עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ספרות החוכמה > קהלת


תקציר
המאמר מכיל פירושים לפסוקים רבים מספר קהלת, ובתוך כך מציג את הפתרונות השונים שמציע קהלת למצבו הנתון של האדם, מצב של חוסר משמעות וחוסר תכלית.



לקח קהלת
מחבר: פרופ' חיים אריה גינזברג


3.1 כל "המעשה (= המאורע והתופעה) אשר נעשה תחת השמש" (ח', יז) "מעשה האלהים" הוא (שם, שם); ואפילו "הצדיקים והחכמים ועבדיהם (= ומעשיהם), גם אהבה גם שנאה" אינם יוצאים מן הכלל (ט' א). ולא עוד? אלא "ואלהים עשה (= גרם, זימן, היקרה) שייראו מלפניו" (ג' ידב; פירושו: שיהיו בני אדם יראי-אלהים), "והאלהים יבקש (או שמא "ישבק" – יניח) את נרדף (ג' טוב, וצ"ל "הרֹדף" – היפך "ירא-אלהים"). ולא עוד? אלא "כל אשר יעשה (ירחיש, יַקְרֶה) האלהים הוא יהיה (ייעשה, יוסיף או יחזור לקרות) לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע" (ג' ידא). לפיכך מנין התופעות המופיעות תחת השמש קצוב ועומד, ו"מה שהוה (כצ"ל, ור"ל: מה שקורה) כבר היה (כצ"ל, ור"ל: כבר קרה), ואשר להיות כבר היה" (ג' טו א). או (א' ט-יא): "מה שהיה (= אירע) הוא שיהיה ומה שנעשה (= קרה) הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר (= אורעת, קורה, תופעה) שיאמר ראה זה חדש הוא – כבר היה (= אירע), לעלמים (= בעולמות, בדורות) אשר היה מלפנינו. (אפס כי) אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה". ולא עוד? אלא (ג' א-ח) "לכל זמן (שעה המזומנת לו), ועת (שעה הנועדת לו) לכל חפץ (= תופעה) תחת השמים. עת ללדת ועת למות וגו' וגו'"; ו"אלהים" הוא אשר (שם, יא) "את הכל עשה (= היקרה, זימן) יפה בעתו".

3.2 בכל אלו (ג' י-יא) "נתן האלהים לבני האדם" "עניין... לענות בו": "את העמל (כצ"ל) נתן בלבם" לבקש (ח' יז) "למצוא (= לנחש מראש) את המעשה אשר נעשה תחת השמש", אבל (ג' יא) "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף". (ח' יז) "בשל אשר (= כי) יעמל האדם לבקש ולא ימצא, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא". כי (י"א ה) "לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל". במה דברים אמורים? במציאת (ג' יא) "המעשה... מראש ועד סוף" או (ח' יז) "כל מעשה האלהים". אבל מקצת "המעשים" כל אחד ממנו "מוצא" יום יום. שאפעלפי שעיתותיהם של מעשים מכוסות ממנו, מהותן היתה ידועה לנו ללא שיור אלמלא השיכחה; לפי שאותם "מעשים" חוזרים ו"נעשים", או "הווים", לעולם. (א' ד-יא; ג' ידא – טו א). ואף השיכחה אינה מונעתנו מלעמוד על התופעות התדירות; וקיימא לן שאין העושק עובר מן העולם (ד' א; ה' ז:), וש"מקרה אחד" (ג' יט; ט' ב) – המות – לכל: לצדיק ולרשע (ג' יז; ט' ב-ג), לאדם ולבהמה (ג' יט). אפס (ט' יב) "כי גם לא ידע האדם את עתו". שעת המיתה סתומה, כשאר הקיצים; וסתימות קיצי המעשים מצמצמת מאוד את האפשרויות לידע (ו' יב) "מה טוב לאדם בחיים, מספר ימי חיי הבלו, ויעשם (= ויעשנו); כצל אשר (= לפי ש) מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו (אחריתו, עתידו) תחת השמש."

