסס על תקדים העבר. החלתו של הדגם הא' בתחום המשפט היא היא תרומתו החשובה של עם ישראל, והיא מתפרשת לאור התהוותו הסגולית של העם. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
