לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ד

נגד קישור ייסודן של ערי המקלט עם מהפכת ייחוד הפולחן של יאשיהו מעלים מפעם לפעם את הטענה, שהעיר לא החליפה את המזבח והמקדש, אלא רק השלימה אותם. העיר היא הרשות שנטלה על עצמה להבחין בין מזיד לשוגג (יהושע כ', ד-ו); על כן מסרה את המזיד לידי גואל הדם והצילה את השוגג על ידי שנתנה לו מקלט בתוכה. מקלט זה הוא כעין האצלה והרחבה של תחום המקדש, והוא נתבקש כדי לפנות את הרוצחים בשוגג מן העזרה³⁵. והרי גם הכתוב בשמות כ"א, יג-יד אומר: "ואשר לא צדה, והאלהים אנה לידו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות"; משמע שהמזבח אינו זהה עם ה"מקום"³⁶, ומשינוי הלשונות אתה למד ששניהם יחד שימשו כמקלט. גם האנאלוגיה מן העולם היווני וההלניסטי מלמדת כן: מבחינה אידאית המקדש הוא ששימש מקלט, אבל תחום חסותו השתרע על פני עיר ומלואה³⁷.

והנה מותר באמת לשער שהמצב בישראל בתקופת המקרא היה דומה בתחילה לזה שביוון: בית ה', אם היה בתוך העיר, האציל מקדושתו על העיר, והיא כולה שימשה מקלט. ההפרדה ביניהם, במקרים כאלה, היא הפרדה מלאכותית שלנו. מי שמבקר בשרידיה-שחזוריה של עיר מקראית, כגון ערד, רואה בעיניו, שהמקדש אינו אלא חלק אינטגראלי במערכת הביצורים והבניינים הציבוריים של המצודה, שבין כה וכה השתרעה על שטח קטן למדי³⁸. בלי ספק מצב זה הוא המונח ביסוד חומר המורשה שבדברים י"ט, יב, שבו פועלים זקני עירו של הרוצח ולוקחים אותו "משם". אבל מצב זה ניתן לשערו רק לגבי התקופה שלפני ייחוד הפולחן. שונה המצב בחוקי ס"ד וס"כ הנתונים לפנינו. לפי ס"כ מקרים ערים (במדבר ל"ה, יא), כלומר מזמנים אותן (כמו בתרגומים הארמיים) או נותנים ערים (במדבר ל"ה, יג, יד; יהושע כ', ב, ח וכן שם פס' ט, לפי תה"ש); לפי ס"ד מבדילים ערים (דברים ד', מא; י"ט, ב, ז), לעולם אין מקדישים את הערים, משום שהערים אינן קודש; הן חולין שבחולין. רק ביהושע כ', ז נאמר "ויקדשו את קדש", אלא שאין ספק שהוא שיבוש. תרגום השבעים מתרגם καί διέστειλεν/αν ת"י: "וזמינו"; פעלים המתרגמים את "והקריתם" שבמדבר ל"ה, יא. כנראה היה לפניהם: "ויקרה/ויקרו את קדש". הפועל הנדיר, קר"ה נשתבש למצוי קד"ש, גם בהשפעת המילה שאחריו³⁹ דיוקי לשון אלה אינם מקריים. גם לגבי הלויים מקפיד ס"כ במינוח: לעולם לא יאמר עליהם שהם מקדשים לעבודת ה', משום שאין הם משרתים את ה'; הם מבדלים מתוך בני ישראל, כדי לשרת את אהרן ובניו הכהנים. הווי אומר, מה שמצוי לפנינו בחוקי ערי המקלט של ס"ד וס"כ הוא מצב יחיד במינו, unicum, כלשון החוקרים. אלה הם מקלטים שאין עליהם חסותו של האל, מקלטים של חול, שנתכוננו כתוצאה מייחוד הפולחן, משום שמהפכה זו צמצמה את הקדושה למקום אחד בלבד – המקום אשר יבחר ה'.

לחלקים נוספים של מאמר:
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : א
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ב
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ג
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ד (פריט זה)
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ה
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ו
לתולדותיהן של ערי המקלט במשפט המקראי : ז

הערות שוליים:
35. וייסמן (לעיל, הערה 5), שם.
36. גרינברג (לעיל, הערה 7), בעמ' 125.
37. פון ווס (לעיל, הערה 28).
38. ראה דרך משל: Y. Aharoni, Investigations at Lachish: The Sanctuary and the Residency (Lachish V), Tel Aviv 1975; Z. Herzog, "The Israelite Sanctuaries at Arad and Beersheba". Temples and High-Places in Biblical Times, Jerusalem 1981, 120-122.
39. אותה שגיאה ממש אירעה בפועל הומוגראפי בנחמיה ג' א: "ויבנו את שער הצאן, המה קדשוהו וגו'". מן ההמשך, מפס' ג, ו ("קרוהו") טו, ("יטללנו"), ברור שגם בפס' א צריך להיות (פעמיים!) "קרוהו", היינו עשו לו גג.