3.3 ומאחר שתופעות מספר חוזרות לעולם, ללא כל חדש, תחת השמש, הרי ללא תכלית ולשוא הן מופיעות, ו"הכל הבל" (א' ב, ד-יא). ובעולם שכולו הבל ("אפס"), (א' ג) "מה יתרון ("פלוס") לאדם בכל עמלו (קניינו, ממונו, נכסיו) שיעמל (שיקנה, ירכוש, ישתכר) תחת השמש"? את התשובה למד קוהלת מנסיונו. הוא עצמו (ב' ד) הגדיל מעשיו (= נכסיו). (ב' טב-י) "אף חכמתי עמדה לי. וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, ולא-מנעתי את-לבי מכל שמחה כי (= כי אם) לבי שמח מכל עמלי (= הוני). וזה היה חלקי מכל עמלי (= הוני)". ו"יתרון" אחר אין (א' ג) "לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש". שהעמל (= ההון) עצמו, אחר כל היגיעה שיגע בו היגע, סופר לעבור לידי אדם שלא יגע בו ושספק אם יכול היה להרויחו בכשרון עצמו (ב' יח-כג). לפיכך, אכילת ה"עמל" היא כל היתרון ההווה לאדם – ולא סוף דבר ב"עמלו", אלא הוא כמעט כל היתרון ההווה לו בחייו. כי הבל הוא לא ה"עמל" כשהוא-לעצמו בלבד אלא, בסופו של חשבון, אפילו – החכמה (ב' יד-יז). ודוק בלשון המסקן לשער א (ראה לעיל, 2.2): "אין יתרון לאדם בעמלו" אין כתיב כאן, אלא (ב' כד) "אין טוב (כלומר אין כל טוב) באדם משיאכל (כצ"ל) ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו". ומכל מקום ברור מ-ו' ג-ו שערך זה חשוב בעיני קוהלת מרוב בנים ואורך ימים. ובשני פסקים נכבדים מאוד – ב' כב-כו; ה' טוא, יד, טוב – יט – קוהלת מגלה לנו שה"עמל" וה"שמחה" בו הם הם המתנה שנתן האלהים ל"טוב לפניו" כפיצוי לצער הממלא את חיי כל אדם; וב-ה' יט הוא מפרש ששמחה זו מסחת את הדעה מאותו צער. ומי שלא זכה לפיצוי זה על צער החיים – כך קוהלת מפרש והולך – נוח לו שלא חי, ואפילו הירבה בנים והאריך ימים (ו' ג-ו).

הערה. ואפעלפי כן, לא מקרה הוא שאין קוהלת אומר כאן אין טוב בחיים או בחיי אדם משיאכל וגו'. והיכן מצינו הלשון בחיים? במקום שהוא מוסיף אחר "לך אכל בשמחה לחמך וגו'" (ט' ז-ט) "ראה חיים (כלומר, רְוֵה אֹשֶר – עשב"פ) עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש", שם הוא מנמק כך: "כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". אמור מעתה: חלקו של אדם בעמלו – אכילה ושתייה ומלבושים נקיים וכיו"ב, וחלקו בחיים – חיים עם אשה אשר אהב!

3.4 ומסקן זה עצמו עולה מהגיונותיו של שער ב, שנזכרו למעלה (בפרק II), על הגזירה, ועל קוצר דעת האדם למצוא (ג' יא) "את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף", ועל נצח העושק וכורח המיתה (וסתימת שעתה): (ג' יב) "ידעתי כי אין טוב בם (מוסב על "בני האדם" שבפס' י) כי אם לשמוח ולעשות טוב (רוצה לומר, מה שכבר הוכח ב-ב' כד שהוא טוב לעשות) בחייו". ואומר: (ג' כב) "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו (= בעמלו = בממונו) כי הוא חלקו". ([כמעט] כול חלקו, ולא חלקו מעמלו בלבד; אבל עי' ב-3.3 הערה.) וכבר הורינו שכתוכן א ומסקנו כן תוכן א' ומסקנו, וכתוכן ב ומסקנו כן תוכן ב' ומסקנו.

