הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דברים
בית מקרא


תקציר
חלק זה של המאמר מנתח את סוגיית ערי המקלט ביהושע כ' ומסכם את השלבים בהתפתחות חוק ערי המקלט במשפט המקראי.



לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ז
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


בחינת ייעודן של ערי המקלט היא המאלפת ביותר לגבי תולדותיו של המוסד וזמנם של המקורות העוסקים בו. שני פנים יש בעיר המקלט. מצד אחד היא מנוס ומפלט ומצילה מידיו של גואל הדם. כך בס"ד: "הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי. פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח... והכהו נפש" (דברים י"ט, ה-ו); וכך גם בס"כ: "והיו לכם הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט" (במדבר ל"ה, יב). ואולם יש בעיר המקלט גם צד שני: היא מקום של ישיבה כפויה, כעין גלות. צד זה ניכר בס"כ בלבד. הרוצח בשגגה מושב אחרי המשפט לעיר המקלט וחייב לשבת בה עד מות הכהן הגדול. אם ייצא ממנה לפני הזמן, הרשות בידי גואל הדם להורגו58. ואין לקחת כופר כדי להתיר לו יציאה מוקדמת מעיר המקלט (במדבר ל"ה, כה-לב). התורה שבעל-פה עוד המשיכה בקו זה ותפסה את ישיבת עיר המקלט כגלות ממש (מכות פרק ב' במשנה ובתלמודים, פרקים ב'-ג' בתוספתא). שני פנים יש כאן אפוא; האם שניהם מקוריים? או שמא אחד מקורי והשני נטפל אליו? במענה על שאלה זו תימצא ראיה נוספת לזמנם של המקורות ויחסם זה לזה.

פתח למציאת תשובה נמצא בפרשת ערי המקלט שביהושע כ'. כבר הוכר הדבר, שהפרק מורכב מתשתית סיפור של ס"כ (רוב הפרק), עם תוספת בעלת אופי משפטי בסגנון של ס"ד (פס' ד, ה, ו וברובו)59. תוספת זו מכירה בכל זאת את החוק של ס"כ בבמדבר ל"ה, ט-לד, שהרי היא יודעת את עניין הישיבה בעיר עד מות הכהן הגדול הנזכר שם בפס' כה, כח, לב. ובכל אופן היא נוספה בתקופה מאוחרת למדי, שכן בתרגום השבעים, בכתב יד ואטיקאנוס, מיוצגת רק התשתית של הסיפור הכהני.

לצורך דיוננו נציג כאן את התשתית הזאת, כפי שחזורנו במקום אחר60. ונעיין בה:

(א) וידבר ה' אל יהושע לאמר. (ב) דבר אל בני ישראל לאמר: תנו את ערי המקלט, אשר דברתי אליכם ביד משה (ג) מקלט לרוצח מכה נפש בשגגה: והיו לכם הערים מקלט, ולא ימות הרוצח מיד גואל הדם (ו) עד עמדו לפני העדה למשפט. (ז) ויקרה את קדש בגליל, בהר נפתלי, ואת שכם, בהר אפרים, ואת קרית ארבע, היא חברון, בהר יהודה. (ח) ומעבר לירדן נתן את בצר במדבר, במישור, ממטה ראובן, ואת ראמות בגלעד, ממטה גד, ואת גולן בבשן, ממטה מנשה. (ט) אלה הערים המקרות לבני ישראל ולגר הגר בתוכם, לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה, ולא ימות ביד גואל הדם, עד עמדו לפני העדה למשפט.

