ברישום כמעט-מונוכרומטי של אברהם אופק, בעל אווירה כבדה, מופיעות חמש דמויות בתוך נוף: משמאל - מעין צל או שארית של דמות. במרכז - אשה הפורשת את ידיה לצדדים ומחזיקה בד, בתנוחה המזכירה את עמידתו של ישו הצלוב, הקרבן, או עמידה של אשה מקוננת המצויה באבל. במקום בו מופיעות בתיאורי ישו על הצלב דמויות מתאבלות מופיעות בציור זה שתי דמויות - דמות הכורעת לקרקע כמתאבלת וראש של פר שיכול להיות סמל לקרבן. מאחור סוס או חמור ליד עץ. אווירת הרישום היא של דממה מעיקה, שלתוכה רק כתמי הצבע והקווקווים מכניסים תנועה ו"רעש". הדמויות, כמו הנוף, נראות כצללים או כמגזרות נייר חסרות נפח, חיים ותנועה. מה משמעות הדימויים ברישום? וכיצד הם קשורים לכותרת היצירה?
כותרת היצירה מזכירה את הקשת בענן כסמל לברית בין האל לבני האדם ולעולם, שנכרתה אחרי המבול: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. (בראשית, ט', י"ב – י"ג)
בספר יחזקאל, מתגלה האל באמצעות קשת בענן: כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב--הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר. (יחזקאל, א', כ"ח) כותרת היצירה לקוחה מהתייחסויות לפסוק זה בתלמוד בבלי, סדר זרעים, ברכות, ט', וכן בטקסטים נוספים כמו מסכת ברכות, ו', ח'.
מלבד דמות אחת הכורעת ברך ונופלת על פניה בהתאם לפסוק (כמצביעה על יראה מפני נוכחות האל), אין כל זכר לשאר הדברים המוזכרים בפסוק: הקשת בענן, המהווה זיכרון לבריתו של האל עם בני האדם, אינה נראית ברישום; האווירה קודרת ואין בה כל רמז לנוכחות אלוהית מנחמת.
הרישום נשאר מסתורי ובלתי ניתן כמעט לפענוח: אנו לא רואים את כל פרטי הדמויות והנוף, נמנעת מאיתנו הידיעה, וכמו-כן, קיים ניגוד בין כותרת היצירה, המצביעה על נוכחות אלוהית חיובית, לבין הדימויים עצמם. האם יש בכך כדי למתוח ביקורת על אי נוכחותו של האל בעולם, על אי קיום הברית? ואולי עולם זה אינו ראוי לברית ולנוכחות האלוהית?
