עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > מחשבת ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > הגות דתית-יהודיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > מסעות הצלבעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות אשכנז
מרכז זלמן שזר לחקר תלדות העם היהודי


תקציר
'ספר החסידים' של ר' יהודה החסיד. על תפישת היחסים בין יהודים לגויים. פרק זה דן בדרכי התגובה של יהודים, בשעה שבאים צלבנים ומציבים לפניהם את התביעה: המרת דת או מוות.



בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הנהגה בשעת שמד
מחבר: פרופ' יוסף דן


מאמרים רבים ב'ספר חסידים' דנים בדרכי ההימלטות של יהודים, גברים ונשים, בשעה שבאים צלבנים ומציבים לפניהם את התביעה: המרת דת או מוות. הנה לדוגמה מאמר העוסק בנשים הנאלצות להשתמד:

בשעת השמד מקצתם נהרגו ומקצתם נשתמדו על מנת לחזור לדת יהודית כשיוכלו, אלא מפני אבחת חרב נשתמדו. הנשים שנהרגו בעליהן או שהיו פנויות, מקצתן היו אומרים שמא הערלים יטמאו אותם, ואמרו: רוצות להיות כומרות, אבל נקבות קטנות לא שמו שם, כי אמרו, אם יברחו לא יניחו הטף מהם. ואחרות לבשו שחורות בביתם, כי אמרו, אם יהיו ככומרות לא יוכלו מהרה לברוח. אמרו להם הגויים: או תהיו בכוֹמריא או תלבשו לבנים, ולבשו לבנים, כי אמרו: שמא אם יהיו בכוֹמריא לא יוכלו מהרה לברוח. ואמרו החכמים שבהם, אם יטמאו אותם בעל כרחם דרך זנות, אינו כל כך עון כאותם שבכּוֹמריא ששומרין אותן כמה שנים שלא יברחו ואוכלות דבר טמא ומחללות שבתות. אבל הערלים ידחקו אותם להנשא לערל, שאינה יכולה לברוח מפני הבעל ששומר(ת) אותה, מוטב שתהיה בכוֹמריא שלא יטמאנה הערל (סימן רסב, עמ' 85).

אין בספר עקביות בשימוש של במונחים "גלח" ו"כומר", ואין בו מושג מיוחד המציין נזירים ונזירות. כאן ברור, שב"כומרות" הכוונה לנזירות, שכן נשים אינן משמשות בתפקידים אחרים בכנסייה. כנראה נמנע ר' יהודה מלהשתמש במושג המקראי "נזיר" לגבי הנוצרים.‏

מאמר זה הוא דוגמה לדרך המחשבה הפּרגמטית של ר' יהודה בדיון על מצב של מצוקה קשה. אין כאן שאלה מה הדבר הטוב לעשותו, אלא מהי הדרך הפחות גרועה, שאף היא רעה מאוד. הנושא הוא גורלן של נשים שנותרו לבדן אחרי השמד, מהן אלמנות של מקדשי השם, מהן נפרדות מבעליהן, שנשתמדו על-מנת לחזור ליהדות כשיוכלו, ומהן שהיו פנויות לפני כן. לנשים אלה אין בּרֵרה אלא לחיות כנוצריות, והשאלה היא – האם להישאר בביתן או להיכנס למנזר ("כּוֹמריא"). הגויים אינם מתירים להן להתחזות לנזירות בביתן ("ללבוש שחורים"), ואם הן מתחזות לנוצריות סתם ("ללבוש לבנים"), יש חשש שייאנסו בידי גוי. בעל 'ספר חסידים' פוסק, כי האונס נזקו פחות מהחיים במנזר, שממנו לא יהיה אפשר להימלט במשך שנים. לעומת זאת, אם יש סכנה שהאשה תיאלץ להינשא לגוי, הרי המנזר הוא האפשרות הפחות גרועה, שכן בנישואים לגוי יש גם אונס וגם חיים ממושכים של עבֵרוֹת ועווֹנוֹת. מהקשר הדברים ברור, שאין במצב זה כל אפשרות לקבל את תמיכת הקהילה היהודית או יהודים בודדים. הנשים נשארו לבדן בסביבה שבה לא נותרו יהודים אחרים, ועליהן לבחור בין אפשרויות שבכולן מצוקה קשה. יש לשים לב לכך, שאין בדברי ר' יהודה שום רמז לאפשרות של קידוש השם בידי הנשים.