בסיפור התשתית הכוהני הזה יש לערי המקלט רק ייעוד אחד (פס' ג, ו, ט): להציל את הרוצח בשגגה, שלא ימות ביד גואל הדם לפני שיעמוד למשפט! אין סיפור התשתית הזה מכיר כלל את הייעוד השני, של הענשת הרוצח בשגגה על ידי ישיבה כפויה בעיר המקלט. ואכן נראה שבעל התוספת המשנה-תורתית חש בצמצום ייעודן זה של ערי המקלט ועל כן הוסיף בין שאר דבריו: "וישב בעיר ההיא עד מות הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם". ואולם ההבדל הזה שבין שני הרבדים, התשתית והתוספת שביהושע כ', עשוי ללמד על שלבים ורבדים ביצירתו של החוק הכוהני על ערי המקלט כפי שעמד לפניהם. מסתבר שגם בחוק הכוהני נועדו הערים לכתחילה להצלת השוגג, ורק יותר מאוחר נוסף להן ייעוד שני והוא מעצרו של השוגג בעיר עד מות הכוהן הגדול.

לאור עדותו זו של יהושע כ' יש לבחון את הרכבו של החוק הכוהני על ערי המקלט בבמדבר ל"ה, ט-לד. החוק הארוך הזה מתחלק בבירור לארבע פרשיות, החופפות כמעט את חלוקת הקצים השומרונית: בפרשה הראשונה, פס' ט-טו, מצווים על הפרשת ערי מקלט; בפרשה השנייה, פס' טז-כד, ניתנים כללים להבחנה בין מזיד ושוגג ומוטעם עונש המוות החל על המזיד; בפרשה השלישית, פס' כה-כט, מצווים על עונשו של השוגג בעיר המקלט; ובפרשה הרביעית, פס' ל-לד, נקבעים כללי שיפוט ועקרונות בדיני רוצחים. על פניהן נראות הפרשיות כנובעות בטבעיות זו מזו ומצטרפות יחדיו לשלימות אחת. עם זאת אי אפשר שלא לחוש בנקודות חספוס שביניהן. הפרשה הראשונה מכנה את השוגג "רוצח" (פס' יא, יב); עבור הפרשה השנייה "רוצח" היא הגדרתו של המזיד בלבד, הגדרה שמתחייבת ממנה מיתה (פס' טז, יז, יח, יט, כא [פעמיים]); הפרשה השלישית חוזרת אל המינוח של הראשונה (פס' כה, כו, כז, כח)61; ואילו הפרשה הרביעית מפליגה ומכנה בשורש רצ"ח אפילו המתת איש על פי בית דין (פס' ל)! חספוס נוסף קיים בתוך הפרשה השנייה, בפס' טז-כד. בסדרת הבחנים שניתנו, להכיר על פיהם מזיד ושוגג, נצטרפו שני סוגי בחנים: חיצוניים, על פי הכלים ששימשו במעשה (פס' טז-יח), ופנימיים, על פי מידת הכוונה שניתן לזהות אצל הנאשם (פס' כ-כג). ועוד אפשר לראות שפס' כג שבלק השני – "או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות, ויפל עליו וימת..." – בא לסייג במכוון את פס' יז שבחלק הראשון: "ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת...". יש כאן איפוא צמיחה הדרגתית של קזואיסטיקה משפטית, ההולכת ומשכללת את דיני הראיות שלה, מן הבחנים החיצוניים, כלי ההריגה, אל חקירת נסיבות המעשה וכוונת העושה62. מסתבר איפוא שחוק ערי המקלט הגיע לצורתו הנוכחית על ידי ריבוד של שכבות יצירה שונות זו על גבי זו, שכבות המייצגות את עבודתם של חכמי משפט לדורותיהם. אם נסמוך על הבדלי המינוח מייצגת כל פרשה רובד נפרד, ואילו ההבדלים בסוגי הראיות שבפרשה השנייה מלמדים שגם היא נחלקת לשני רבדים: פס' טז-יט ופס' כ-כד.

באשר לפרשה הראשונה, פס' ט-טו, נתמכת הבדלתה כשכבה נפרדת על ידי בחינת סגנונה. בסופה, בפס' טו, באה נוסחת חתימה חגיגית: "לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט, לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה". זוהי נוסחת סיום, הדומה ליהושע כ', ט והאופיינית לכמה מן התורות הכוהניות; השווה שמות י"ב, מט; במדבר ט', יד; ט"ו, טז, כו, כט. הרי מכאן סימן ברור שלכתחילה היתה הפרשה בבמדבר ל"ה, ט-טו חוק שלם, שעמד בפני עצמו.

הבחנת רבדים זו נתמכת ותומכת בניתוח של יהושע כ'. אמרנו שתשתית הסיפור ביהושע כ' הכיר רק תפקיד אחד של ערי המקלט – הצלת השוגג לפני המשפט; והרי זו ממש תפיסת הפרשה – השכבה הראשונה בבמדבר ל"ה, ט-טו! התפיסה האחרת, האופיינית לתוספת המשנה-תורתית שביהושע כ', ד-ו, באה בבמדבר ל"ה רק מן הפרשה השלישית ואילך, בפס' כה, כו, כז, כח, לב. בכך מתאשר מה ששיערנו לעיל מתוך עיון ביהושע כ'. לפני מחבר סיפור התשתית עמד חוק ערי המקלט, שהועיד להן רק תפקיד של מנוסה והצלה, לא תפקיד מעצר. חוק כעין זה הוא הנתון בבמדבר ל"ה, ט-טו. נמצא איפוא שמבחינת הביקורת הספרותית-היסטורית עונש המעצר לשוגג הוא משני, ולאור זאת יש להבין את זיקתו הברורה לתפיסת ההלכה, שראתה בעיר המקלט מקום מקום גלות: מגבש זה בס"כ. במדבר ל"ה, כה-כט, הוא מאוחר מאוד, מימי הבית השני, ולאו דווקא בתחילתם, אלא אחר כך, משלהי התקופה הפרסית.

מעתה נפתחת הדרך לתאר את ייעודן של ערי המקלט גם בשלבים הראשונים של תולדותיהן. בדברים י"ט, א-ז, משמשות הערים למנוס בלבד. במקור זה, כאמור, אין הרוצח-בבלי-דעת – היינו שהוכר על ידי הכול כשוגג – נשפט כלל. הוא נס אל העיר, אך לא נאמר עליו שהוא יישב בה. גם זה מוחוור: העונש של ישיבה כפויה בעיר, עונש הגלות, טרם בא לעולם. אם כן, כמה ישהה הרוצח בעיר המקלט? על כך מלמד הכתוב: "פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח, כי יחם לבבו" (דברים י"ט, ו). גואל הדם יירגע, הרוחות ישקטו, הזקנים שבעיר ישלימו בין המשפחות. כיצד יפייסו את משפחת הנרצח? בכופר דווקא. על כן חש המחוקק של המגבש המאוחר, בבמדבר ל"ה, לב, לאסור על לקיחת כופר במקרה של רצח בשגגה. לאחר שנכנסו לתורה האיסורים החמורים על לקיחת כופר לנפש רוצח (עיין שם, פס' לא), אין לצפות שנמצא את הכופר נזכר במפורש במקום אחר בחוקיה. בכל זאת עוד נשתמר הכופר במקרים מסוימים של איבוד נפש: בעל השור הנגח שלא שמר אותו ראוי למות, אם השור ימית אדם; אך בעל השור פודה עצמו בכופר (שמות כ"א, כט-ל). האיש שנגף אישה הרה בלא כוונה וגרם להפלה משלם קנס לבעל האישה, אף על פי שאיבד את ילדיה (שם, כב). ובכן כך כנראה היו נוהגים באיש "אשר לא צדה והאלהים אנה לידו"62א. מציאות זו, העולה לס"ד 2, נהגה כנראה גם לפני כן, בתקופת המלוכה, כאשר ערים היו קולטות רוצחים מכוחם של המקדשים שהיו בתוכן והאצילו עליהן מקדושתם.

השלב השני מופיע ברובד הראשון של ס"כ במדבר ל"ה, ט-טו, ויהושע כ' לפי תה"ש. עדיין העיר היא למנוסה ולא לישיבה, והרוצח שוהה בעיר עד למשפט בלבד. ואפשר שמשך השהייה אף נתקצר לעומת השלב הראשון, שהרי פיוס משפחת הנרצח יכול להימשך זמן רב ואילו משפט ניתן לארגן בפרק זמן קצוב. מה היה מהלכו האפשרי של משפט כזה? ראשית, קבעו ללא ספק שהרצח היה בשגגה. לשם כך פותחו במשך הזמן ההבחנות שהזכרנו, הנתונות בהמשך במדבר ל"ה, בפס' טז-כד. אם הוכר הרוצח כשוגג, אפשר שקבעו את מידת אחריותו, ועל פיה את גובה הכופר. מתקבל על הדעת שמה שהיה בהתחלה נתון לדרישת הצד הנפגע (השווה שמות כ"א, כב: "כאשר ישית עליו בעל האשה") ולמשא ומתן בין הצדדים שועבד במשך הזמן להחלטת בית המשפט (השווה שמות כ"א, ל: "אם כפר יושת עליו... ככל אשר יושת עליו"). עריכת המשפט מטבעה פתחה פתח לקזואיסטיקה מפותחת יותר, כגון זו שאנו מוצאים אצל חז"ל, שהבחינו גם סוג של שוגג שפטור מן הגלות, משום שהוא כאנוס, או שאינו זכאי לגלות משום שהוא כמזיד63. בכל אופן נראה שעל ידי החובה לערוך משפט גברה גם תודעת אחריותו של השוגג, והיא שהכינה במשך הזמן את התנאים להופעת השלב הבא.

אם היה השלב הראשון בערוב ימיה של מלכות יהודה, יש לקבוע את השלב השני במרווח ראוי, ועל כן בימי שיבת ציון, בסוף המאה השישית ותחילתה של החמישית. כך גם התבקש מן היחס שבין החוקים לפי הבחינות האחרות שבדקנו. את השלב השלישי, המושיט כאמור את ידו לתפיסת הגלות שבהלכה, יש לאחר במאה שנים נוספות, עד לסוף המאה החמישית או למאה הרביעית לפסה"נ.

את התקופה הזאת בתולדות ישראל, את מוצאי התקופה הפרסית, אין לתאר כתקופת הפיגונים, של התמעטות היצירה. מבחינתנו מסתמנת כאן שעת המעבר מן היצירה המשפטית המקראית אל תחילת ההכה. תולדות ערי המקלט מדגימות את הדבר הדגם היטב על ידי המפנה שחל בייעודן. גאולת הדם שקעה כנראה לגמרי. במידה רבה אירע הדבר בזכות ההגבלות השיטתיות, שהוטלו על גואל הדם והפכו אותו לזרוע ביצוע של המשפט. ייעודה המקורי של עיר המקלט הולך איפוא ומשתכח. מאידך גיסא מצמיחה הפרקטיקה של שפיטת רוצחים שוגגים הבחנות דקות יותר בדרגות שונות של אשמה. גם הרוצח בשגגה חייב בעונש, אך במה יענש? הכופר מנוגד לעיקרון שנתגבש, שאין תשלום כסף מכפר על הדם64. הפיתרון נמצא בשימוש משני של עיר המקלט כמקום גלות. ועדיין שאלה היא, מניין שאב המשפט העברי את הגלות כאמצעי ענישה.

בסיפורים המקראיים העתיקים ניתן למצוא תקדימים על רוצחים שברחו חוצה לארץ: משה הרג איש מצרי, וכשנודע הדבר ברח למדין (שמות ב', יא-יט); אבשלום הרג את אמנון וברח לגשור (שמ"ב י"ג, לז), ובמשך הזמן הפכה לו המנוסה לגלות כפויה (שמ"ב י"ד, יג, לב); קין נענש בכך שהפך לנע ונד בארץ (בראשית ד', יב-טז). מן המעשים הללו, בייחוד משני האחרונים, מסתבר שבמשפט המנהגי העתיק בישראל היתה מקובלת, על יד המתתו של הרוצח, גם אלטרנאטיבה: נידויו והגליתו מן היישוב. המחוקק המאוחר, שביקש עונש הולם לרוצח בשגגה, היה יכול להשתמש במנהג העתיק, תוך כדי צמצומו והתאמתו לשיטתו.

בכיוון זה אפשר שפעלו גם השפעות חוץ כלשהן. והרי התקופה הפרסית, כתקופת שלטון זר, היתה יפה להטמעת יסודות תרבותיים (ומשפטיים) זרים על ידי הקיבוץ הקטן של שבי ציון בפחוות יהוד. אכן, לא מעט יסודות תרבות מסופוטאמיים נקלטו ביהדות בתקופה זו65. במקרה שלנו בכל אופן אין לדבר על השפעה מן הצד הזה. הגלות כעונש כמעט אינה מוכרת בחוקים ובפרקטיקה המשפטית של המזרח העתיק. בחוקי חמורבי היא מופיעה פעם אחת בלבד (סעיף 154, השווה סעיף 158); ומן הקונטכסט ברור, שהיא נחשבת לעונש חמור ביותר (השווה סע' 159-155), שבשום אופן לא היה מתאים לרוצח בשגגה66. באימפריה הפרסית, לעומת זאת, מופיע הגירוש כעונש מקובל, שהמלכות נותנת בידיהם של עזרא ודייניו: "וכל די לא להוא עבד דתא די אלהך ודתא די מלכא אספרנא דינא להוא מתעבד מנה, הן למות, הן לענש נכסין ולאסורין" (עזרא ז', כו)67. זוהי איפוא אפשרות מפתה, שעונש הגלות נכנס למקורות המשפטיים הפריסקריפטיביים של היהדות בהשפעת המשפט האדמיניסטראטיבי של האימפריה. אבל צריך להודות, שבכתוב בעזרא, ז', כו אין זיקה בין עונש הגירוש לחטא של רצח.

בין השפעות חוץ שפעלו בתקופה זו צריך להביא בחשבון גם אפשרות של השפעה יוונית; זהו כיוון שעליו הצביע יצחק בער לפני למעלה משלושים שנה68. ואין הדברים כה רחוקים כפי שאולי נראה במבט ראשון. אנו עומדים בסוף התקופה הפרסית. ובעת הזאת הולכים וניכרים רישומיה של התרבות החומרית היוונית בארץ ישראל69. והרי זה דבר צפוי. כבר באמצע המאה השישית, עוד לפני כיבוש בבל, שיעבדו הפרסים את הערים היוניות שלחופי אסיה קטנה. בתחילת המאה החמישית נתמשכו מלחמות מרות בין פרסים ויוונים ביוון גופה. לאחר מכן נמשך המגע על ידי קשרי מסחר ומדיניות, הגירה של יוונים לחופי המזרח והזמנתם כשכירי חרב. יסודות מן התרבות היוונית יכלו איפוא להיוודע לאנשי פחוות יהוד שבאימפריה הפרסית. והנה ביוון הקלאסית, בין בטכסטים דסקריפטיביים כגון הרודוטוס (א', 35), בין בטכסטים פריסקריפטיביים כגון חוקי דראקון של אתונה, שנשארו בתוקפם בלי הפסק במשך מאות שנים, עונשו של הרוצח, מזיד כשוגג, הוא גלות70. השפעת המשפט היווני יכלה איפוא להצטרף אל שרידי המנהג הישראלי ולהביא למפנה שראינו בדינן של ערי המקלט: המנוסה הפכה לישיבה כפויה, שמשמעה – גלות.

עונש הגלות יוחד בכל אופן לרוצח בשגגה בלבד. מסתבר איפוא שלא היתה כאן קליטה אוטומאטית או מעשה חיקוי חסר דמיון. כדי למלא לאקונה שנתהוותה בדיני רוצחים עם הכללתם בתחום המשפט הפלילי, שאל המחוקק יסוד אחד מן המשפט המנהגי ו/או משיטה משפטית אחרת, עיבד אותו בדרך מצמצמת לפי צרכיו, והשלים בו את המערכת המשפטית העצמאית, שעליה היה מופקד.

לחלקים נוספים של מאמר:
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : א
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ב
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ג
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ד
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ה
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ו
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ז (פריט זה)

הערות שוליים:
58. חז"ל הרגישו בסעיף זה של החוק המקראי שאינו מושלם ועל כן גרסו: "רוצח שיצא חוץ לתחום, נמצאו גואל הדם – רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם ורשות בידי כל אדם. רבי עקיבא: אומר רשות בידי גואל הדם, וכל אדם אין חיבין עליו" (משנה מכות ב', ז). וכן שנו: "גואל הדם ימית את הרוצח" – מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? – שנאמר 'בפגעו בו' – מכל מקום" (סנהדרין מ"ה, ע"ב).
59. ראה: A. Kuenen, The Origin and Composition of the Hexateuch (Engl: Transl.), London 1886. עמ' 131 והעבודות הנזכרות שם בהערה 29 (עמ' 136). וכן ראה מרץ (לעיל הערה 4), בעמ' 136-135.
60. "שיטת הביקורת הספרותית היסטורית מודגמת ביהושע כ' ", ספר יצחק אריה זליגמן, ירושלים תשמ"ג, עמ' 150-137.
61. בחומש השומרוני ניכר שסופרים מאוחרים הרגישו בקצת מניגודי המינוח. לפיכך תיקנו בתחילת הפרשה השלישית, ובמקום "והצילו העדה את הרצח" שבנוסח המסורה, גרסו על פי הפרשה השנייה: "והצילו העדה את המכה".
62. על איחורם של הבחנים הסובייקטיביים לעומת הבחנים האובייקטיביים לצורך הכרעת הדין ראה: D. Daube, Studies in Biblical Law, Cambridge 1947, Repr.: New York 1969, pp. 85-91.
62א במחלוקת שבין ג'קסון ופיליפס צודק, לדעתי, ג'קסון: ראה: B.S. Jackson, "Reflections on Biblical Criminal Law", JJS 24 (1973), 8-38 = Essays in Jewish and Comparative Legal History, Leiden 1975, 25-63, esp. pp. 41-46, 60; A. Phillips, "Another Look at Murder", JJS 28 (1977), 105-126.
63. כאנוס – משנה מכות ב', ב, ד"ה: זרק את האבן לחצרו והרג; וכן ירושלמי מכות פ"ב, ה"ד; כמזיד – תוספתא מכות פ"ב, ה"ו.
64. פייגין וגרינברג (לעיל, הערות 7 ו-8). ההבדל בין גרינברג וביני מתבטא בכך שכללים מן הסוג "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה, כי אם בדם שופכו" אינני רואה אותם כמדריכים את כלל המשפט המקראי מתחילתו, אלא כמתגבשים במשך הזמן, בשלב מאוחר יחסית בתולדות המשפט.
65. בתחום המשפט נסיתי להראות זאת במאמרי "Methodological Aspects of the Study of Biblical Law", The Jewish Law Annual, Vol. 5, in press.
66. G.R. Driver – J.C. Miles, The Babylonian Laws, 2 Vols, Oxford 1952.
67. אני מודה לפרופ' מ"ד הר, שהעיר לי על כתוב זה והמשתמע ממנו.
68. י' בער, "היסודות ההיסטוריים של ההלכה", ציון י"ז (תשי"ב), 55-1, 173, בעמ' 17-13.
69. השווה: א' שטרן, התרבות החומרית של ארץ ישראל בתקופה הפרסית, ירושלים תשל"ג.
70. השווה: M. Gagarin, Drakon and Early Athenian Homicide Law, New Haveb, CT and London 1981. מקורות אחרים (אפלטון ודמוסתנס) וכן ספרות נוספת מובאים אצל בער (לעיל, הערה 68) עמ' 13, הערה 40.

ביבליוגרפיה:
כותר: לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ז
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: טבת-אדר ב תשמ"ו , גליון ב (ק"ה)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית