יריחו

הקדומה בערי ארץ-ישראל ואחת הערים הקדומות בעולם כולו. מזוהה עם תל א-סלטאן, המתנשא מעל עין א-סלטאן - מעין אלישע, סמוך למסעף הכבישים יריחו-בית-שאן (מס' 90) ויריחו-ראמאללה (מס' 3). בחפירות ארכיאולוגיות, שהנודעות שבהן נוהלו בשנים 1952-1957 על ידי קתלין קניון, סוכם למעשה הידוע על תולדות יריחו.

ראשיתה של יריחו בתקופה המזוליתית, באלף ה-10 לפנה"ס. בתקופה זו השתרעה בשטח המישורי סביב מעין אלישע. בתקופה הניאוליתית הקדם-קרמית, באלף ה-8 לפנה"ס, כבר היתה יישוב גדול. מן התקופה הניאוליתית הקדם-קרמית נותרו מיריחו חומה גבוהה, שחלק ממנה מתנשא עד היום, לגובה כ-6 מ', מגדל אבן עגול, שקוטר בסיסו 8.5 מ' וגובהו כ-8 מ', וגרם מעלות מאבן המוליך אל ראש המגדל. בזכות מבנים אלה, המעידים על מתכונת עירונית, נחשבה יריחו שנים רבות העיר הקדומה בעולם.

אבל היום ידועות ערים בנות גילה של יריחו, ואולי אף קדומות ממנה מעט, באנטוליה שבתורכיה. יריחו הניאוליתית ניטשה בראשית האלף ה-5 לפנה"ס, ורק בתקופה הכלקוליתית, בסוף האלף ה-4 לפנה"ס, התחדש בה היישוב.

מתקופת הברונזה הקדומה נותרו ביריחו שרידים של מערכת ביצורים מורכבת. שרידי תקופת הברונזה התיכונה, בעיקר מימי החיקסוס, מעידים על פריחתה של העיר במאות ה-17-18 לפנה"ס. זוהי גם העיר שלפי הסיפור המקראי כבש יהושע, אך מכל חומותיה, לתקופותיהן השונות, דווקא מן החומה שנפלה לפני יהושע ובני ישראל לא נשאר שריד.

לפי התיאור המקראי הועלתה יריחו באש לאחר כיבושה וקוללה, אך נראה שכבר במאה ה-10 לפנה"ס שוב היתה מיושבת. במלכים א מסופר כי חיאל בית האלי הוא שהקים אותה מחדש בימיו של המלך אחאב (טז, לד). מאז התקיים היישוב ביריחו ברציפות עד הכיבוש הבבלי וחורבן הארץ, בשנת 586 לפנה"ס. עם כיבוש בבל על ידי פרס ושיבת ציון חזרו ליריחו יהודים שגלו ממנה. פריחתה המחודשת החלה בתקופה ההלניסטית.

בימי החשמונאים הוקמו באזור יריחו מבצרי דגון, קיפרוס, טרקס וטאורוס. בחפירות שערך הארכיאולוג אהוד נצר בתלול אבו אלעלאא'ק, שבמוצא ואדי אלקלת אל מישור העיר יריחו, התגלו ארמונות ובתי מרחץ חשמונאיים-הרודיאניים. מתברר כי כאן הקימו החשמונאים, ואחר כך גם הורדוס, את ארמונות החורף שלהם. יריחו של ימי הבית השני עלתה בממדיה ובחשיבותה על מרבית ערי הארץ, ונראה שהיתה שנייה במעמדה אחרי ירושלים. הורדוס שקד גם על פיתוח גנים וחקלאות ביריחו, והמים להשקייתם הגיעו באמות מואדי אלקלת. בעקבות זאת התבססה העיר על גידול תמרים, צמחי בושם (אפרסמון), תבלינים וחטה, ופרחה מבחינה כלכלית. אין זה מפליא אפוא שיוסף בן מתתיהו כינה את יריחו של ימי הורדוס "מקום אלוהי".

אחרי המרד הגדול, שהרומים הרגו בו רבים מיהודי העיר, החלה ירידתה של יריחו היהודית. מקומה של האוכלוסייה היהודית נתפס על ידי נוצרים, ובסביבת העיר נבנו מנזרים נוצריים. עם זאת, בתקופה הביזנטית נותר גרעין יהודי בעיר, ועל כך מעיד בית הכנסת היהודי שהתקיים בה במאות ה-8-6 לספירה.

בתקופה הערבית הקדומה (במאה ה-8) החלה להיבנות ביריחו אחוזת ציד – ארמון השאם המפואר; בניית הארמון לא הושלמה כנראה. בימי השלטון הערבי הלכה יריחו והידלדלה, ולמעט פריחה קצרת ימים בתקופה הצלבנית, לא שבה עוד לימי זוהרה.

מטעי התמרים, שהיו סמלה המסחרי, הצטמצמו בהדרגה, עד שנעלמו כליל בסוף המאה ה-19, וחלק ניכר מן המקומות הקדושים לנצרות באזור נהרסו. בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 עדיין ישבו כמה משפחות יהודיות ביריחו. ב-1897 אף היה ניסיון להקים ביריחו מושבה חקלאית יהודית, אך ניסיון זה נכשל. בשנת 1931 התגוררה ביריחו רופאה יהודייה בודדה, ד"ר פינברג, וניהלה בה מרפאה. אולם במאורעות המרד הערבי (1939-1936) בא הקץ ליישוב היהודי ביריחו.

ב-1949 התרכזו ביריחו פליטים פלסטינים רבים, שנעקרו מבתיהם במלחמת העצמאות. כדי לאכסנם הוקמו שלושה מחנות גדולים: עקבת ג'אבר, עין א-סלטאן וא-נעימה. בד בבד, בהדרגה, נעשתה יריחו מרכז קיט חורפי לתושבי ירדן והגדה המערבית ולעשירי ארצות ערב. בעיר נבנו בתי קפה, מלונות ומרכז מסחרי. במרכז המסחרי מכרו תושבי יריחו את תוצרתם החקלאית למבקרים הרבים.

מלחמת ששת הימים פגעה פגיעה קשה בענף תיירות החורף מארצות ערב אל יריחו, אך עם זאת שבו ופרחו המרכז המסחרי ובתי הקפה והמסעדות. אקלימה הנעים של יריחו בחורף, פריחת עצי ההדר והבוגנויליאה וכיכר העיר, ובה דוכני פירות צבעוניים, החלו למשוך אליה ישראלים ותיירים מחו"ל בשיעור גדל והולך.

הרגיעה שהשתררה לאורך גבול הירדן בסוף 1970 תרמה אף היא לעידוד התיירות, ובראשית שנות ה-80 נרקמה תכנית לפיתוחם מחדש של אתרי הטבילה והכנסיות הנוצריות שליד הירדן. אולם ההתקוממות הפלסטינית (ה"אינתיפאדה") שפרצה בדצמבר 1987 טרפה את הקלפים: בקבוק תבערה שהושלך על אוטובוס "אגד" ביריחו גרם למותם של אם, שלושת ילדיה וחייל שניסה להצילם. בעקבות אירוע טראומתי זה הדירו ישראלים ותיירים את רגליהם מן העיר כמעט לחלוטין, ותושביה נפגעו פגיעה קשה מבחינה כלכלית.

בשנת 1995, בעקבות הסכמי אוסלו, הועברו העיר יריחו והכפר אלעוג'א שמצפון לה לאחריות הרשות הפלסטינית, והעיר היתה לגרעין הטריטוריאלי הראשון של הרשות הפלסטינית. בד בבד נסלל כביש עוקף ממזרח ליריחו. אך אף על פי שהכביש, העובר בתחום העיר, פתוח לישראלים, חלה ירידה במספר הישראלים החולפים בו או המבקרים בעיר.

בשנת 1997 נפתח ביריחו קזינו, ופתיחתו שינתה שוב את יחס הישראלים לעיר, והם החלו לפקוד אותה בהמוניהם. בימי פעילותו חל שגשוג ללא תקדים בענף התחבורה, המזון והמזכרות של יריחו. כאשר פרצה אינתיפאדת אלאקצא שבת הקזינו מפעילות.

אתריה החשובים של יריחו וסביבתה הם:

א. תל יריחו (נ"צ 1921.1420).
ב. בית הכנסת העתיק של יריחו (נ"צ 1927.1426).
ג. תלול אבו אלעלאא'ק - ארמון הורדוס וארמונות החשמונאים, ממערב ליריחו (נצ"מ 191.140).
ד. מבצר קיפרוס (נ"צ 1904.1393).
ה. מבצר נסיב אלאשירה (נ"צ 1905.1400).
ו. מצודת דגון (קרנטל; נ"צ 1910.1433).
ז. מנזר קרנטל (נ"צ 1910.1423).
ח. ארמון השאם (ח'רבת אלמפג'ר; נ"צ 1937.1433).
ט. בית הכנסת העתיק בנערן ושרידי הגשר העתיק בואדי א-נעימה (נ"צ 1904.1445).
י. מנזר גרסימוס (נ"צ 1977.1364).