הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות ימי הבניים
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
רש"י קנה לו שם עולם בזכות פירושיו למקרא ולתלמוד. על דרכו של רש"י בפירושיו. לדעתו, יש משמעות ותכלית לכל אירוע ולכל פרט הנזכר בתורה, ולפיכך  הוא עסק בפרטים ורק לעיתים רחוקות בחן את המבנה והמגמות של היחידה הכוללת.



יצירתו הספרותית: הפירוש לתורה : דרכו של רש"י בפירושיו
מחבר: פרופ' אברהם גרוסמן


הבסיס – חיפוש משמעויות ומסרים

לדעת רש"י, כל כתוב במקרא בכלל, ובתורה בפרט, נושא עמו משמעות ומסר, ולא רק ידיעה אינפורמטיבית גרידא, ולכן אין להסתפק בפירוש המשמעות המילולית של הכתובים. בספר בראשית (לח: 5) מסופר כי יהודה היה בכזיב כאשר אשתו ילדה את בנם שֵלה. על כך כותב רש"י: "והיה בכזיב - שם המקום. ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב [כנחל אכזב] [...] ואם לא כן, מה בא להודיענו?" אנסה לעמוד על אופן החשיבה של רש"י. לפי פירושו, המקום נקרא "כזיב" מאוחר יותר, רק לאחר שהתברר כי אשת יהודה לא יכלה עוד ללדת וכי שֵלה, בנה השלישי, הוא הבן האחרון שילדה ליהודה. האכזבה הייתה כה רבה עד כי יהודה, או אדם אחר, מצא לנכון לתארה בשינוי שמו של מקום הלידה. רש"י הסמיך את המדרש המקורי הזה שלו למשמעות הלשונית של השורש "כזב".12 הפירוש הראשון שמביא רש"י בביאור השם "כזיב" הוא של רש"י עצמו, השני - מקורו במדרש.

בספר שמות (יח: 5) מסופר כי יתרו בא אל משה "אל המדבר". רש"י פירש: "אף אנו יודעים שבמדבר היו, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תֹהו לשמוע דברי תורה".

הנחת היסוד של רש"י בשני הפירושים היא כי שמותיהם של אנשים או של מקומות גיאוגרפיים לא היו נזכרים אלמלא היה טמון בהם מסר נוסף. בויקרא (כד: 10) נזכר שם אמו של המקלל - שלומית בת דִברי - ואילו שמו לא נזכר כלל. לדעתו, השמות הללו הם סמליים ולכן הוזכרו. "שלומית" - משום שנהגה לדרוש בשלום כל אדם שפגשה. "דברי", מלשון דיבור, בגלל שנהגה לפטפט עם כל אדם והייתה לא צנועה. התוצאה הייתה שבנה קילל שם שמים. היינו, הזכרת שמה היא למעשה הטפה לשמירת הצניעות ואין זה שמה המקורי. הוא עשה כאן פעולה זהה לחלוטין לזו שבדרישת השם "כזיב" אלא שהפעם הסתייע במדרש. הוא הדין בהזכרת שמה של כזבי בת צור שאותה הרג פנחס: "ושם האשה המֻכָּה - להודיעך שנאתן של מדינים שהפקירו בת מלך לזנות כדי להחטיא את ישראל", והפירוש הזה קרוב לפשט (במדבר, כה: 15). רש"י נהג כן לא רק בשמות אנשים ומקומות אלא גם ביחס לאירועים. כך, למשל, מסופר בספר במדבר על כיבושי סיחון בממלכת מואב (במדבר כא: 26). ורש"י שואל שם: "למה הוצרך ליכתב?"

המסקנה העולה מן הדוגמאות האלה ומרבות אחרות הדומות להן היא כי לדעת רש"י, יש משמעות ותכלית לכל שם, זמן, מקום ואירוע ולכל פרט הנזכר בתורה. התיאור העובדתי הפשוט או יפי המליצה כשלעצמם אינם עילה מספקת לכתיבת הדברים.

לא ניתן להבין את מהות פירושו למקרא - בייחוד לתורה - ואת הזדקקותו הרבה למדרשי חז"ל בלי להכיר את מלוא המשמעות של התפיסה הזאת, המשמשת למעשה יסוד לכל פירושו. לשיטתו, התורה אינה יצירה היסטורית או ספרותית גרידא, אלא ספר קדוש שניתן לבני-האדם בידי האל כדי להנחותם בדרך האמת. בהתאם לכך יש לקוראו ולפרשו. לכל פרט - גדול או קטן - יש ערך מיוחד במינו. לא ייפלא אפוא אם בחיפוש המשמעות נזקק במקרים רבים למדרשי חז"ל והציע לעתים קרובות יותר מאשר פירוש אחד. מכאן גם ההערה המופיעה לעתים בפירושיו: "איני יודע מה מלמדנו". זהו תוצר צפוי של מי שמחפש משמעות ומסר בכל כתוב במקרא וניחן ביושר אישי נדיר ובענווה גדולה. ממנו למד תלמידו המובהק ר' שמעיה שנהג לציין גם הוא בהשלמותיו לפירוש רש"י כי אינו יודע. במקרה אחד אף נכנסה הערה כזאת של שמעיה לפירוש רש"י עצמו בעטיים של מעתיקים שרגילים היו למצוא אותה בפירושי רש"י.13

רש"י - פרשן הכתוב הבודד

שתי גישות היו מקובלות מבחינה עקרונית על מפרשי המקרא היהודים בימי-הביניים. הראשונה - פירוש הכתוב הבודד והעמדתו במרכז, והגישה השנייה - בחינת היחידה הכוללת והתמקדות בבעיות העולות ממנה. רש"י נמנה עם הקבוצה הראשונה. הוא פירש את הפסוק הבודד ורק לעיתים רחוקות בחן את המבנה והמגמות של היחידה הכוללת.

בטיפולו בפסוק הבודד נתן רש"י תשומת לב לצד הלשוני, התוכני והאידאי, ולעיתים רחוקות העיר גם על היבטים ספרותיים. הוא הרבה לעסוק בפירושן של מילים קשות, ולעיתים קרובות אף עמד על השורש שלהן - הן מבחינה דקדוקית והן מבחינת מוצא המילים (אטימולוגיה) ומקבילותיהן במקרא ובלשון חז"ל. כמו כן הקדיש מקום רב למדרשי חז"ל ולאגדותיהם.

רש"י לא ראה עצמו כמפרש אובייקטיבי המרוחק מן החומר שלפניו וכמי שעוסק בטקסט היסטורי קדום, אלא סבר כי החומר הזה רלוונטי ורב משמעות לחיי היום-יום של כל יהודי באשר הוא, וגילה מעורבות רגשית רבה בטיפול בו. לכן הקדיש תשומת לב רבה - לעתים במפורש ולרוב בעקיפין - למסרים חינוכיים העולים מן הכתובים.

למי ייעד רש"י את פירושו למקרא? מיהו הלומד שאותו ראה לנגד עיניו? אני שותף לדעתם של מרבית החוקרים הסבורים כי רש"י כתב מלכתחילה את פירושיו למקרא ולתלמוד ברמות שונות המאפשרות לכל אדם להעמיק בדברים על-פי השכלתו ועל-פי כישוריו האינטלקטואליים. העובדה שיש בפירושיו מסרים אידאיים וחינוכיים - הן גלויים והן סמויים - היא העדות הטובה ביותר לכך. עם זאת, אופי המדרשים שליקט, ההטפות החינוכיות המפורשות והימנעותו מדיון מפורט ומסודר בבעיות עיוניות כוללות, תורמים להנחה שהוא הקדיש תשומת לב רבה ל"אדם הממוצע", "הקורא המשכיל", שאין תורתו אומנותו, מתוך תחושה שעליו לחזק ברכיים כושלות מול התעמולה הדתית הנוצרית ששמה לה למטרה להעביר את היהודים על דתם. ועוד אשוב לדון בשאלה הזאת - למי ייעד רש"י את פירושו – בדיון בפירושו לתלמוד שבפרק ו.

מדוע לא נזקק רש"י לנושאים כוללים?

לעיתים רחוקות בלבד נזקק רש"י לבעיות עיוניות כוללות העולות מכתובי המקרא; גם כאשר עשה זאת לא העיר במפורש על השאלות העקרוניות. כך, למשל, העיר כי מטרת העקֵדה היא להוכיח לאומות העולם את גודל אמונתו של אברהם. זאת עשה רש"י כבדרך אגב בפירוש הכתוב "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה": "מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חִבתי אצלך" (בראשית, כב: 12). רש"י לא העיר במפורש על התמיהה הגדולה העולה מן הפסוק הזה: וכי לא ידע האל בלא הניסיון מה התרחש בלבו של אברהם ועד כמה הייתה עמוקה אמונתו? מדוע אפוא יש בכלל צורך בניסיון? לשווא אף נצפה שרש"י ינצל את ההזדמנות ויערוך דיון כולל בשאלת הניסיון במקרא, כפי שעשה הרמב"ן בדיונו בעקֵדה. רש"י הסתפק בטיפול בבעיה המקומית.

דוגמה נוספת היא מעיסוקו בעניין לקיחת הברכות בעורמה בידי יעקב שניצל לרעה את העיוורון של אביו. גם במקרה הזה לא דן רש"י במפורש בבעיה החינוכית (התנהגותו של יעקב), אלא טיפל בה בעקיפין ובארבעה מקומות שונים. את פירושו ליחידה כולה פתח בהבאת מדרש מבראשית רבה שלפיו יצחק התעוור "כדי שיטול יעקב את הברכות" (בראשית, כז: 1). היינו, זו גזֵרה משמים המלמדת שרבקה ויעקב, שעשו מעשה רמייה, קיימו בפועל את רצון האל. את הכתוב "בא אחיך במרמה" פירש רש"י - בעקבות תרגום אונקלוס "בחכמה". יעקב נקט לשון המשתמעת לשתי פנים כדי להימנע ככל האפשר מדברי שקר (שם, כז: 19, 24). יתֵרה מזו, יצחק השלים בסופו של דבר עם המעשה: "גם ברוך יהיה - שלא תאמר אלולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות. לכך הסכים וברכו מדעתו" (שם, 33).

אף בזאת היה רש"י בן תקופתו ובן מקומו. הפילוסופיה והעיון השכלתני בכללותו היו מקובלים בארצות האסלאם והייתה להם השפעה מכרעת על חכמי ישראל שפעלו בבבל, בצפון אפריקה, בספרד המוסלמית ואף בפרובנס. אלה לא היו מקובלים באותה מידה באירופה הנוצרית בתקופתו של רש"י. השאלות שצצו ועלו מהתבוננות בסביבה ובגורל האדם או מכתובי המקרא עצמם - כגון בריאת היקום, היחס בין טבע לניסים והצדק האלוהי - לא הטרידו את הבריות באותם ימים כשם שהן מטרידות את האדם המודרני שחונך על ברכי העיון השכלתני. עובדה היא, שעם עלייתו של הרנסנס במאה ה-12 - נושא שנידון במבוא לעיל - החלו גם מפרשי המקרא היהודים בצרפת לעסוק בשאלות הללו ובשאלת טעמי המצוות. שניים מראשי הדוברים בנושא הזה היו ר"י קרא והרשב"ם, נכדו של רש"י, שהחלו לפעול כבר בסוף המאה ה-11. 14 על כל פנים, הטיפול המקומי בשאלות תיאולוגיות, כגון, בשאלת העקדה שהוזכרה לעיל, מלמד שרש"י היה ער לאותן שאלות. קשה להניח כי בשל סקרנותו האינטלקטואלית הגדולה ובשל קשריו עם תורתם של חכמי ישראל שבארצות האסלאם, לא היה ער לבעייתיות העולה מכתובים שונים במקרא. ייתכן מאוד כי נמנע מלטפל בשאלות האלה בדיון כולל ושיטתי גם בשל התחושה כי דורו אינו בשֵל עדיין לעיסוק כזה. הבעיות שעורר העיון השכלתני לא הטרידו את רוב היהודים בגרמניה ובצרפת. אמנם יש להניח כי מקצתם נחשפו להן בשהותם בארצות האסלאם לרגל מסחרם, אך בתקופתו של רש"י מספרם של הסוחרים הללו היה קטן מאוד. כל המעיין בפירושיהם של ר"י קרא והרשב"ם חש כי תורתם החדשה על אף חשיבותה הרבה לא כבשה את הלבבות. הגורל ההיסטורי של יצירותיהם והמספר המועט של כתבי- היד שנותרו מפירושיהם תומך אף הוא בהנחה הזאת. 15

קראו עוד:

יצירתו הספרותית: הפירוש לתורה : נוסח פירוש רש"י לתורה
יצירתו הספרותית: הפירוש לתורה : דרכו של רש"י בפירושיו (פריט זה)
יצירתו הספרותית: הפירוש לתורה : זיקתו העמוקה של רש"י למדרש
יצירתו הספרותית: הפירוש לתורה : קווים לאופיו של הפירוש

הערות

12. המדרש מבראשית רבה שהביא בהמשך דבריו מתייחס לשם "שלה" ולא ל"כזיב". ראו בהערותיו של ברלינר, רש"י על התורה, עמ' 425.
13. בפירוש הכתוב "אֵם יעקב ועשו" (בראשית, כח: 5). ההערה "איני יודע מה מלמדנו" – שנכנסה לגוף פירושו של רש"י – נמצאת בכתב=יד לייפציג 1 בהוספות של ר' שמעיה.
14. ראו בספרי חכמי צרפת הראשונים, עמ' 323-302; 492-473, ושם ספרות נוספת.
15. ראו במיוחד פירושו של ר"י קרא לשמואל א; עפנשטיין, פירוש ר"י קרא לנביאים ראשונים, עמ' מז-מח ("ויודע אני שיליזו על פתרון זה כל בעלי אגדה ותלמוד, שלא יניחו מה שפתרו רבותינו בראש השנה ובכמה מסכתות וילכו אחרי פתר' [פתרונם], אך המשכילים ישכילו לנתיבות הקרייה להעמיד דבר על האמת", שם, עמ' מח).



אל האסופה רש"י : ר' שלמה יצחקי - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: יצירתו הספרותית: הפירוש לתורה : דרכו של רש"י בפירושיו
שם  הספר: רש"י : ר' שלמה יצחקי
מחבר: גרוסמן, אברהם (פרופ')
עורכת הספר: רגב-שושני, אביטל
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית