בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : מקדשי השם ומשומדים

'ספר חסידים' איננו מציג לפני הקורא משנה סדורה ותפישׂה היסטורית בעלת פרספקטיבה. אין הוא "ספר" במשמעות הרגילה של המלה. כל פסקה שבו מהווה התמודדות עם סוגיה מסוּימת, בדרך כלל סוגיה בעלת משמעות קיומית, מעשית, במהלך החיים היומיומי. יש כאן יותר אוסף של שאלות ותשובות – בדרך כלל שאלות שהמחבר שואל את עצמו – והן מתייחסות לערכים ולמעשים המוצאים ביטוי בחיים הרגילים. אין זה ספר שנכתב "לאחר מעשה", הסוקר את מה שהתרחש והמסדר את הנושאים והמאורעות בסדר כלשהו. זה ספר שכל פסקה שבו משקפת את הרגע עצמו, את העניין שהתעורר ושתובע תשובה, ועל כן הוא בנוי קטעים-קטעים וקרעים-קרעים, שאינם מצטרפים לתמונה שלמה ומסודרת.

על כן מוקדשים רק משפטים מעטים ב'ספר חסידים' לדיון עקרוני בנושא העיקרי שעמו התמודדה יהדות אשכנז במאה ה-12 – גזֵרות מסעי הצלב וקידוש השם. אין כאן בירור עקרוני המגבש תפישׂה כוללת והמיישׂם אותה ביחס למקרים אפשריים, אלא יש כאן התייחסויות, ישירות או עקיפות, אל עניינים הקשורים בקידוש השם כאל חלק ממרקם החיים היומיומי של החברה היהודית לרבדיה. במקום משנה סדורה מוצגת לפנינו השתקפות של המציאות והתייחסות ערכית אל פרטיה, ולאו דווקא אל כלליה. אין זו "תעודה" היסטורית אלא קובץ כמעט מקרי של רסיסי "תעודות", שכוחם הגדול בכך שהם מהווים ציור של המציאות בת השעה והתמודדות עם השלכותיה על חייהם של הפרט, המשפחה, החברה והקבוצה הדתית המיוחדת החזוּיה בספר, קבוצת החסידים.

קידוש השם, אשר היה תופעה מרכזית בהוויה היהודית בגרמניה במאה ה-12 ובמשנתם העיונית של בני משפחת קלונימוס, מוצג אפוא ב'ספר חסידים' כחלק מן המציאות, התובע תשובות קונקרטיות לשאלות קונקרטיות, ולא כנושא לדיון עיוני. קידוש השם הוא פשוט פַּן אחד במערכת הכוללת של היחסים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים והדתיים שבין הקבוצה היהודית הנרדפת לבין החברה הנוצרית שבתוכה הם חיים. הדוגמאות הבאות, מתחום היחסים בין יהודים לגויים, מאפיינות כנראה את תורתו של ר' יהודה החסיד. בקטעי 'ספר חסידים' שיש לייחסם לר' שמואל החסיד לא נמצא מאמרים וסיפורים המתארים את היחסים בין יהודים לגויים, וקידוש השם נזכר בהם רק בצורה כללית. בכתביו של ר' אלעזר מווֹרמס, הן בתורת המוסר והן בתורת הסוד, נושא זה כמעט שאינו מצוי. אין פירושו של דבר שדעתו של ר' יהודה החסיד היתה דעת יחיד, אך הנושא תפס בהגותו מקום נכבד יותר מאשר בכתבי חבריו. למשל:

'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו). אף על פי שאמרה תורה (דברים כב, ה): 'לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה', אם צרו אוֹיבים על העיר או אם הולכים בדרך ואם יודעים שהם נשים ישכבום – ילכו במלבוש איש ואף בחרב, כדי שיהוּ סבורים שהם אנשים. אם באו עשרים אנשים לפגוע בהם‏ והנה אין שם אלא עשרה אנשים ויש שם כארבעים נשים – יחגרו חרב כדי שיהוּ סבורים שהם אנשים ולא יזיקוּם. מעשה באשה יפה מאד שהלכה עם בעלה בדרך ועשתה לה משער חבירתה זקן ושמה בפנים שלה והרואה אותה היה סבור שהיתה איש, ונוצלה. וכגון בחורים שאין להם זקן וילבשו בגדי נשים להנצל או לבוש נכרי להתעות [צ"ל להטעות] האוֹיבים (סימנים רו-רז, עמ' 76-75).

השאלה היא, האם מותר לעבור עבֵרה כדי להינצל מידיהם של פורעים, ותשובתו של בעל 'ספר חסידים' היא חיובית, ללא הסתייגות. מנוסח הדברים לא ברור האם מדובר בסיטואציה של קידוש השם, דהיינו התנפלות של צלבנים הדורשים המרת דת, או שמא מדובר בפורעים "רגילים" או אף בסתם פושעים. כך לדוגמה, ייתכן, כי ההתנפלות שבה נהרגה משפחתו של ר' אלעזר מווֹרמס, שעליה כתב את קינתו המפורסמת על אשתו ובנותיו (הברמן תש"ו, עמ' קסא-קסח), היתה על רקע פלילי ולא על רקע דתי, כפי שהראתה יהודית בסקין במחקר שהקדישה לנושא (Baskin 1994).

עניינו של בעל 'ספר חסידים' הוא להורות התנהגות נאותה מבחינה הלכתית ומוסרית,ולא להבין את התופעה ההיסטורית. לכן הוא קובע:

"מעשה היה בשעת השמד לאחד שלבש מלבוש נכרי וברח [כלומר, ניצל מן השמד] כסבורים שהוא גוי, ושאל: צריך אני כפרה על שעטנז? אמרו לו: כיון שמִתְחִלה חשבת כך, היה לך לקנות מלבוש ולתקנו בחוטין שאינן של פשתן, וצריך כפרה" (סימן רג, עמ' 75).

משמע, אפילו בשעת השמד צריך אדם לדאוג ולטרוח כדי שלא יעבור עבֵרה שלא לצורך, ואם בדעתו להתחפש לגוי, עליו להקפיד שלא יהיה שעטנז בבגדים שהוא משתמש בהם. לגבי עצם ההתחפשות, הגישה חיובית בעיקרה:

מעשה בחסיד אחד, שהלך בדרך עם חבורה. אמרו לו: תלבוש בגד מקטורן כדי שלא יכירו בך. אמר: מפני שתפור בשעטנז לא אלבש. ותפשׂוּהוּ, והוצרכו לפדותו. ואותו צדיק טרח עד שפרע, כי אמר, אני גרמתי. כי מי שצריך לילך בדרך צריך שיכין מלבוש בחוטי קַנבוּס או במשי, שלא יהא שעטנז, שיהא לו מזומן כשיצא לדרך (סימן רה, עמ' 75).

אדם צריך אפוא להיות מוכן להתחפש לנוכרי, ולא להיות חסיד הרבה ולהימנע מכך, שכן הוא אחראי אם תארע תקלה בגלל הימנעותו מלהתחפש. אך יש לדברים גם גבול ברור: "אבל יהודי שלא נשתמד לא ייקח עליו שתי וערב ולא יתקן עצמו כעין גלח וכומר כדי שלא יכירוהו, אבל ישנה בגדיו, ולא יגלח זקנו" (סימן רג, עמ' 75). להתחפש לנוכרי מותר, ובלבד שיימנע משעטנז, אך רק לסתם נוכרי, ולא לנזיר או לכומר או לצלבן (שם), כלומר, לא למי שמזוהה באופן מובהק עם הכנסייה והנצרות, ואף אסור לגלח את הזקן.

מדוגמאות מקריות אלו אפשר להסיק על יחסו של ר' יהודה אל העולם הנוכרי: זה עולם מסוכן, שמצויים בו פושעים, פורעים וצלבנים, ואדם צריך להישמר מכולם, ועם זאת להקפיד על קיום המצווֹת בשלמותן במידת האפשר. בשעת סכנה, כשאין בּרֵרה, "עת לעשות לה' הפרו תורתך" וחייב אדם לנסות לשמור את נפשו. אולם יש איסורים, כגון גילוח הזקן או נשיאת צלב בתחפושת, שאין לעבור עליהם בשום פנים ואופן.

הגישה העניינית והמפורטת מאפיינת גם את יחסו של בעל 'ספר חסידים' אל המשומדים. במחקר התברר, כי ב'ספר חסידים' ניתן מקום רחב יותר למשומדים מאשר למקדשי השם. הדבר מובן: המשומדים היו חיים וקיימים, משפחותיהם היו חלק מן הקהילה היהודית, ובחיי היומיום התעוררו בעיות רבות בגלל נוכחותם. כך למשל אומר ר' יהודה:

אחד נשתמד, ואחר ימים שאל ליהודים, הנה רוצה לשוב להיות יהודי ואין לו אלא מעט כסף, והגוים מאמינים לו, והוא רוצה לקחת מהם ואחר-כך לברוח עם הכל, להיות יהודי. אמר אחד: כיון שאתה רוצה לעשות תשובה, אל תקח ואל תגנוב. אמר חכם [שני]: כיון שלא נשתמד אלא בשביל שלא היה לו תאות נפשו, מוטב שיקח מן הגוים ויברח ולא יאכל חזיר ולא יחלל שבתות. ואם יתפשוהו וימיתוהו, הרי מיתתו כפרה על כל עווֹנוֹתיו. אמר החכם שלישי: דעו לכם, כי טוב שלא תורו לו ולא תגידו לו מה לעשות, כי נגרום להרע. הוא מיד יגיד לגוים, שהיהודים נתנו עצה על זה, ויבו‏א לידי סכנה. לכך אל תדברו לו. וכן הוה: הגיד לגוים, וכמעט שהרגו את היהודים, ונתנו ממון גדול על זה. ואם יש משומד וידוע לחשובי העיר ולחכמים שבעיר, שברצון היה חוזר בתשובה, ואם יברח תהא סכנה לאנשי העיר, שיאמרו: היהודים הבריחוהו. אז יוכל לגנוב את דעת הגוים, שיאמר רוצה ללכת לשחוק (הכוונה כנראה: לשטות בגוים), ויקח עליו שתי וערב עד שיצא ממקום מכיריו, ויסיר מעליו ולא יהיה התרעומת על היהודים (סימנים ר-רא, עמ' 75).

חזרת משומד בתשובה היתה כרוכה בסכנה גדולה הן לשב והן לקהילה, שכן מנקודת ראותם של הנוצרים אדם כזה הוא בוגד בדתו וחייב מיתה, והיהודים חשודים על כך שהסיתוהו לעשות זאת. משום כך היה משומד החוזר ליהדות צריך לברוח למקום רחוק, שבו אין יודעים כי היה נוצרי. בכך היה מפחית את הסכנה לעצמו ולקהילה. משומד שרצה לחזור בתשובה עמד אפוא לפני הפיתוי לנצל את האמון שהגויים נתנו בו, לקחת הלוואות ולהיעלם. השאלה שעמדה לפני היהודים היתה, האם לתת אמון ביהודי שהשתמד. החכם הראשון הנזכר בדוגמה שלמעלה, שאסר עליו לגנוב, האמין בכנותו וברצונו להיות יהודי שלם. החכם השני פקפק בכך, אך עדיין חשב שמוטב להסתכן בחזרה ליהדות מאשר להמשיך לחיות חיים של עברות במסגרת הנוצרית. ואם ייתפס ויהרג, מותו יהיה כפרה על עווֹנוֹ, כלומר על השתמדותו. החכם השלישי סבר, שמי שהשתמד חזקה עליו שהוא רשע ושקרן, ובמקרה הזה התברר שאומנם היה הצדק עמו. בסופו של דבר ניתנה אפוא רשות למשומד לעשות את מה שנאסר על יהודי – להתחזות לצלבן ולתת בכך מסגרת אמינה להיעלמותו מן המקום.

במקום אחר אומר ר' יהודה:

אחד היה חומד בתולה אחת, ושלח לדבר בה‏, ולא חפצה בו ולא קרוביה. אמר לאביו ולאמו: אם לא תעסקו שתהיה לי הבתולה לאשה, הוא ישתמד. אמרו אביו ואמו לקרוביהם: כך וכך אמר בני. שאלו לחכם אם יכולים להשכיר שני עדים שיעידו שקידשה בפניהם [דהיינו, שנישאה לאיש אחר ואיננה פנוּיה עוד]‏, כדי שלא ישתמד. אמר החכם: ישתמד ואל יעידו שקר. ועוד: מוטב שישתמד ואל יאבדו בת ישראל באותו נבל. וכיון שכך, אמר [החכם]: לבסוף ישתמד או יעשה רעות כמשומד (סימן תתתתרעו, עמ' 455).

כלומר, מי שמאיים בהשתמדות נבל הוא ופגיעתו רעה ממילא, ואין טעם לעבור עבֵרה קשה (עדות שקר) כדי למונעו מכך.

אפשר לחשוף את העקרונות המנחים את קביעותיו של המחבר, אך הדיונים עצמם מתרכזים בבעיות מעשיות ובדוגמאות ממשיות. המחבר ממעט להסתמך על מקורות מסורתיים ועל קביעות הלכיות. הוא מאמין באינטואיציה החסידית המפעמת בלבו, אשר תנחה אותו בקבלת ההחלטה הנכונה בכל מקרה שיש בו התנגשות בין ערכים ועקרונות שונים, כמו בדוגמאות שהבאנו. לעתים מנסח ר' יהודה את דבריו ככללים: "אם ראיתה יהודי שנשתמד ולא מפני זנות ולא בשביל בּליעוּת, דע כי הוא או אבותיו או אמו עסקו בהשבעות ומעשה שדים וניתן רשות להטעותו, ונפרעין מן האב שגרם" (סימן רי, עמ' 76). כלומר, לשמד עשויות להיות סיבות אחדות: תאוות המין, התאווה הכללית והבולמוסית להנאות הגוף, המכוּנה כאן "בּליעוּת", או עיסוק בכישוף, של האיש או של הוריו. דווקא הסיבה העיקרית – האונס להשתמד – אינה נזכרת כאן, כנראה משום שמומרים כאלה חזרו ליהדות זמן קצר לאחר שחלפה הסכנה.

דוגמה מובהקת לגישתו העניינית והמעשית של 'ספר חסידים' אפשר למצוא במעשה הבא:

משומד שאמר לציבור: תשכירו לי ספר במעות שלי כדי לקרות בו בבית הכנסת, לא יקבלו ממנו, שמא לאחר זמן יאמר: תשיבו לי ספר תורה שלי. ועוד, שלא יהא גנאי למשפחה של אותו משומד שיש להם בושת כשיאמרו: זה ספר תורה של אותו משומד. ואם רוב ישראל נתנו המעות ומיעוטן המשומד, ישתתפו אותו עמהם. ואם לאחר זמן יכולים המשומדים או יורשיהם שבגוים לומר: תחתכו חלקינו ותנו לנו, אל ישתתפו אותו עמהם. אבל אם היהודים רבים מן המשומדים ויכולים לסלקם במעות אם ישאלו חלקם, אז יקבלו מהם. ופעמים שיש כבוד למשפחה, שאומרים: אף-על-פי שהוא משומד לבו לשמים, ואז יניחו לתת לו (סימן קץ, עמ' 73).

מכאן עולה, שמשומדים המשיכו לקיים קשרים עם משפחותיהם ועם הקהילה, ואף היו עשויים לבקש לתרום ספר תורה לבית-כנסת. ר' יהודה איננו דן כלל בשאלה האם הדבר ראוי או לא והאם יש עקרונות ביחס למשומדים המתירים מעשה מעין זה או האוסרים עליו. במקום זאת הוא דן בשתי שאלות: אחת, האם ייתכן שתיגרם בעתיד תקלה דתית, כאשר המשומד או יורשיו יבקשו לקבל בחזרה את חלקם בספר התורה; והשנייה, האם לא תיגרם בושת פנים למשפחה בשעה שיוזכר בפומבי שאחד מבניה משומד. בקשר לכך הוא מזכיר אפשרות שהמשפחה דווקא תתגאה בכך שהמשומד שיצא מתוכה שמר על זיקה עמוקה ליהדות.

בעניין דומה דן ספר חסידים בדוגמה הבאה:

לאחד נשתמד בנו והלך בין הגוים ועשה כמעשה הגויים. היו אביו ואמו עסוקים להוציאו ולהביאו בביתם ולנדור לו ממון שישוב. אמר להם החכם: חדלו לכם פן תתחרטו ויעשה יותר ברע, כי שמעתי שרוצה לתת עצה רעה ולהסית ולהדיח את אחיו ואת אחיותיו ללכת בין הגויים. ועוד הוא אומר, ‏כשהיה יהודי היה משליך בקדרה בשר נבֵלה. מוטב שתעזבוהו בין הגויים ולא יחטיא אחרים ולא יחטיא את כל בני הברית דברים האסורים (סימן קפג, עמ' 72)

גם כאן הניגוד הוא בין הרצון להחזיר בן אובד לביתו, לבין החשש שהוא יצא לתרבות רעה בשל אופיו הרע ושהוא ימשיך לחטוא ולהחטיא אחרים אם יחזור לביתו.

קראו עוד:

בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : מקדשי השם ומשומדים (פריט זה)
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : חיים בתוך הסביבה הנוצרית
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הגויים כדוגמה ומופת
בין יהודים לגויים ב'ספר החסידים' : הנהגה בשעת שמד