לכאורה אפשר להבין, כי האונס אינו נחשב לדבר החמור ביותר בעיניו של המחבר, האומר: "אם יטמאו אותם בעל כרחם דרך זנות, אינו כל כך עון", ולא היא. במאמר הקודם לזה (סימן רסא, עמ' 85) הוא קובע:

והאשה שהולכת בדרך ושמעה שפוגעין בה גויים ויראה פן ישכבו עמה יכולה ללבוש את עצמה ככומרת כדי שיהו סבורים שהיא כומרת ולא ישכבו עמה. ואם היא שמעה שפריצי ישראל יפגעו בה, כמו כן מותרת ללבוש מלבוש נכרית ולומר היא גויה ולומר היא תצעוק ותלשין עליהם, ויכולה לצעוק קודם, כדי שיבאו גויים לעזור לה, אף על פי שיהרגו את הפריצים.

כלומר, לא רק במצב של אונס, אלא גם בשעת סכנת אונס בידי פושעים יהודים, מותר לאשה לגרום למותם של יהודים בידי גויים כדי להינצל מהאונס.

המעשה בהגמון ממַגֶנצא המתואר בספר מובא לעתים קרובות כדוגמה לתפישׂת קידוש השם ב'ספר חסידים' ונדון הרבה במחקר. אין כל ראיה לכך שיש לדברים יסוד היסטורי, ויש לראות בסיפור ביטוי לדרך הראייה של ר' יהודה את הסיטואציה של קידוש השם:

מעשה היה בהגמון אחד שגזר בעיר מַגֶנצ"א שיהרגו היהודים או לתפוש דתם. ושלח אחר התועים (= הצלבנים), ואמר: תיזהרו בגופיכם שלא תגעו לממון יהודים אלא לגופם. מי שלא ישתמד, יהרג. והנה הוגד ליהודים. מיד כששמעו הקהל, סגרו הבתים והשליכו מן הבתים לרחוב כל כספם וזהבם ומלבושיהם. עד שהתועים היו טרודים לשלול שלל ולבוז, הנה הרבה מהם ברחו דרך חצרות לבית העירונים ונמלטו. שמע ההגמון הדבר, ושלח אחר התועים וצִוה להם: אל תגעו ביהודים. חזרו התועים לפניו ואמרו לו: מעיקרא מאי ניחא לך ולבסוף מאי קשיא לך? [מפליא למצוא ניסוח בארמית תלמודית צחה בפי אספסוף של צלבנים. הם שואלים: מדוע טוב היה לך מלכתחילה להורות על הריגת היהודים, ומדוע קשה לך הדבר עכשיו, כלומר, מדוע אתה אוסר עלינו להרגם?]‏ אמר להם: מעיקרא כל זמן שהממון תחת ידם היה להם טורח להפסיד ממון גדול והגוף, והיו נאנסין. ועתה הממון כלה וכבר קַצים בחייהם ויהרגו טרם יעברו חוקם. ועוד, אם לא הייתם שוללים כי אם מיד הורגים, הייתם מוצאים כולם, זקן, בחור ובתולה, ומתוך שמקצתם נאנסים היו אחרים נאנסים. עתה, עד שהייתם טרודים לשלול, הבחורים והפריצים ובתולות ובחורות ברחו להם, ולא נשארו כי אם הזקנות והזקנים והטובים, אותם בברור יהרגו (סימן תתתתרסב, עמ' 449).

קידוש השם בקהילות אשכנז, כגון מַגֶנצא, בתקופה זו נדון בהרחבה רבה במחקר בתקופה האחרונה (ראו בייחוד מחקריהם של רוברט חזן ואיבן מרקוס). תמונת קידוש השם במַגֶנצא בסיפור זה שונה שינוי מהותי מזו המצטיירת מן הסיפורים המסורתיים על הגזֵרוֹת בתתנ"ו ובשנים הבאות. הציור כאילו היהודים בערי הריינוּס היו מוכנים כאיש אחד לקדש את השם, נשים וגברים, בחורים וזקנים, אינו הולם את התמונה שמציג ר' יהודה. לדעתו – המובעת בפי ההגמון – יהודים שממונם בידם נוטים יותר להשתמד מאשר יהודים שהפסידו את ממונם. צעירים, פריצים, בתולות ובחורות מוּעדים להשתמד. כאשר אחדים מבני הקהילה מקבלים על עצמם את הנצרות, ילכו אחרים בעקבותיהם. ההגמון בסיפור זה ביטל את הגזֵרה משעה שהתברר כי נקודות חולשה אלו בציבור היהודי אינן קיימות עוד, שכן הממון הופקר והחלשים באמונתם נמלטו, ונשארו רק אלה שבוודאי יקדשו את השם. ההגמון מצוּיר כאן כמי שגזֵרתו נועדה למטרה דתית בלבד. אין לו כל עניין בהריגתם של יהודים, ור' יהודה אינו מייחס לו שנאה אליהם. כל מטרתו היא להביא את היהודים להמיר את דתם, ומשעה שמתברר כי מטרה זו לא תושג, הוא מבטל את הגזֵרה. יש לציין גם, שאין בתיאור זה כל רמז לכך שהיתה קיימת אפשרות שיהודים יתאבדו כדי לא ליפול בידי הצלבנים, ולא כל שכן שאין באופקו של תיאור זה כל רמז לכך שיהודים עשויים להרוג את בני משפחתם ולהתאבד כדי להינצל מן הגזֵרה. דברים אלה אמורים לא לגבי סיפור זה בלבד, אלא לגבי 'ספר חסידים' בכללו. ההתאבדות על קידוש השם אינה נדונה כלל ב'ספר חסידים', והדבר הקרוב ביותר לכך מצוי בסימן תתתתקצח, עמ' 428:

מעשה היה בשעת השמד שאמר ההגמון לקהל שבעירו: תשלחו לאותה עיר פלונית כי יש בה הגמון ויש בה יהודים, ותראו, מה יעשו אותו קהל, כן תעשו אתם, ומה שאותו הגמון יעשה לקהל שבעירו, אני אעשה לכם. שלחו יהודי טוב, וראה שנשתמדו. וחזר ושאלו לו, אמר: נהרגו על יחוד השם. ואם היה אומר להם [שנשתמדו]‏ אף הם היו עושין כך. לכך אמר כך, שיהרגו על קידוש השם ויהיה להם חלק לעולם הבא.

ברור שהסיפור בדוי, שכן קשה לתאר שהגמון המבקש להוציא לשמד, או להרוג, קהילה שלמה ישלח יהודי – או רק יהודי – לברר מה התרחש בקהילה סמוכה. ר' יהודה מתאר כאן מצב שבו אדם אחד צריך להחליט על גורלה של קהילה שלמה, לחיי העולם הזה, או לחיי העולם הבא.

ההבדל בין סיפורו של ר' יהודה החסיד לבין סיפורי הגבורה הידועים בולט עוד יותר בהמשכו של הסיפור על ההגמון ממגנצא שהובא למעלה:

כך אמר שמואל לשאול, וכי בחנם אמר הקב"ה (שמואל א טו, ג)‏: "והמתה מאיש עד אשה' וגו''' ["מעולל עד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור"], אלא כדי שתמצאו כולם ותמחו את שמם. אבל עתה, כל זמן שעטיתם אל השלל, הרי ברחו ליערים ונמלטו ונעקר הפסוק (דברים כה, יט] "תמחה את זכר עמלק". אמר: חשבתי לעשות מצוה לזבוח לה'. אמר [שמואל]‏: "החפץ לה' בעולות ובזבחים"? לכך נפשך תחת נפשו. לכך נפלו ישראל עם שאול. וזהו שאול – באחת [כלומר, בניסיון אחד] ולא עלתה לו, אבל דוד הרג עמלק כל מה שיכול. אם חטא באוריה לקה בשאר פורעניות, והואיל ותיקן משמרות והביא הארון לירושלים ורצה לבנות הבית, לכך עלתה לו (סימן תתתתרסב, עמ' 449).

ר' יהודה משווה ללא היסוס את יהודי מַגֶנצא לעמלק הנרדף בידי שאול, ואת ההגמון ממַגֶנצא הוא משווה לשמואל הנביא. חטאם של ישראל ששללו שלל הביא לכך שהם נהרגו יחד עם שאול בקרב עם הפלישתים.

אחת התביעות שמציג 'ספר חסידים' לפני קוראיו היא לשמור את זכרם של הקדושים ולבקש נקמה ברוצחים. הביטוי המשמש את ר' יהודה בהקשר זה הוא "כיסוי הדם":

...הרי כשאין הדם מכוסה מעלה חימה וממהר לנקום. לכך כשהיו נהרגים על קידוש השם בשעת השמד, אם ניתז או נשפך הדם לא היו מניחים לכסות; אף על פי שהיו צריכים לטוּח הבית בסיד, אותו המקום שהדם שם לא היו מניחים לכסות. [...] ואם תקשה בעיניך והלא הקב"ה יודע המכוסה כמו המגולה [...] ולמה ינקום הקב"ה מן המגולה יותר מן המכוסה? אלא, הקב"ה לפי דעת בני אדם ולפי דבריהם עושה. [...] וכן כשיראו בני אדם הדם ויאמרו: הקב"ה ינקום נקמתך. ואם יאריך זמן הנקמה יאמרו תימה, היאך הקב"ה מתאפק שאינו נוקם (סימן תתתשלד, עמ' 376).

הדברים משולבים בפירושי פסוקים ומאמרי חז"ל, כך שהתמונה המתקבלת היא של עיקרון מקודש, הפועל מאז ומעולם. וכך נאמר גם בסימן הקודם, תתתשלג, עמ' 376-375:

בית שנהרגו בו על קידוש השם והדם ניתז על החומה ועל האבנים, ובעל הבית בא לטוּח בסיד קירות הבית, את הדם לא יעביר ולא יהא טח עליו. [...] הרי כל זמן שאין הדם מכוסה הקב"ה נוקם, וכשהוא מכוסה איננו ממהר לנקום. [...] והלא הקב"ה יודע המכוסה כמו המגולה, כל זה בספר הכבוד.

שני מאמרים אלה הם כמעט היחידים ב'ספר חסידים' שבהם מדובר על נקמה בגויים בהקשר של קידוש השם.

המחבר אומר, שהקדוש ברוך הוא איננו צריך תזכורת ואיננו נזקק לראיית הדם הבלתי-מכוסה, אבל הוא בוחר לפעול על-פי תודעתם של בני-האדם. כאשר היהודים זוכרים את המעשה ומבקשים נקמה, אז פועל האל, ואילו אם הדם מכוסה והאנשים מתעלמים ממנו, עשוי גם האל להתעלם.

ר' יהודה החסיד דורש הקפדה על קבורה נאותה של מקדשי השם:

במקום אחד נהרגו הרבה יהודים על קידוש השם ומעט נאנסו שלא נתנו עצמם ליהרג ונטבלו במים. והביאו בלילה על העגלות את ההרוגים בבית הקברות, כי היה רחוק מן המקום שנהרגו שם. ונפלה אשה מן העגלה ולא ידעו, וקברו בחפירות גדולות ורחבות את החללים ודף אחד בין כל אחד ואחד. ובאה אותה שנפלה מן העגלה בחלום לאחד וכעסה עליו ואמרה, הלא היא נהרגה על קידוש השם. וחקר ונדר ממון מי שימצאנה. ובא רועה בקר והראה לו אנה היא, שנפלה מן העגלה, וקברוה עם ההרוגים. ואמרה לו באותו לילה: כיון שנתתה בעבורי עד שמצאתני וקברתני עם ההרוגים על קדוש השם, אמרה: לך למקום פלוני, כי שם הטמנתי זהב שקול חמשה עשר זקוקים. ומצא כדבריה (סימן תתתשל, עמ' 375).

ראויה לציון העובדה, שאין בפי מספר הסיפור כל גינוי לאלה מבין היהודים שנטבלו לנצרות ולא קידשו את השם. מסתבר, שהם אלה שהביאו את ההרוגים לקבורה, ואחד מהם הוא שנדרש למצוא את הגופה שנפלה מן העגלה ולהביאה לקבר ישראל. לגבי חפציהם של ההרוגים, מספר 'ספר חסידים': "סכין אחד מצאו בקבר של הרוגים שנהרגו על קידוש השם. לאחר שנים רבות חפרו בקבר ונמצא הסכין, ורצו לקחת אותו. אמר החכם: במקום שנמצא תשימו אותו ולא תעשו בו מלאכה ואל יהנו ממנו" (סימן תתתשלב, עמ' 375).

בסיפור אחר מתואר מאבקם של מקדשי השם שלא מתו על זכותם להיכלל בין הקדושים:

והיו שנים ששחטו את עצמם ולא יכלו להמית עצמם, וסבורים הגויים שמתו, ולא מתו. לאחר שנים מתו. וחלם יהודי אחד, שאותם הרוגים שנהרגו היו אומרים: לא תכנסו במחיצתינו כי אתם לא נהרגתם על קידוש השם כמונו. והראו בצואר שחתוך. אמרו: ולא מתם. ובא זקן אחד ואמר: כיון שחתכתם עצמיכם כדי להמית וכיון שלא נטבלו במים שלהם, ראוים להיות עמכם. והביאם עמהם במחיצתם (סימן תתתשל, עמ' 375).

הדברים שלעיל אינם אלא לקט מצומצם מתוך היריעה הרחבה הפרוּשׂה ב'ספר חסידים' והעוסקת בפרטי-פרטים בהווי החיים היהודיים בתוך הסביבה הנוצרית ובהשלכות המציאות של תקופת מסעי הצלב על אורח חייהם ומחשבתם של היהודים באשכנז. זהו מקור היסטורי ראשון במעלה, שעד כה נוצל רק בחלקו כדי לצייר את התמונה ההיסטורית של התקופה. בתחומי החיים שנסקרו כאן לא ניכרת גישתו האישית המיוחדת של ר' יהודה החסיד. הוראותיו והנחיותיו משקפות את התפישׂוֹת שרווחו בחוג משפחת קלונימוס ובמידה רבה – ביהדות אשכנז בכללה. בפרקים הבאים, לעומת זאת, נדון בנושאים שבהם נקט ר' יהודה עמדה עצמאית ונפרד, ברב או במעט, לא רק מן החברה היהודית בכללה אלא גם מבני משפחתו, חבריו ותלמידיו. הביטוי המובהק לכך הוא תביעתו של ר' יהודה להסתגרות כיתתית של החסידים, שתידון בפרק הבא.

קראו עוד:

בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : מקדשי השם ומשומדים
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : חיים בתוך הסביבה הנוצרית
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הגויים כדוגמה ומופת
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הנהגה בשעת שמד (פריט זה)



אל האסופה ר' יהודה החסיד - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הנהגה בשעת שמד
שם  הספר: ר' יהודה החסיד
מחבר: דן, יוסף (פרופ')
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תלדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תלדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
2. בעריכת: אביעזר רביצקי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית