תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : וידוי וסיגופים

ככל הנראה, המקור הראשון המתאר סיגופים בתהליך התשובה נמצא בדבריו של ר' שמואל החסיד בסימן יט ב'ספר חסידים' (עמ' 24-23):

מי שבא על אשת איש, אם בא לישאל היאך לעשות תשובה, אם בא על אותם שחייב כרת במסכת חגיגה (ט ע"ב) [...] הרי יש לעשות דבר השקול למלקות או לכרת. אם ימוֹת החורף הוא כשבא לשאול, וקרח, אם רצה בנהר ישבֹּר הקרח וישב במים עד פיו או עד חוטמו, כפי אותה שעה שדיבר עמה על העבירה עד שגמר העבירה. וכן יעשה תדיר כל זמן שיש קרח. ובימות החמה ישב בחפירה שנמלים שם, ויסתום פיו, או בכלי ששם הנמלים. ויהיה לו אחר-כך כלי אחר מלא מים שירחוץ בו. ואם העת באותן ימים שאין זה, וזה יתענה, רק לחם ומים יאכל בערב. [...] ולמה במים? כי אומר במדרש (פרקי דר' אליעזר פ"כ): מאה ושלשים שנה היה יושב אדם הראשון במים עד חוטמו להתכפר על שחטא בעץ הדעת, שנגזרה גזירה על כל הדורות. ועוד, גופו נתחמם בעבירה ויתקרר ויתענה עד שיוכל לקיים לישב במים בעת הקרח, או כשיש נמלים ודבורים. ובימות החמה בנמלים. ויקשור בבגד את פיו ואת נחיריו שלא יכנסו בו. ואם [עבר]‏ על כרת וילדה, או אם בא על אשת [ישראל]‏ בלא אונסא, או על אשת כהן באונס, הרי אסרה על בעלה, או אם ילדה [והוליד] ממזר. זה היה מעשה שהורו לו ועשה בנמלים ביום, ובלילות היה שוכב על הארץ בימות החמה כדי שיעלו עליו פרעושים. ונקל זה בעיניו והלך ערום במקום כוורת עד שהיה בשרו נפוח, וכשמתרפא הולך עוד שם, כך עשה הרבה פעמים מה שכתבנו. [...] אלא הרשות ביד אדם על כל עריות, וגם על שכבת זרע שאדם מוציא בעבירה, כששב יש לו להורות שישב בקרח במים. [...] שהרי דור המבול חטאו בשכבת זרע לכך נידונו במבול. ואין לומר כיון דברותחין קלקלו ברותחין נדונו, אם כן השב מאותו עון יעשה לו כן, כיון שמעצמו משים על הלב ושואל תשובה אין להורות לו שימית את עצמו, וכתיב (עמוס ה, ד): "דרשוני וחיו", אלא ישב במים קרים וגם לא ילך לטיולים שמביא לחטוא בנשים.

נוסח הדברים כאן פחות רהוט ומגובש מכפי שנמצא בנוסחים המקבילים בדברי ר' יהודה ור' אלעזר, ואפשר לראות בו ניסוח ראשוני. הוא גם מרבה יותר מן הבאים אחריו להביא נימוקים ואסמכתאות, ונראה שזה שלב ראשוני בהתגבשותם של הדברים. יש להדגיש, כי מחוץ למשפטים הללו, העונש המוטל על חוטאים השבים בתשובה, לרבות על חטאים חמורים ביותר, הוא תענית, הנמשכת לעתים ימים רבים (ונראה שבדרך כלל הכוונה לתענית מבוקר עד ערב, והסתפקות בלחם ובמים בשעות הלילה). מבנה דומה נמצא בדיוניהם של ר' יהודה ור' אלעזר: טבילה במי קרח בחורף וישיבה על קיני נמלים וכוורות דבורים בקיץ נזכרים בקיצור ובצורה נוסחאית, ואילו הדיון המפורט בדרכי התשובה מתרכז במספר ימי התענית הנדרשים לגבי כל חטא וחטא. אין ספק שמבחינה מעשית עונשו של חוטא הוא תענית ממושכת. מדוע וכיצד חדרו איפוא סיגופים ציוריים אלה למסכת הדיונים בתורת התשובה?

הקטעים הללו הם הדוגמה היחידה להכללתם של סיגופים בתהליך התשובה בספרות העברית של ימי-הביניים (ולא כל שכן שאין אנו מוצאים התייחסות לסיגופים באספקטים אחרים של החיים הדתיים). הנושא חוזר ומופיע רק מאות שנים מאוחר יותר, בהקשר רעיוני מוסרי שונה לגמרי, בתיאורי הנהגותיהם של בעלי התשובה במאה ה-16 בצפת. תיאורים אלה מצויים בעיקר באיגרותיו של ר' שלמה שלומיל מדרעזניץ, אשר התפרסמו לאחר מכן בכותרת 'שבחי האר"י'. בצפת מדובר לא רק בחוטאים המבקשים לכפר על חטאיהם שלהם, אלא גם בחכמים המנהלים אורח חיים של בעלי תשובה ומבקשים לכפר על חטאיהם של כלל ישראל, בעבר, בהוֹוה ובעתיד, כדי לקרב את הגאולה. כך לדוגמה, מוצאים אנו באיגרת הרביעית של ר' שלמה תיאור על הנהגתו של ר' אברהם הלוי ברוכים:

עוד נהג זה החסיד מנהג אחר, שהיה הולך בשווקים וברחובות והיה מכריז על התשובה והיה מקהיל קהילות של בעלי תשובה לבית-הכנסת של הבבליים. ושם הוא אמר להם: ממני תראו וכן תעשו. והיה נכנס לתוך שק אחד והיה מצווה שיגררו אותו בכל בית הכנסת כדי לבזותו ולהכניע את יצרו. אחר כך ציוה שיסקלו אותו באבנים, והיו לו אבנים של ליטרא וחצי ליטרא מוכנים שם, והיו מסקלים בו כל אותן אבנים. אחר כך יצא מן השק והיה מוכן לו שם מיטה של חרולים הדולקים בבשר כמו אש [...] והיה פושט את בגדיו והיה משליך את עצמו על החרולים ערום והיה מתגלגל בתוכו עד שנעשה בשרו מלא אבעבועות. וכן עשה בעצמו דוגמת מיתת בית דין. אחר כך אמר לאותן שעמדו שם: רבותי, מי שרוצה לינצל מדינה של גיהנֹם יעשה מה שעשיתי אני. ומיד נזדרזו כולם יחדיו וקיבלו עליהם כל אותן היסורים, והיו בוכים במר נפשם, והתוודו עווֹנותיהם, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים כל ימי חייהם.

יש באיגרות הללו דוגמאות נוספות למנהגים כאלה, אך נדגיש כי הדבר לא קיבל גושפנקה הלכתית, ואין בספרות צפת עדויות להתגבשות נורמטיבית של תפישׂות אלו. בכתביהם של בני משפחת קלונימוס הדברים אינם חורגים מגבולות תשובה אישית של יחיד על חטאו שלו, בלי חריגה מן המסגרת האינדיווידואלית.

קשה מאד להעלות על הדעת, שדבריהם של ר' שמואל החסיד ושל ר' יהודה ור' אלעזר ההולכים בעקבותיו משקפים מציאות נוהגת בין יהודי ארצות הריינוּס במאה ה-13-12. יש מקום לפקפק בכך שמעשים קיצוניים כאלה היו מצויים בחברה זו בתקופה שבין מסכת אחת של שמד וקידוש השם למסכת אחרת של גזֵרות בעיצומם של מסעי הצלב. אין לנו כל ידיעות ממקורות אחרים בספרות ההלכה, המוסר או הפרשנות, שיש בהן כדי לאשש שאומנם היו תופעות כאלה. סביר יותר שמדובר כאן בניסוחים תיאורטיים שלא היתה להם כל משמעות מעשית במציאות. קשה לדעת היכן ראו או שמעו חכמים אלה על דרכי הסגפנות הקיצוניים הללו בסביבתם הנוכרית ובאיזו מידה נבעו הדברים מתוך דרשת פסוקים ומאמרי חז"ל. יש לקחת בחשבון עד כמה גדולה היתה הרתיעה מפני סיגופים במחשבה היהודית בימי-הביניים, ועד כמה הקפידו החכמים להפריד בין פרישות, שעניינה התנזרות מהנאות העולם הזה, לבין סיגופים, שפירושם פעילות אקטיבית לפגיעה בגוף האדם. יש לשים לב לכך, שדבריו של ר' שמואל החסיד מגבילים בקפדנות סיגופים אלה מכל אפשרות של פגיעה בחייו של המסתגף: "אין להורות לאדם שימית את עצמו".

התחום האפור המגשר בין פרישות לסגפנות הוא התענית, שיש בה ביטוי מובהק לפרישות אך אפשר לראות בה גם סיגוף. מאחר שתעניות תופסות מקום נכבד באורח החיים היהודי השגרתי, בוודאי שלא נמצא בהן פסול גם במסגרת דרכי תשובה, אך מורי ההוראה לא הרחיקו לכת מעבר לכך, והתיאורים הסגפניים הם בבחינת יוצאים מן הכלל מובהקים. בכתבי ר' יהודה החסיד, מכל מקום, לא נמצא חידוש בנושא הסיגופים לעומת המסורת שקיבל ככל הנראה מאביו, ולא ניכר ניסיון לפתח את הדברים בכיווּנים חדשים.

דיוניו המפורטים של ר' שמואל החסיד בסוגיות השכר והעונש ודרכי התשובה בקטעים הללו שב'ספר חסידים' מכילים מבחינה עניינית את רוב הרעיונות שאנו מוצאים לאחר מכן בדבריהם של ר' יהודה ור' אלעזר, אך הניסוח המדוּיק והמושגים המגובשים ששימשו אותם אינם מצויים בדבריו של ר' שמואל. אפשר לשער, כי מושגים אלה גובשו בידיו של ר' יהודה החסיד, וזוהי בוודאי דוגמה מובהקת לחידוש של ר' יהודה שנעשה לנחלת הדורות. הגיבוש העיקרי מצוי ב'ספר חסידים' סימן לז, והוא מובא בנוסח פּארמה לאחר קטע נרחב המוכתר בכותרת "כתוב בספר התשובה של רבינו סעדיה", הלקוח מן הפרק החמישי בספר 'אמונות ודעות'. הקטע מסתיים במלים "עד כאן העתקתי מספר שיסד רבינו סעדיה גאון זצ"ל", ומחבר 'ספר חסידים' ממשיך ואומר:

ארבעה פעמים כתוב תשובה בפרשה "אתם נצבים", כנגד ד' שמות תשובה: תשובה הבאה, תשובת הכתוב, תשובת הגדר, תשובת המשקל. תשובה הבאה פירוש, שאם העבירה הזאת באה לידו שימנע עצמו מלעשותה עוד. תשובת הכתוב: שיחמיר עליו ויעשה בעצמו דין כאשר כתוב בתורה. תשובת הגדר פירוש שיגדור עצמו מכל דברים שמביאים לידי עבירה זו שחטא בה. תשובת המשקל: כ[פ‏]י הנאת עבירה יעשה לעצמו צער. עיקר תשובה: שבא לידו עבירה ומתאוה לעשותה ויכול לעשות ומעצר עצמו לעשות מה שלבו חפץ. כלל גדול אמרו בתשובה: כפי הנאת החטא יש לעשות לאדם תשובה. תשובה חרטה – באותה אשה באותו מקום ותוקף יצר, ואותו עת מצוי שמתחילה היה עושה. ותשובת הגדר – שיזהר שלא לדבר עם אשה שאסורה לו ושלא לראות על אשה. ותשובה עונש של תורה, אם יש מלקות ארבעים והבֹּשׁת, צריך לקבל עליו עינוי ובֹשׁת של מלקות ארבעים, ולאותו בֹּשׁת שהיו מלקין בפני בני אדם. ותשובת עינוי השוה להנאת שנהנה כמה פעמים צריך עליו עינוי כנגד ההנאות שנהנה מן העבירות, וכן לכל מיני עבירה, ולא למצות לא תעשה בלבד אלא אף למצות עשה, שהרי עשה דוחה את לא תעשה (עמ' 39).

קשה למצוא מקבילה בכתביו של ר' יהודה החסיד למסכת מגובשת כל-כך של ניסוחים עקרוניים, ללא הסתמכות על כתובים וללא פנייה לסיפורים ומעשים שהיו או שלא היו. לפנינו ככל הנראה ניסוחו של ר' יהודה המשמש תשתית לדיונים המפורטים הבאים להלן, הן ב'ספר חסידים' והן בקונטרס המיוחד לענייני תשובה שכתב. ואומנם העקרונות המובעים כאן הם השליטים בכתבי ר' יהודה ור' אלעזר, והם מבוססים על הרעיונות המצויים בדבריו של ר' שמואל החסיד.

ארבעה מושגים אלה – תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל ותשובת הכתוב – שנעשו רוֹוחים בספרות המוסר היהודית לדורותיה, מהווים בעצם שני זוגות של מושגים שמכל אחד יש לבחור אחד, ובמידה מסוּימת הם סותרים זה את זה. שני הזוגות מתייחסים לתחומים נבדלים זה מזה: תשובת הגדר ותשובת הבאה הם מושגים המתייחסים להתנהגותו של השב בתשובה לאחר שחזר בו וקיבל על עצמו את התשובה במלואה. תשובת הכתוב ותשובת המשקל מתייחסים לעונשים שמטיל השב בתשובה על עצמו כדי לכפר על חטאו. החוזר בתשובה צריך לבחור בין תשובת המשקל לתשובת הכתוב, ולאחר מכן בין תשובת הבאה לתשובת הגדר. אין הוא יכול לנהוג על-פי יותר משניים אלה, אחד מכל זוג.

הבוחר בתשובת הבאה מפר את עיקרה של תשובת הגדר. הוא מבקש לחזור למצב שבו חטא בראשונה, "באותו מקום ובאותה אשה", והפעם לעמוד בניסיון ולא לחטוא, ועל-ידי כך להפגין בפני עצמו ובפני אחרים כי תשובתו שלמה וכי מכאן ואילך הוא מחוסן מפני החטא. מי שבוחר בתשובת הגדר הולך בדרך ההפוכה: הוא נמנע מכל קִרבה לנשים, נאסר עליו להתבונן בהן, ובוודאי שאין הוא יכול להתקרב למצב שבו התפתה לחטוא. מטרתה של תשובת הגדר היא למנוע מן האדם להגיע לסיטואציה של פיתוי מכל וכל ולהחמיר עם עצמו פי כמה כדי שלא ייקלע למצב שבו הוא עשוי להיכשל. תשובת הגדר היא ביטוי לזהירות מופלגת, לשמרנות ולהתנהגות מסורתית קפדנית, שבה אדם מחמיר עם עצמו מעבר להלכה ומעבר למקובל. לעומת זאת, תשובת הבאה יש בה הרפתקנות ורדיקליוּת, והיא כוללת נטילת סיכון חמור של נפילה חוזרת, חמורה יותר, בתחומו של החטא. דוגמה לכך אפשר למצוא בסיפור שלושת המתוודים (סימנים נב-נג), שבו מתוארת, כפי שראינו, הרפתקנות מסוג זה.

מובן מאליו, שאין אדם יכול לנהוג על-פי שתי הדרכים הללו: עליו לבחור אחת מהן. ר' אלעזר מווֹרמס לא היסס וקבע בבירור שחובה היא לבחור בתשובת הגדר, כפי שהוא כותב (ספר הרֹקח, הלכות תשובה, סוף סימן א): "וד' ענייני תשובה הם תשובת הבאה, תשובת הגדר תשובת המשקל ותשובת הכתוב ושלושה ענייני תשובה מצוּיין אבל תשובת הבאה אינה מצוּייה". זו הדגשה חריפה ותקיפה, שרק שלושת דרכי התשובה האחרים נוהגים, ואילו תשובת הבאה איננה נוהגת, ולכן בין שתי האפשרויות לפעול כשמזדמן לפניו חטא, רק תשובת הגדר באה בחשבון. ככל הנראה חשש ר' אלעזר, שאם יציג בספר הלכה המיועד לציבור הרחב את תשובת הבאה בחינת אופציה לגיטימית יהיו מי שינהגו כך וייכשלו, והאחריות למעשיהם תוטל על מי שהורה להם לעשות כך. יש לשים לב לכך, שמי שנהג בדרך תשובת הבאה ונכשל בחטא, הריהו עתה בבחינת מזיד, שכן לא היצר פיתה אותו ואין המדובר בכישלון רגעי, אלא הוא הגיע לעשות את מה שעשה מתוך כוונה ותכנון.

קראו עוד:

תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : חיבורי התשובה ודרכי התשובה
תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : וידוי וסיגופים (פריט זה)
תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : תשובת המשקל ובעיית ההשפעה הנוצרית
תורת התשובה של ר' יהודה החסיד : תשובת הרוצח בירושלים