גישתו הפרגמטית של ר' יהודה החסיד מוצאת ביטוי גם ביחסו לנוכחותם של משרתים ומשרתות נוכרים בביתו של יהודי:
אחד היו לו שני מיניקות גויות בביתו, והיו עושות ביניהן מחלוקת. אמרו: למה אתה גורם מחלוקת בביתך? אמר: אם היו באהבה יחדיו, שמא יגנבו לי, אבל עתה אחת יראה מחברתה. אמרו לו: עליך נאמר (דברים כב, ח): "ולא תשים דמים בביתך", וכתיב (משלי ג, ה): "ואל בינתך אל תשען", שאתה גורם שמא זאת תמית את הוולד שאותה מינקת מניקה, או זאת ילד של זאת מיניקת, ואתה פשעת בהם ומעלה עליך כאילו בידך עשית ונתת חרב בידם (סימן קנט, עמ' 67).
אין כאן, ואף לא במקומות אחרים, דיון בשאלה האם ראוי לו לאדם להחזיק בביתו משרתים נוצרים והאם נכון להפקיד תינוק יהודי בידיהן של מיניקות נוצריות. ר' יהודה מקבל את התופעות הללו כחלק מן המציאות הרגילה. השאלה היא, האם נהג נכון אותו יהודי שדאג לסכסך בין שתי המיניקות כדי למנוע מהן לתמוך זו בזו במעשה גנבה. ר' יהודה אינו מגיב על המעשה מתוך עיקרון מוסרי, אלא שולל אותו מסיבה תועלתית: הן עלולות לפגוע בילדים בגלל היריבוּת ביניהן. עם זאת הפסוק המצוטט מספר דברים מכיל פסיקה מוסרית (בעוד הפסוק ממשלי מתפרש כהוראה תועלתית – "אל תהיה חכם הרבה").
רבים המאמרים ב'ספר חסידים' תובעים התנהגות מוסרית נאותה במסחר וביחסי הממון עם גויים. למשל:
איש אחד היו לו בנים ובנות, כשהיו נשואים – מתו. והיה מספר [זאת ל]חכם אחד. אמר לו [האיש לחכם]: מערוּפיא אחד [= שותף, מי שחולק עם אדם אחר זכות מסחרית בתחום מסוּים], גוי היה לי, ומת הגוי המערוּפיא שלי, ואחר כך מתו בני ובנותי והממון נשאר לחתניי ולכלותיי, כיון שלא זכה [צ"ל זכו] להעמיד תולדות. למה לא מתו קודם שנישאו – שלא יבא הממון מידי לידם. ואמר: כל זמן שהיה אותו גוי חי היה לי הצלחה. אמר לו החכם: שמא הממון בּעַוְלה? אמר: לא עשיתי לשום יהודי רעה אלא לאותו גוי, הייתי מטעה אותו ועושה לו עַוְלה. הרי כשמת ומלאכו הגיד לו וצעק על זה, והקב"ה עשה משפט לעשוקים, בין יהודי בין גוי. לכך לא יגנוב לא ליהודי ולא לגוי, שלא יתחלל שם שמים על ידו (סימן קלג, עמ' 62).
יש בסיפור זה עדות לא רק על שותפות מסחרית בין יהודי ובין גוי, אלא גם על תפישׂתו של ר' יהודה החסיד את מערכת השכר והעונש. היהודי המספר את הדברים לא ראה כל פגם בכך שרימה את שותפו. לדעתו, כל עוד אין הוא עושה עוול ליהודי, ידיו נקיות. אולם מות ילדיו הוכיח לו, שלא כך הדבר. העונש הושת עליו לאחר שנודע דבר המִרמה בעולם העליון, וזה קרה רק לאחר שהגוי מת והמלאך הממונה השומר על היהודי פגש את נשמתו של הגוי וסיפר לה את הסוד. נשמתו של הגוי הקימה קול צעקה, וכעונש על כך מתו ילדיו של היהודי לאחר שנישאו, אך לפני שנולדו להם ילדים. בדרך זו לא עבר ממונו של היהודי לידיהם של ילדיו, אלא לידי יורשיהם, חתניו וכלותיו, שלא היו מזרעו, וכך עשה האל "משפט לעשוקים, בין יהודי בין גוי".
המלים האחרונות שבסיפור מתייחסות לנושא אחר לגמרי: "שלא יתחלל שם שמים על ידו" פירושו, שלא יצא ליהודים שם רע של רמאים וכך ייפגעו הרבים בחטאו של היחיד. במקרה זה לא התחלל שם שמים, שכן מעשה המִרמה לא נודע בעולם הזה אלא רק בעולם הבא.
'ספר חסידים' כולל כמה מאמרים שהגויים משמשים בהם מכשיר להענשת יהודים על חטאיהם:
ואם תראה בית של צדיק או בית הכנסת חרב, או רשעים או גויים דרים בו, דע שאף ישראל היו מתנהגין בו דרך ביזיון. וכן בית המדרש שנוהגין בו קלות ראש סופו נופל בידי ערלים. דיו לעבד שיהיה כרבו, כי לא נהגו גויים קלות ראש וביזיון בבית ה' עד שנהגו ישראל תחילה קלות [...] לעולם לא יעשו הערלים רעה אלא אם כן עשו ישראל רעה ביניהם תחילה זה לזה... (סימן רכד, עמ' 79-78).
ובדומה לכך:
אם ראית מלך או שלטון שלוקח הרבה [מסים], לפי שהיה לצדיקים לרחם על עניים שלא יתרחקו מנשותיהם ומזרעם [כלומר, מאחר שבני העיר לא נתנו צדקה לעניים, הוכרחו אלה לחזר על הפתחים במקומות מרוחקים]. ולא נתנו הקהל לעניים כראוי, או מחלוקת ביניהם או ביטול תורה (סימן רל, עמ' 79).
וכן:
בעיר אחת היתה קהילה גדולה והיו עשירים, ומחמת עשרם היו מתגאים ולא היו עוסקים בתורה כדבעי להו למיעבד [= כראוי להם לנהוג]. והיה שם זקן אחד חסיד וחכם, אמר להם: דעו לכם, אם לא תעסקו בתורה ותחזרו בכם, תמיה אני אם לא תחרב העיר. כל זמן שאותו זקן היה חי, בזכותו לא נעשה דבר. אבל כשנפטר והלך לעולמו בא מלך אחד ודחק אותם ונתנו שליש על פי השבועה. ואמר להם: השבעו בתורתכם שנתתם לי שליש מכל ממונכם. באו רכילים ואמרו למלך שהטמינו ממונם תחת הקרקע. אמר להם: עברתם על תורתכם ונשבעתם לשקר, והוליכם בשביה והחרים את העיר. לקיים את דברי הזקן, כדכתיב (ישעיה מד, כו): "מקים דבר עבדו'" (סימן רלא, עמ' 79).
ספק רב אם מעשה זה ודומים לו ב'ספר חסידים' מייצגים איזו מציאות היסטורית. ר' יהודה החסיד השתמש במשלים מעין אלה כדי להעביר מסר מוסרי: אם נגזרה גזרה על יהודים, לא תמיד האשמה היא בגויים. לעתים משמש מלך גוי מכשיר בידי האל כדי להעניש יהודים על התנהגותם החוטאת.
עשרות רבות של מאמרים ב'ספר חסידים' עוסקים בהתוויית הדרכים להקמתו ולחיזוקו של החיץ בין היהודים לגויים. בחינת מאמרים אלה מעלה, שכמעט שאין בספר הנחיות להיפּרדוּת מן הגויים בתחומי הכלכלה והמסחר, ואף לא בחיי היומיום. בעל 'ספר חסידים' תובע הפרדה גמורה בין יהודים לבין קודשיהם של הגויים, אך לא בין היהודים לגויים כבני-אדם. להלן דוגמאות אחדות:
במקום אחד היו יהודים ובנו בית הכנסת. והיה גוי בנאה [= בנאי] בונה, ובנה קודם לכן תועבה [= כנסייה]. ונשאל [צ"ל: נשאר] לבנאי חול וסיד, והיהודים היו צריכין לסיד ולחול. אמר להם הבנאי: אני אמצא בזול. הכיר זקן אחד והרגיש, שהיה רוצה למכור להם הסיד והחול שנשאר לו מן העבודה זרה. אמר [החכם] ליהודים: אפילו לביתו של אדם אין לקנות מהם, וכל שכן לבית הכנסת. וכן אם נשאר מבית הכנסת אין למכור לבנאי שבונה לעבודה זרה.
במקום אחד היו יהודים ובנו בית הכנסת של אבנים. לאחר ימים רצו היהודים שבאותו מקום לצאת מאותו מקום ולהיות במקום אחר. אמרו: מה נעשה מבית הכנסת? מקצתם אמרו: נמכור לגויים. כיון שנצא מכאן ונהיה בקהילה שיש להם בית הכנסת, נמכור זה וניתן המעות לעניים, כי כשנצא לא יהיה שם שום אדם, יביאו זונות בו וישכבום שם. ומקצתם אמרו לשברו. ימכרוהו, והגוי יעשה בו מה שירצה. כיון שבשבעה טובי העיר יימכר, יעשה הקונה בו מה שירצה. אמר להם זקן אחד: תסתמו הפתחים והניחו אצלו שומר אחד, שלא יתן אדם להכנס בו, ואם יבא שום יהודי שם שיתפלל שם, או שמא ישובו שם (סימן תתתתל, עמ' 398-397).
המגמה ברורה: במעשה הראשון נאמר, שאין להתיר מגע בין בית כנסת לכנסייה אפילו באמצעות חול וסיד, מפני שהיו מיועדים תחילה לעבודה זרה. אין כאן הפרדה אנושית, אלא הפרדה בין קודש לטומאה. הוא הדין במעשה השני: הבעיה איננה בכך שבניין בית כנסת שנזנח יעבור לבעלוּתם של גויים, אלא בחשש שבמקום שהיה קדוש תשרור טומאה. כך הדבר גם בדוגמה הבאה:
אחד היה לו אתרוג שבירך בחג הסוכות, ואמרו לו יהודים: תמכור אותו לנו כי יש לנו ליתנו לשר אחד. אמר לו: לא אמכור מה שבירכתי עליו, וכל שכן לגוי. אמרו לו: והלא חסיד אחד לקח אתרוגים ומכר. אמר: אותם הוצרכו ליתן למלך, ותקנת ישראל היה. ועוד [מעשה באדם] היו לו שתי טליתות ונתעטף בשתיהן ובירך פעמים רבות, ורצה למכור. אחד ישראל רצה ליתן ארבעים, וגוי – שִׁשִׁים. אמרו לו: תמכור אותו לגוי. אמר: חס ושלום למכור לגוי מה שבירכתי עליו. אחד היה לו כוס יפה והיה שותה בו רק בשבת ומברך עליו. אמר לו יהודי אחד: תשאיל לי שאשלח בו יין לשר. אמר לו: איני שותה בו בחול, אלא בשבת בעבור מצוה, ולא אורידנו מקדושתו. כלי שנשתמש בו קֹדש לא ישתמש בו גוי (סימנים תתתתלה-תתתתלו, עמ' 399-398).
במקרה של סכנה ואונס אפשר למסור חפץ קדוש לגוי, כמו שעולה מן הסיפור המובא במשפט מוסגר בדבר החסיד שמכר אתרוגים. באותו מקרה היתה זו דרישה מפורשת של מלך, ו"תקנת ישראל היתה". אולם אם ניתנת לאדם בחירה, עליו למנוע ש"כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו גוי" (הסיפור התלמודי שממנו נלקח ביטוי זה, "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?" מתייחס לנישואי אלמנתו של חכם גדול לחכם קטן ממנו (בבא מציעא פד ע"ב).
קראו עוד:
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : מקדשי השם ומשומדים
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : חיים בתוך הסביבה הנוצרית (פריט זה)
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הגויים כדוגמה ומופת
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הנהגה בשעת שמד