3.5 ויתרון יחיד זה, חלק יחיד זה, טוב יחיד זה – (ב' כד ב-כו) "גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא. כי מי יאכיל (כן כוונת המחבר, עשב"פ) ומי יחשיח (כן כוונת המחבר = יהנה, עשב"פ) חוץ ממנו (כצ"ל)? כי לאדם שטוב לפניו (= שטוב, שישר, שמצא חן בעיניו, שהיה חביב לפניו – אחת אם צדיק היה, או רשע, או בינוני) נתן חכמה ודעת ושמחה (כלומר, חכמה ודעת לשמוח) ולחוטא (= לחסר-החן, אחד צדיק ואחד רשע ואחד בינוני) נתן ענין (= הטיל עליו מטל) לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים. גם זה (גם מטל זה) הבל ורעות רוח". ואומר: (ג' יג) "וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בעמלו (ומי שאינו מואס בדעת יודע עכשיו "עמל" זה מהו) – מתת אלהים היא".

3.6 על ההבלים שמנה קוהלת יש להוסיף – "דברים מפורשים". כי יש מי שמצא בדברים אלו מצוה(!) לשמוח; כאילו אין האלהים "מצוה" "לחוטא... לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים" כשם שהוא "מצוה" "לאדם שטוב לפניו" להיות חכם ויודע ושמח! בעלי המצאה זו, המודים שאין קוהלת מודה בגמול לא בזה ולא בבא, מקיימים את חצי-הפסוק י"א טב "ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט" (ב-1.5 קבענו שאין "משפט" בא כאן במשמעות קוהלתית) כאילו עצת קוהלת שבראש הפסוק "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראה (כתיב ובמראי) עיניך" – מצות-אלהים היא שאדם נותן את הדין על עבירתה. ולשיטתם, מה עונש יש – לפי קוהלת – שהוא קשה מחלקו של (ו' ב) "איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו"? הלא קוהלת עצמו מוסיף (שם, שם) "זה הבל וחלי רע הוא. (ג) אם יוליד איש מאה ושנים רבות יהיה ורב שיהיו ימי שניו, ונפשו לא תשבע מן הטובה... אמרתי טוב ממנו הנפל ... (ו) ואלו חיה אלף שנים פעמים, הלא אל מקום אחד הכל הולך (שניהם הולכים, כעשיר מרבה הבנים ומאריך הימים, כנפל). (ז) כל עמל האדם (= כל קניית-קנינים שלו) לפיהו (= בשביל פיו), ואם (כצ"ל) הנפש לא תמלא, (ח) ... מה יותר לחכם מן הכסיל, מהעני לידע (כצ"ל) להלך נגד (= לקראת, בכיוון) החיים? כי (= וכי) (ט) טוב מראה עינים ממלוא (כצ"ל) נפש? גם זה הבל ורעות רוח!" – ברם, נאה המקרא האחרון לקרותו על "מצות" השמחה ועל "הבאת" העובר עליה "במשפט". שאפילו תאמר ש"מר ממות" (ז' כו) קשה מ"הבל וחלי רע" (ו' ב, שקרינו למעלה), לא ה"חוטא" בסגפנות הוא "הנלכד" ב"אשה אשר היא מצודים, והרמים לבה, אסורים ידיה" (ז' כו). שהרי כל תורתו של קוהלת קביעת המציאות היא, ובמציאות לא כל סגפן נלכד במלכודת זו ולא סגפנים בלבד נלכדים בה; ועל כורחך אף כאן (ב-ז' כו) רצון האלהים שיהא אדם מסוים "חוטא" (רע-מזל) הוא העושהו "חוטא", ולא זילזול האדם ברצון האלהים. – עד כמה קוהלת גורס בכלל מצווה וחובות, ראה למטה בסעיף 3.91. כאן די להעיר שהלשון "מצוה" אצל "אלהים" חסר בקוהלת ונמצא אצל אותו בעל-נספח המדבר על משפט כמשמעו (י"ב יג).

3.7 כבר העירונו (בסעיף 3.2) על בעית ו' י-יב: (י) "מה שהיה (כל מעשה שהיה) כבר (= מקדם) נקרא שמו ונודע אשר (= כי, עי' באסתר ב' י; ג' ד) הוא (כוונת המחבר – "יהיה", עשב"פ), ולא יוכל אדם (כצ"ל) לדין עם שהתקיף ממנו. (יא) כי יש דברים הרבה מרבים הבל. מה יותר לאדם? (יב) כי (= וכי) מי יודע מה טוב לאדם בחיים, מספר ימי חיי הבלו, ויעשם (הכוונה: "ויעשנו")? כצל אשר (= כי) מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו (= אחריתו, עתידו) "תחת השמש?" – הרהורים אלו עשויים להביא לידי חיבוק-ידים, אך לא את קוהלת. לדעתו, היא הנותנת. הואיל ומרובות הסכנות, יזהר האדם זהירות יתירה (י' כ); והואיל ואין אדם יודע "מה יהיה רעה על הארץ" (י"א ב), כלומר מה רעה תתרחש על הארץ, ושמא יצטרך לחסדים, לפיכך יהא הוא גומל חסדים עד שיש סיפק בידו (י"א א-ב). ואותן סכנות שאי אפשר לפרנסן – יסיח דעתו מהן; שאם לאו, לא יעשה כל מלאכה (י"א ג-ו). בשביל שזריעה עשויה ליפסד, אל ימנע אדם מלזרוע; אלא אדרבה, יזרע ויחזור ויזרע, שמא תעלה אחת מזריעותיו יפה. (כל זה ב-י' ידב, כ – י"א ו).

3.8. כיוצא בו, אין פסימיותו של קוהלת מביאתו לידי שלילת החיים. אמת שהוא רואה "עשק רש וגזל משפט וצדק" (ה' ז) כמחוייבי-מציאות לא פחות מן המות. וכשהוא רואה "את דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (ד' א), הוא משבח (שם ב) "את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. (ג) וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש". וכן (ו' ב) "איש אשר ... לא ישליטנו האלהים לאכל" מהונו (ו' ג), "טוב ממנו הנפל". אפעלפי כן, הפרשה האחרונה שבספרו פותחת כך: (י"א ז) "ומתוק האור, וטוב לעינים לראות את השמש!" למה? הוי אומר, בזכות היתרון והטוב המזומן ל"טוב לפני האלהים", והוא – (ח' טו), "לאכול ולשתות ולשמוח ... בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש". ואין "עמלו" אלא פרי יגיעתו, כפי שכבר נתחוור לנו כל צורכו. וזה המשך הפרשה האחרונה: (י"א ח) "כי אם (= אפילו) שנים הרבה יחיה האדם, בכלם ישמח; ויזכר את ימי החשך (= ימי שכבו בשאול) כי הרבה יהיו. כל שבא (אחר שני החיים) הבל". אך מיד המחבר נזכר כי אין החי שנים הרבה יכול לשמוח בכולן, כפי שהוא מסביר בסמוך (י"ב א-ח), ועל כן הוא מוסיף כאן: (י"א ט) "שמח בחור בילדותך וגו'".

3.9. בכל אלו יש משום הידוניזמוס, אבל אין "הידוניסט" לבד יוצא ידי ציון קולע למחבר. אם הידוניסט הוא, הרי הידוניסט בעל טעם הוא. אין השמחה שהוא משבח אלא אכילת יגיע-הכפים ללא ציקנות; ואילו את השמחה הריקה וההוללה הוא שונא (ב' א-כ, ועשב"פ; ז' ב-ד). מה טעם הוא שונא אותה אינו מגיד, מפני שלא טעם שבשכל הוא אלא טעם שבמזג. כיוצא בו, אפעלפי ששכלו אומר לו שבסופו של חשבון אין יתרון לחכמה מן הסיכלות, את החכמה הוא אוהב ואת הסיכלות הוא שונא (למשל ב' יג-ידא); עד שעצם התגלית שבחשבונו של נצח אין יתרון לחכמה מן הסיכלות משניאתו את החיים (ב' טו-יז). ראינו (בסעיף 3.7) שאין פ'טליזמוס שלו מביאו לידי סבילות. יתר על כן, את החובק את ידיו הוא חושב לכסיל (ד' ה). ואפעלפי שמצאו חכמינו בקוה' י"א טא ("והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך") סתירה לדברי התורה בבמד' ט"ו לט ("ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם"), אין סתירה זו קיימת. שעניין הפרשה וכל הספר כולו מלמדים שאין קוהלת יועץ לתלמידיו לזנות אחרי לבכם ואחרי עיניהם, ולהתיר את האסור, אלא מזהירם מפני הסגפנות – אזהרה שאין בה כל דופי ביהדות. והרי מקבילות ממקורות כשרים: (1) בן-סירא י"ד יא-יב (2) שם יד-טו; (3) בבלי עירובין נ"ד ע"א; (4) ירוש' קידושין סוף:

  1. (הפסוקים יא-יב ע"פ בבלי עירובין נ"ד ע"א) בני, אם יש לך היטב לך, שאין בשאול תענוג. ואין למות התמהמה, [ו]חוק בשאול (כלומר, קצבה לשהייתך בשאול) מי יגיד לך? [עי' בפירוש לקוה' ח' ח.].
  2. אל תימנע מטובת יום ונתח תאוה אל יעברך, הלא לאחר תעזוב ויגיעך עמלך, לחולקי נחלה? (לעיל 1.24)
  3. חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמלא דאזלינן מינה כהלולא דמי (חטוף ואכול, חטוף ושתה; שהעולם שאנו הולכים ממנו דומה למשתה).
  4. עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראה עינו ולא אכל.

3.91 אבל בדברים אחרים סוטה קוהלת מן האידיאל הישראלי. קרירות הקרובה לאנטיפתיה הוא מגלה כלפי עבודת בית המקדש. קשה לפרש את דבריו (ד' א יזא) "שמר רגלך כאשר תלך (גוף נסתרת, והנושא – "רגלך") אל בית האלהים" אלא כלשון-ערומים תחת "שמור רגלך מלכת אל בית האלהים", שכן קשה שלא לחוש זילזול בזבחים בהמשך (ד' יזב – ה' ו; עשב"פ). ואם עדיין יש לטעון לזכותו שכוהנים שאינם מהוגנים חיללו את הקודש בעיניו (ח' י; עשב"פ), ושכנראה היו בדורו אנשים – ואולי אף יראי שמים – שהיו נמנעים מזבח מתוך הכרה (כשם שהיו אנשים שהיו נמנעים משבועה מתוך הכרה, ט' ב), הרי את עצתו לאחוז גם בצדק וגם ברשע (ז' טז, כ, יז-יח; עשב"פ) אי אפשר להכשיר לפי תורת ישראל. ניכר מאוד חוסר כל יחס חמים למעשים טובים; ומענין לעמת את סקירת קוהלת על הצלחתו החומרית (קוה' ב' ד-י) לעומת סקירתו של איוב על ימי שלוותו (איוב כ"ט, ל-א). איוב מאריך במעשיו הטובים, ואילו קוהלת אינו מזכיר כל שימוש בעושרו אלא להנאת גופו. כי אין קוהלת מודה בפירוש בכל מצוות-עשה שבין אדם למקום חוץ ממצוות היראה – שאף היא, לשיטתו, אינה אלא לאו: איסור הבהילות לידור ולישבע לכתחילה, ואיסור איחור בשילום הנדר בדיעבד (ה' א-ו; ח' ב-ג, עשב"פ). (ועל מצוות היראה אפשר להוסיף את עצת ההשלמה, ז' ט-י, יג-יד.) ובדברים שבין אדם לחברו, הרי קוהלת יועץ לגמול חסדים (י"א א-ב, עשב"פ), אבל בטון תועלתי וחילוני מוטעם שדבר אין לו עם הצפייה לשכר מן השמים. כי אלהיו של קוהלת ריבון-עולם חלוט – ושרירותי – הוא.

3.92 דמיון מסוים יש, כמובן, בין ספר קוהלת וספר איוב, ואפילו סמיכויות-סיגנון יש ביניהם המורות בוודאי על תלות הלה בזה (עי' ל-ה' ז, יד; ז' יד). אבל גיבורו של ספר איוב "צדיק תמים" (ברא' ו' ט; איוב י"ב ד) הוא, ואילו קוהלת – אזרח כשר. ואיוב המום מערעור אמונתו בתורת הגמול, וקוהלת כופר בה מתוך השלמה. הלה נאבק להציל אמונה כל שהיא בסדר-עולם מוסרי, וזה – היעדר סדר-עולם מוסרי דין גמור בעיניו שאין לדון בו עוד. ונאה אימרתו של קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, עמ' 579: "ס' משלי הוא ספר האופטימיזמוס המוסרי, ספר השלוה המוסרית. ס' איוב כולו סערה ותלונה וחפוש. ס' קהלת כולו נקרנות נואשת ושלילת ערכים."

3.93. שלושה פרקים אלו נקבעו לפני הפרק על הלשון מפני שאין השקפותיי לא על הוראת מונחי-היסוד של ספר קוהלת ולא על מבנהו ולא על לקחו תלויות בהשקפתי על טיב לשון הספר. כל קורא בן-דעת וישר-לב יודה שאין כל עיקר בשירטוט שלמעלה תלוי בהשקפה על ספר קוהלת כספר מתורגם מלשון ארמי. ואמנם הבקי בסיפרות-המקצוע על ספר קוהלת יכיר שהקרוב מכל הסופרים לעמדתי בניתוח מבנה הספר, בפירוש מונחי-היסוד, ובתפיסת תורתו של קוהלת – האנס וילהלם הרטצברג, שאינו מודה בתורת התרגום. ורואה אני להכריז שפירושו של הרטצברג הטוב שבכל הפירושים שהעניקה לנו המאה העשרים עד היום. (מה שאינו מחייבנו, כמובן, להעדיפו בכל הפרטים על כל הקודמים לפניו והבאים אחריו.) והטוב שבפירושי המאה התשע-עשרה – של פראנץ דיליטש. ומי שילמד את פירושי בעיון (ראה עוד למעלה, 1.21) לא ייעלם ממנו שניסיתי לעולל את העוללות שהשאירו החדשים בפירושי יהודי ימי הביניים. לא אחת נתעוררו בי ספיקות בפירוש המקובל אצל כל החדשים ולאחר עיון העליתי מסברי פירוש "חדש" – שמצאתיו אחר כך אצל אחד הראשונים.1

הערות שולים:

1. אף בספרי מקרא אחרים נזדמן לי בימי הבלי לדחות בתמיהה פירושים הנעתקים מחיבור לחיבור ול"חדש" מן הסבר מה שפשוט, כפי שנתגלה לי לאחר מכן, לכל ראשונינו או לקצתם. אלא שמפני השוטים המזומנים לקלקל, עלי להטעים את המלה "עוללות" שפלטתי זה עתה בכוונה מכוונת. מובן שעילול עוללות אלו ענין לחוקרים הוא; והמתחיל ללמוד ספר מספרי המקרא, את זמנו הוא מבזבז אם אינו מתחיל מפירוש חדיש טוב ומשתמש במילון חדיש טוב ובדקדוק חדיש טוב.

ביבליוגרפיה:
כותר: לקח קהלת
שם  הספר: פרוש חדש לתורה נביאים וכתובים : קהלת
מחבר: גינזברג, חיים אריה (פרופ')
תאריך: תשכ"א
הוצאה לאור: ניומן, מ'
הערות: 1. לא הצלחנו לאתר את בעלי זכויות היוצרים. במידה ויאותרו בעלי הזכויות, נפנה אליהם לקבל את הרשאתם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית