חכם וחכמה בתקופת המקרא: התועלתנות

הדיבור והנאום אינם הכול; לפעמים, ברגע הנכון, החכם יודע לשתוק. כך למשל נאמר במשלי: "אדם ערום כסה דעת ולב כסילים יקרא אולת" (י"ב 23; 'ערום' במשלי איננו תואר של גנאי). וכאן אנו באים לתכונה נוספת של החכם, היותו בעל תחבולות. הוא מחשב את המהלכים כדי שייצאו לטובתו. דוגמה מובהקת לאיש כזה הוא יונדב בן שמעה, שהכתוב הגדיר אותו כ"איש חכם מאד" (שמ"ב י"ג 3). הנה הוא נותן לאמנון עצה, כיצד יביא אליו את תמר (שם, פס' 5), ואמנון לא העלה על דעתו "לעשות לה מאומה" (פס' 2). תכליתה של העצה ברורה – פיתוי או אונס – אך יונדב בן שמעה הצליח להימנע מלהגיד זאת במפורש; הרי החכם יודע גם לשתוק! לאחר האונס באה נקמתו של אבשלום שהורג את אמנון, ושוב עולה על הבימה יונדב בן שמעה ומסביר את מניעיו של אבשלום. ובכך, לא במפורש אך במשתמע, הוא מצדיק את הדין על אמנון! תמר נאנסה, אמנון נרצח, אבשלום ברח, אך יונדב בן שמעה יצא נקי, והוא עומד ומפרש את המאורעות. האיש החכם הזה, יונדב בן שמעה, הוא בעל תחבולות ואופורטוניסט, 'חכם להרע' – היינו קוראים לו – מה גדול ההבדל שבינו ובין יוסי בן יוחנן איש ירושלים, שהורה למעט שיחה עם האישה, כדי שלא לבוא לידי חטא.⁵ עולה מכאן סוג של חכמה עתיקה, שהיא תכליתנית: כולה מכוונת להשגה תכלית, להביא לאדם תועלת, ואין בה שיקולים מוסריים. חכמה עתיקה זו מופיעה לפנינו כאדישה למוסר.

אין לך מקום שחכמה תועלתנית זו מבוקשת יותר מאשר חצר המלך. כאן אין קשרי משפחה ונאמנויות, אלא כל אדם חותר לבדו להבטיח את עלייתו ומעמדו. ומעבר לכך, והיא העיקר, נחוצה החכמה לנהל את ענייני המדינה. אפילו במקום שרוב הבריות חושבים שהעיקר הוא הכוח, במלחמה, יודעים מחברים מקראיים שהעצה קודמת לגבורה (יש' י"א 2: "רוח עצה וגבורה"; ל"ו 5: "עצה וגבורה למלחמה"). ומלך אשור כובש ממלכות לא רק בכוח ידו אלא גם בחכמתו (י' 13). ואת העצה הזאת מספק היועץ. שבחיו חוזרים בספר משלי. "באין תחבולות יפל עם ותשועה ברב יועץ" (י"א 14); "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ" (כ"ד 6); "הפר מחשבות באין סוד (= באין אסיפת יועצים למלך), וברב יועצים תקום" (ט"ו 22). החשיבות של היועץ בעולם המקרא כה רבה, עד שלעתים הוא בא במקביל למלך: "המלך אין בך אם יועצך אבד?" (מיכה ד' 9); "עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו" (איוב ג' 14).

הספרים ההיסטוריים מדגימים לא רק את פעולתם של היועצים, אלא גם מה קורה כאשר זונחים את עצתם. האנקדוטה במל"א י"ב 16-1 מספרת כיצד רחבעם עזב את עצת הזקנים, ואיבד את רוב ממלכתו. אבשלום זנח את עצת אחיתפל הטובה לטובת עצת חושי, שהתכוונה לרעתו, ונפל במלחמה (שמ"ב י"ז-י"ח). אולם אחיתפל לא היה צריך לחכות לתוצאות הקרב: כאשר "ראה כי לא נעשתה עצתו" הלך לביתו והתאבד (י"ז 23); מדוע? משום שידע מראש איך ייגמר המרד. המערכה לא הוכרעה אפוא ביער הגלעד, אלא במועצת המלחמה של אבשלום! עצתו הקודמת של אחיתפל, שהתקבלה (ט"ז 22-20), מראה לנו את יועץ המלך בפעולתו. דוד הניח עשר פילגשים בירושלים ואחיתפל יועץ לאבשלום לבוא אליהן; והטעם: "ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך, וחזקו ידי כל אשר אתך". מה שסתם אדם היה עושה מתוך תאווה או רדיפת כבוד או יצר נקמה, מציע אחיתפל לעשותו מתוך חישוב מדיני: יש להבטיח למורדים, שמנהיגם לא יניח את נשקו ולא יתפייס על חשבונם עם השליט הקודם. (השווה את דברי שרי פלשתים אל אכיש מלך גת על אודות דוד: "ובמה יתרצה זה אל אדוניו, הלא בראשי האנשים ההם" – שמ"א כ"ט 4.) היועץ רואה את הנולד ומחשב מהלכים קדימה. לא רק נישואין נעשים אצלו מתוך חשבון מדיני, אלא אפילו גלוי עריות!

מעשה אבשלום בפילגשי אביו נחשב כבר בשעתו לחטא גמור. והא ראיה, שדוד "צרר אותן עד יום מותן, אלמנות חיות" (שמ"ב כ' 3), כלומר הן נחשבו טמאות לו. ושוב אנו עומדים נדהמים לפני מהותה של עצת אחיתפל זו. עצתו אינה מכירה את גבולות המוסר. היא עוברת על האיסורים, אך לא בשם היצר, שעלול לפתות את האדם למרוד בהם, אלא להפך: בשם החישוב הקר של תועלת ותכלית. את התועלתנות הזאת, את האדישות הזאת בפני המוסר כבר ראינו לפני כן בעצתו של יונדב בן שמעה לאמנון; ובעצם גם האישה התקועית שיואב שלח לדוד לא היתה אלא 'לשון להשכיר'; והאישה החכמה מאבל-בית-מעכה לא התעניינה כלל בשאלה מי צדק, שבע בן בכרי או יואב, אלא חיפשה דרך להציל את העיר. נמצא איפוא שחכמה עתיקה זו, בין שהתפתחה בערי השדה בין שטופחה בחצר המלך, לא העמידה במרכז עניינה את המושגים 'טוב ורע', אלא את המושגים 'מועיל ומזיק'. עיקר דאגתה היא ללמד, אילו מעשים יש לעשות כדי להצליח בחיים, 'להשכיל' – בלשון המקרא.⁶

לא מעט משלים מבטאים תפיסה תועלתנית כזאת. כך מפאר פתגם אחד בספר משלי את 'כח השור' המביא לאיכר 'רב תבואות' (י"ד 4), ושיר קצר מונה את התועלת שבעדרים (כ"ז 27-23): "כבשים ללבושך, ומחיר שדה עתודים, ודי חלב עזים ללחמך". ופתגם אחר מבחין בין סוגי נשים: "אשת חיל (חרוצה ומצליחה) עטרת בעלה, וכרקב בעצמותיו מבישה (כושלת ומאכזבת)" (י"ב 4). פתגמים רבים נאמרו בגנות העצלות, ונצטט אותם כאן:

י' 5:
י' 26:
י"ג 4:
ט"ו 19:
י"ט 15:
י"ט 24:
כ' 4:
כ' 13:
כ"א 25:
כ"ב 13:
קה' י' 18:

אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש.
כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו.
מתאוה ואין נפשו עצל ונפש חרוצים תדשן.
דרך עצל כמשוכת חדק וארח ישרים סלולה.
עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב.
טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה.
מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין.
אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם.
תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות.
אמר עצל: ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח.
בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית.

וכן יש אסופה קטנה של פתגמים נגד העצלות בכ"ו 16-13 ושני שירים חכמתיים בו' 11-6 ובכ"ד

30-34. מוטיב חוזר בגנותה של העצלות הוא היותה גורמת לעוני ולמחסור.

כאן אנו נוגעים ביחסה של החכמה כלפי הנכסים החומריים. בדרך כלל, אין העוני שבח גדול בספרות החכמה. פתגמים מהסוג: "חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו" (מש' כ"ח 11) מעטים ביחס. וגם בקשת הדרך הממוצעת, לא עוני ולא עושר, כמו בל' 9-8, נדירה מאוד. בדרך כלל, האידיאל הוא של חיי אמידות. על הדעת עולה דמותו של בעז בספר רות. גם תמונת 'אשת חיל' במש' ל"א 31-10 היא דמותה של גבירה עשירה. וכן דיוקן הצדיק והרשע במזמור חכמתי: "לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן" (תה' ל"ז 21) ובהמשך: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה" (שם, 26-25).⁷ האווירה הכללית בספרות המשלים היא חומרנית; כאן מייעצים כיצד להגיע לעושר ולכבוד.

דוגמה בולטת אחרת לאווירה התועלתנית של ספר משלי מצויה באזהרות הרבות נגד הערבות (ו' 5-1; י"א 15; י"ז 18; כ' 16; כ"ב 27-26; כ"ז 13; בן-סירא כ"ט 18, 20). בוודאי שאין כאן מהנדיבות והדאגה לזולת של חוקי ספר דברים, שחייבו להלוות "לאחיך האביון" (דב' ט"ו 11-7), אבל נראה שאפשר לדייק: במשלי אין מזהירים מפני הלוואות; האזהרות הן מפני התחייבות, שבה אדם ערב להחזר חוב של רעהו, כאשר לו עצמו אין במה לשלם את הערבות. אין כאן תועלתנות המבקשת להפיק רווחים, אלא מידה גדושה של זהירות מאופקת, אווירה זעיר בורגנית. בכלל, התועלתנות של ספר משלי מרוסנת על ידי השמרנות החברתית שלו: "עבד כי ימלוך, ונבל כי ישבע לחם ושפחה כי תירש גבירתה" הם דברים שאין לשאתם (ל' 23-21). גם קוהלת מתלונן: "ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ" (י' 7).

לחלקים נוספים של המאמר:
חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה
חכם וחכמה בתקופת המקרא: התועלתנות (פריט זה)
חכם וחכמה בתקופת המקרא: חכמה ומוסר
חכם וחכמה בתקופת המקרא: החכמה ומורשת ישראל

הערות שוליים:
5. שינוי ערכים כזה לעומת הכתוב בשמ"ב י"ג 3 מבוטא היטב ב'אבות דרבי נתן' על המשנה 'אל תתחבר לרשע', בנוסחה א', פרק ח'. זה יונדב בן שמעה אחי דוד שנקרא חכם להרע ולא להיטיב. רבי אומר: שוה לו אילו נקרא טיפש ולא נקרא חכם. ראה אבות דרבי נתן (להלן, הערה 66), עמ' 36.
6. על דמותו של החכם בישראל ובמזרח העתיק ראה את האסופה. Sage in Israel and the Ancient Near East, edited by J.G. Gammie and L.G. Perdue, Winona Lake, Ind. 1990.
7. השווה גורדיס (לעיל, הערה 2), עמ' 147-138.